בעיר סיילם, בה ארעו מאורעות תליית האנשים שהואשמו בכישופים ב 1692, עדיין שמורים שלושה בתים של "המכשפות", אותם ראינו בביקורנו בסיילם. הפוריטניות האכזרית של המתיישבים באמריקה אז, שאסרה אפילו על קריאת ספרים ובידור מכל סוג, הביאה בעקבותיה את חריצת דין אלה שנאשמו בעיסוק בכשפים - למוות או לכלא. וממנה נגזר המושג "ציד מכשפות" והיה לסמל.
ארתור מילר (1915-2005), המחזאי היהודי האמריקני שאף ביקר בישראל ונפגש עם העיתונאים לחתימה על ספרו האוטוביוגרפי, היה בעל רגש ויחס לצדק ולדמוקרטיה. הוא זועזע מהחקירות שערכו לו עצמו, וכשלא מסר להם שמות של אנשים שראה בפגישות של הקומוניסטים - מהם הסתייג, הורשע בביזיון הקונגרס ב-1957. את מחזהו "ציד המכשפות" כתב בתגובה לציד שערכה הוועדה בראשות ג'וזף מקארתי הידוע לשימצה. וועדה שאסרה על צ'רלי צ'פלין לחזור לארה"ב ולהמשיך את יצירתו בה ורדפה את כל אנשי הרוח האמריקנים. כך שולב סיפורו האישי של מילר בסיפור העלילה אותה השכיל לנטוע בתקופת ציד המכשפות בסיילם.
הדרמה במחזה כה עזה, שמשחקם המתוזמר כה בכשרון של השחקנים בידי הבימאי
גלעד קמחי, תופס את הצופים בגרונם, וגם אם ראו כמה או אחת מהפקות המחזה הזה, הם חשים אותו כחדש, מסעיר יותר מכולן. 16 השחקנים והשחקניות הם הקרם דה-לה קרם של התיאטרון הישראלי.
דן שפירא כג'ון פרוקטור, גיבור המחזה, זוכה בתפקיד עם בשר כראוי לכשרונו, אף שראינו אותו עוד בהיותו סטודנט בתפקידים קורעים עוד יותר. סירובו להודות בשקרים שכמרי הכנסיה השופטים אותו כופים עליו לשקר ע"מ להינצל ממות, והסצינה בה הוא מודה ששכב עם העוזרת בביתו, סצינה המודגמת באופן ריאליסטי ובה הוא מחצין את כל רגשותיו עד תום - היא שיאו של המחזה.
לעומת כל צוות "השופטים", שגזרו את דינו מלכתחילה, טרם התשאול שהפך למשפט, בהם ראש הצוות
אלי גורנשטיין, שבקולו הנדיר ובקומתו והופעתו המוחצת משתלט על כל היתר; וכן הכומר
רמי ברוך, כסמל לקלריקליזם והאטימות כאז כן היום; ו
יוסי קאנץ הכה מרשים - בולטת מכולם דמותו של הכומר היחיד שאין די בקול תבונתו ויושרו כדי לגרום שיחקרו את המקרה לאשורו, והם מתעלמים מהוכחות שמביאים להם העדים.
איתי טיראן ככומר החיובי היחידי, הקול היחיד והכה משמעותי שתובע להקשיב לנאשם ולהאמין לו - מעניק לצופים את טיראן בשיא יכולתו. שחקן שאין שני לו, ללא שום פרטנזיות. הוא פשוט קורע את הלב במשחקו. עם תוספת קרחת ומשקפים -ששניהם משנים לחלוטין את דמותו של הגבר היפה עד ללא הכר, וכשרק קולו הכה ייחודי לא משאיר מקום לטעות; גם עם תחפושת כזו או אחרת - המשחק שלו כאן כה משמעותי שמי שלא יראה - יפסיד.
