לרגל מלאת 70 למדינה פרסם העיתון '
ידיעות אחרונות' שורת תשובות קצרות לשאלה, מה "הכי ישראלי שיש", וביניהן את הגיגיו של העיתונאי
אמנון אברמוביץ' שהרוויחו לו ביושר את מעמדו כאחד הסמנים של השמאל הקיצוני בישראל. מה שאברמוביץ' אפיין ברשימתו כ"הכי ישראלי" עונה על השאלה 'קוו וואדיס, ישראל" - אנה פנינו? - בפשטות ובדוגריות 'צברית': "חזרה לגלות"!
בכך תרם אברמוביץ' למחקר האנטרופולוגי של הקרויים 'בני הארץ', אלה שהואיל ונולדו תחת
השמש הזאת, גמולים כביכול מפגעי הגלות ומנגעיה. וכך, מילה במילה, כותב אברמוביץ':
"אין דבר ישראלי יותר מדרכון זר... ביצעו רילוקיישן שקודם נקראה הגירה וקודם לכן ירידה". ומי הם היורדים ברשימת אברמוביץ'? אנשי עסקים, הייטקיסטים, מקצרי תורים בנמלי תעופה, לומדי חינם באוניברסיטאות, 'עוזבים בזמן' כשהמצב הביטחוני מחמיר וגם -
"כשהאופק מתקדר בדמות מדינה דו-לאומית, או אז לא נותר אלא לעמוד בתור באחת השגרירויות ולזמזם, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום".
במשפט האחרון אברמוביץ' כבר מדובב את עצמו, לא רק הייטקיסטים, סטודנטים וכאלה. ומה דוחף א ו ת ו החוצה? הצביון הפוליטי של השלטון במולדתו, כלומר - גם הוא, שבוודאי רואה את עצמו כתמצית 'הישראליות', יישאר ישראלי רק בתנאי שזו תהיה ישראל לפי טעמו השמאלני, אחרת, כך הוא מאיים, הוא ייקח את הפספורט הגרמני או הספרדי וילך מפה.
תופעת 'היהודי הנודד' אינה חדשה, אולם את השיא האולימפי השיג אברמוביץ' במקצה האחרון, עוצר הנשימה, בו הוא רואה בחזרה לגלות, בה דווקא, את הדבר "הכי ישראלי שיש..." בכך נעשה אברמוביץ' אבטיפוס של תופעה כללית ונרחבת, פתולוגית, שאותה כל מי שחפץ להבין את לבטי ההתחדשות היהודית הציונית בארץ ישראל חייב לחקור.
יגון קודר
נתחיל מן השורש. לפני ששואלים מה "הכי ישראלי", מה זה בכלל "ישראלי"? הפלאפל והחומוס? אלה שייכים למזרח התיכון כולו, כנראה מימים קדומים. ריקוד ההורה? מקורו ברומניה. לחן "התקווה"? שאול מהמולדבה של סמטנה. הרעיון הלאומי הציוני המודרני? הוא נולד בהשראת ההתעוררות הלאומית האירופית של המאה ה-19.
אם נחפש תכונות אופי 'ישראליות' ספציפיות, ניאלץ להגיע למסקנה שמביני דבר לא יופתעו ממנה: כל התכונות, הטובות והרעות, המיוחסות היום ל'ישראלים', ידועות ומוכרות מאז ומעולם כ... יהודיות! למשל: יזמות מבורכת אבל גם מרפקנות לא סימפטית, דמיון יוצר ואותה 'חוצפה' מפורסמת, שמחת חיים מתפרצת ליד יגון קודר, סתגרנות שבטית וגם - אוניברסליסם חובק עולם, אמונה תמימה וכפירה מתגרה, סולידריות חמימה ומחבקת ולידה פלגנות חסרת אחריות, אהבת ישראל ושנאה עצמית הרסנית. קשה להאמין, אבל כל זה - אנחנו, אלא שאת התכונות האלה בדיוק תמצאו גם אצל יהודי ניו-יורק.
