שיא האבסורד: אם יאשרר נשיא פולין אנדז'יי דודה את החוק המביש, האוסר איזכור שותפותם של אזרחים פולנים בפשעי הנאצים כנגד העם היהודי, יצטרכו שלטונות פולין להושיב על ספסל הנאשמים מנהיגים פולניים הוגנים, שכבר גינו ברוב יושרתם, את השתתפותם הנפשעת של אזרחים פולנים בטבח העם היהודי.
אפילו קודמו בארמון הנשיאות בוורשה, הנשיא לשעבר קבשנייבסקי, הודה בקיומה של אנטישמיות פולנית בשנות השואה, ובהצטרפותם של פולנים לתעשיית ההשמדה הנאציות. בטקס זיכרון שהתקיים ב-2001 בעיירה ידוובנה, לציון מלאות 60 שנה לטבח האכזרי של 1,600 יהודי העיר, השמיע קבשנייבסקי דברים כנים בקשר לשותפות הפולנית, שעל-פי החוק הפולני החדש עלולים להובילו למאסר.
במעמד שגריר ישראל בפולין אז פרופ' שבח וייס, אמר הנשיא קבשנייבסקי: "אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים, היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים (...) בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת נשמות הקורבנות, ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית, בשמי ובשם כל הפולנים, שמצפונם נחרד בשל הפשע, והמאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים".
הפולנים, בני הדת הקתולית האנטישמית, ששו לטבוח ביהודים נטולי המגן בכל הזדמנות. פולין לא נזקקה למחנות השמדה כדי לטבוח ביהודים. נכון שהיו פולנים חסידי אומות העולם, שסיכנו חייהם למען הצלת יהודים, ופעילות נאצלת זו לא תישכח לעד. אבל הרוב לא היה כזה. הרוב היה או אדיש למצוקת השכנים היהודים, או שהתמסר להיות משת"פ אכזרי של תעשיית הזוועה. לעיתים אפילו התעלו פולנים על מוריהם הנאצים.
טבח ידוובנה הוא רק דוגמה מזעזעת אחת, שהפולנים התאמצו להסתירה, וטענו ברוב איוולת, שהפשע הנורא בוצע בידי פלוגות האיינזצגרופן הנאציות. אלא שההיסטוריון הפולני יאן תומאס גרוס, בספרו 'שכנים', חשף ב-2001 את העובדות המחרידות: ב-10 ביולי 1941 הסתערו הפולנים תושבי ידוובנה על שכניהם היהודים וריכזו 1,600 מהם באסם שבשולי העיירה. היהודים חסרי המגן הוכו למוות באכזריות חייתית, בידי השכנים הפולנים, על-אף היכרותם האישית עם קורבנותיהם חסרי הישע. הרוצחים הנאלחים ביתרו באכזריות את הגופות שותתות הדם הרותח, דחסו את כולן באסם והעלו אותן באש. הפשע המחריד בוצע, לטענת מימצאיו המתועדים של גרוס, ללא שום מעורבות גרמנית. רישעות פולנית נטו.
אין מקום ליהודים
גם לאחר שהתבוסה הנאצית הייתה לעובדה ניצחת, המשיכו הפולנים לטבוח בשארית הפליטה. יהודים שניצלו מגיא הצלמוות וחזרו
בתום לב לבתיהם, נרצחו מחשש שידרשו את רכושם. והיו גם פוגרומים גדולים אחר המלחמה. למשל בקרקוב, ב-11 באוגוסט 1945, בידי פולנים שהותירו אחריהם כרזות: "אין מקום ליהודים בפולין".
היו פרעות גם מאוחר יותר: ב-4 ביולי 1946, למעלה משנה אחרי תבוסת הנאצים, התארגן בעיר קְיֶילְצֶה שבמרכז פולין אספסוף זועם, ותקף בנשק קר, בנוכחות ובשותפות שוטרים וחיילים פולנים, יהודים ניצולי השואה, אשר רוכזו בידי המשטרה בבית תלת קומתי ברחוב פלנטי 7. לאחר שהמשטרה החרימה מידי האומללים את מעט נשק המגן הקר שהיה ברשותם, נטבחו 42 מכלל ה-163 שחזרו לקיילצה, וכ-80 נפצעו.
סוף דבר: פוגרום זה, יחד עם פוגרום קרקוב 1945, הבהיר סופית לניצולי השואה, כי תמו אלף שנות נוכחות יהודית פורחת ומשגשגת במדינת פולין, שהסופר ש"י עגנון מצא בשמה את טביעות אצבעותיה של ההשגחה העליונה: פֹה לין. אז החלה מנוסת 'הבריחה' של שארית הפליטה למחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה ומשם לארץ ישראל.
גם פוגרום קיילצה, 'זכה' להתנצלות פולנית רשמית. במהלך טקס זיכרון בעיר ההריגה ב-1996, ביקש ראש העיר את סליחת היהודים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנה לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על הפוגרום, שהוגדר בפיה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".
עכשיו מבקשים הפולנים להכניס לכלא כל מי שמשמיע דברי חרטה והתנצלות מסוג זה. הפולנים משכתבים את ההיסטוריה, מוחקים מתוכה פרקים אפלים ורוויי דם יהודי.
לא לסלוח
לא פלא שרבים מקרב יוצאי פולין, שחיו בארץ, סירבו לדרוך על אדמתה, אפילו לא ביקורי נוסטלגיה. רבים מחברי בני גילי, הציעו להוריהם להילוות אליהם במסע שורשים, אך נענו בסירוב מוחלט. כזה היה גם אבי-מורי יוסף רוטנברג ז"ל. שכשהצעתי לו לצאת לביקור שורשים בעיירת הולדתו, הגיב בבוז: "הפולנים לא ירוויחו ממני אפילו לא קופיקה אחת".
ראש הממשלה לשעבר
יצחק שמיר, נתן לכך ביטוי בספרו 'סיכומו של דבר' (1994): "גיסי מוטל עשה מאמצים רבים להציל את משפחתו(...) ודאג להכין לה מקום מיסתור, ביקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות. כשבא היום המיועד, הביא גיסי את אחותי וילדיהם אל הביקתה. היערן המתין להם, כפי שהבטיח מראש – והרג אותם ביריות, בזה אחר זה(...). גיסי האמין בהם, אך הם בגדו בו ורצחוהו נפש...
"איני חש שום נוסטלגיה לפולין, שום געגועים או רצון לחזור לנופי ילדותי. שום סקרנות למה שקורה שם כיום. אחרים יבחנו את ההתנהגות הפולנית בעת הכיבוש הנאצי(...). בכל מה שנוגע לי אישית, לא נותרה לי אלא הידיעה, ששם בפולין, בארץ שהיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, היו בקרב המיליונים שנידונו לנטישה, לעינויים ולטבח, גם כל בני משפחתי. איני יכול לשכוח. לעולם לא אסלח".
ארץ אל תכסי דמם.