עירית קפלן כאשתו האוהבת של פרוקטור, שמוכנה לשקר עבורו, אך בכך גורמת לשופטים לגזור עליו מוות בתליה - מכמירה ומרגשת. מעל כל הדמויות החיוביות במחזה, ניצבת
מרים זוהר, מלכת התיאטרון הקאמרי, בדמות רבקה, האישה הצדקת, שהשופטים רוצים לאלץ אותה להודות שראתה את מעשי הכשפים. מרים זוהר/רבקה, בהוד והדר של מלכה, עם נוכחות כה דרמטית ומשפיעה דווקא משום האצילות שבה, גם היא זוכה לגזר דין של תליה. התנהגות חמשת הבנות שכדי לחפות על חטאן בריקוד שלהם ביער בעירום, הן מודות שראו את השטן בהשפעת המשרתת הזרה טיטובה (
אנסטסיה פיין היפה שאף היא כוערה כדי להתאים לתפקיד), ובכך הן ניצלות מהאשמה.
נטע גרטי מקסימה כמרי,
אביגיל הררי כבתו של הכומר פאריס,
אנדראה שוורץ (גם כאשתו של
אורי רביץ, שהההאשמות מתאימות לתוכניתו לגזול את אדמות הנידונים למוות)
וג'וי ריגר - כולן מדגימות היסטריה כשברור שהן רק משחקות אותה כדי לרצות את השופטים. יצחק חזקיה המרשים בתפקיד ג'ילס ו
דיויד בילנקה כשוטר - מעניקים את הצד של ההמון הנוהה אחר הפקודות ולמעשה מתקרנף.
ארתור מילר חיבר כתב אשמה כנגד הצביעות החברתית, וכנגד השתלטות בעלי העמדה והכוח הודות לתפקידם הדתי, על מוחם והתנהלות חייהם של המהגרים האירופים לאמריקה, עד כדי הטלת דין מוות למתנגדים. כשברור שביקורתו של מילר מופנית כנגד הוועדה לביעור הקומוניזם שדרסה אלפים, והפכה למושג: המקארתיזם. הוא צדק אז כהיום. אין להתיר לקבוצה קטנה לשלוט ברוב ועוד לטעון שזו דמוקרטיה. הדמוקרטיה נמחצה בשנות החמישים באמריקה, ובשל כך אומללו רבים.
בהפקת התיאטרון הקאמרי בולט חלקו של המוסיקאי המחונן
אמיר לקנר, שהמוזיקה שלו מעצימה את ההתרגשות בתוך התפתחות העלילה, והיא כמו קול אנושי נוסף בין קולות השחקנים. התרגום הכה עכשווי וקולח של גור קורן- מחזאי ובימאי ו
גלעד קמחי, מעניק צבע עכשוי לסיפור, כך שכל אחד מזדהה עמו. לתפאורה המרשימה של
ערן עצמון ולתלבושות של
אורנה סמורגונסקי חלק חשוב בהטלת צל כבד על התופעה השלילית המתוארת במחזה. אך אם שמים לב לכל פרט, כמו בעיצוב מיקומם של הדמויות, כאשר ברקע מתפללות הנערות העוטות לבוש שחור צנוע, ראשן עטוף במטפחות, והן מתנועעות כמו שבחורי ישיבה מתנועעים אצלנו - האם אין בזה משום ביקורת על הקלריקליזם בתוכינו, אז מה כן? הרקע וכל פרט במיקום הדמויות, התנועה הנעה גם על גבי הבמה הנוספת, העוברת ממצב אורך למצב רוחב - כל זה מחזק ומעצים את ההתרחשויות, כך שהקהל לא יכול להניד עפעף.
הצגת "ציד המכשפות" שניתן להסיק ממנה גם לגבי תופעת ה"שיימינג" בימינו, מעניקה לתיאטרון הקאמרי, ליוצרים ולשחקנים שאפו אחד ענק. הישג תיאטרלי של פעם בדור.