אם נשתחרר מן הקלישאות, התופעה הזאת לא תיראה לנו מוזרה כלל. כי מה היא ישראל, אם
לא מקבץ התכונות הנפשיות והאינטלקטואליות של 7 מיליון יהודים? וכי למה ציפינו, שלאחר 70 שנים בסך-הכל יתחוללו אצלנו שינויים גנטיים?
המסקנה היא, שמה שאברמוביץ' מאבחן כ"הכי ישראלי" הוא בעצם הכי יהודי. ספק אם הוא יאהב את האפיון הזה, כי חינכו אותו לראות את היהודי 'הגלותי' כמצבור של תכונות פסולות וכמי שעבר כאן מוטציה, נולד כוונוס מתוך גלי הים, עוצב מחדש בדמותו של ארי בן כנען, פול ניומן כחול העיניים מן הסרט "אקסודוס".
הישראלי בן הארץ דימה לעצמו שהוא רחוק מן הדמות השגאלית המרחפת באוויר שמרגישה בבית בכל מקום, ובשום מקום. והנה, ראו זה פלא: עברו רק 70 שנות מדינה ואברמוביץ' מסתכל בראי, ומה הוא רואה? שוב דמות מעופפת באוויר שהמולדת שלה היא הדרכון הזר! וכל אותה הישראליות שליטף בה את האגו שלו כל ימיו, לא הייתה אלא... ישראבלוף!
צלב הברזל
אם כן, היש בכלל 'ישראליות' אמתית? האם הפטריוטיות והגאווה הלאומית שלנו? יהודים הזדהו עד כלות עם דגלי גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, הונגריה, ומתוך קנאות לאומית לארצות מושבותיהם רבים מהם השליכו מאחורי גוום את יהדותם. אהבת ארץ ישראל? עד היום יש בארץ יהודים שאחרי עשרות שנים עדיין מתגעגעים לנופי הגלות שממנה באו ולשיריה.
גבורת בנינו במלחמות? במלחמת העולם הראשונה בגרמניה, המספר היחסי של היהודים מקבלי אות ההצטיינות 'צלב הברזל' היה גדול משל שאר האוכלוסייה. בהרבה מלחמות, יהודים הצטיינו בקרבות משני צדי המתרס, ויהודים היו גם בין היוצרים והמעצבים את הרוח הלאומית, השפה הלאומית והשירה הלאומית של ארצות גלותם. הגניוס היהודי הקדיש רק חלק מזערי משפע ההשראה, הכישרון ומסירות הנפש שהוא ניחן בהם 'לנטור את כרמו שלו' - להחיות את שפתו ותרבותו. עמים רבים אינם יודעים כלל, כמה מאוצרות הרוח הלאומיים שלהם העניקו להם יהודים.
ואכן הייתה זו שאיפת הציונות, שאוצרות הכישרון והמסירות של היהודים יפריחו את ארצם שלהם וגבורת היהודים וקורבנותיהם לא יבוזבזו לריק בשרות זרים ויהיו קודש להגנה על המולדת, החיים, הכבוד והרכוש של עמם.
האם הצלחנו בזאת, או שמא - כולנו אברמוביץ'? המבחן הוא בהתגברות על שתי רעות חולות: יצר הנדודים היהודי והשנאה העצמית היהודית, והנה עובדה היא שהרוב הגדול של יהודי ישראל לא יבקשו דרכון זר תמורת שום הון שבעולם והם החזירו לעצמם את הערכתם העצמית ודואגים לאינטרסים של עמם לפני כל דבר אחר.
כל אלה - סימנים מעודדים של תחילת החלמה מן המחלה הגנטית הידועה כ'שנאה העצמית היהודית', שעדיין יש ממנה בשפע בקרב השמאל הקיצוני בישראל.
