מבוא
הבדואים בנגב הם הקבוצה הערבית-ישראלית היחידה אשר, למרות שנעקרה מן האדמות המקוריות שבהן ישבה עם הקמת המדינה, למרות שהועברה בכפייה לאזור חדש וצחיח יותר, ולמרות שגם באזור חדש זה הושתו עליה במשך השנים הפקעות קרקע גדולות, עדיין יש לה זיקת-בעלות לקרקעות בהיקף נכבד, זיקה שהמדינה מתכחשת לה באופן רשמי ועקרוני, אך מכירה בה באופן מעשי.
ועם כל זאת, הבדואים בנגב הם הקבוצה הישראלית הגדולה היחידה שעליה ניתן לומר, כי רגליה עדיין אינן ניצבות על קרקע מוצקה. מאז 1948 נאבקים הבדואים לא רק להשגת הכרה מדינתית בזכות הבעלות שלהם על אדמותיהם, אלא גם לקבלת השירותים הממשלתיים הניתנים לשאר הישראלים, על-מנת שיוכלו לקיים חיי קהילה, עבודה ותרבות רגילים. ובעוד הבדואים נאבקים על כל אלה, ממשלות ישראל פועלות באופן עקבי כדי לדחוק אותם מאדמותיהם ולכנס אותם לתוך מספר קטן ככל האפשר של יישובים. ממשלות ישראל גם מדירות את הבדואים מתוכניות הפיתוח שלהן, משל היו קבוצה שלחברה ולכלכלה בישראל אין כל צורך בה.
אותם בדואים החיים ביישובים בלתי מוכרים, מתקיימים במעין בועה משפטית-פוליטית. ישראלים אלה מנועים מלהקים בתי קבע, מנועים מן הזכות הבסיסית לרשום את מקום מגוריהם בתעודת הזהות שלהם, נעדרים שלטון מקומי, מנועים מלהפעיל את הזכות הפוליטית הבסיסית של בחירה והיבחרות לשלטון מקומי, מנועים מלקבל שירותים ממשלתיים מלאים, מנועים מלהפעיל את זכות הקניין הבסיסית של רכישה ומכירה של דיור. יתרה מזאת, הם נשלטים על-ידי גופים שהוקמו על-ידי המדינה באופן מפורש על-מנת לשלוט בהם ורק בהם, בנפרד מכל שאר הישראלים.
ואילו אותם בדואים שעברו ליישובים העירוניים שהממשלה יזמה עבורם מתקיימים במעין בועה פוליטית-כלכלית משל עצמם: מצד אחד, הם נעדרים מערכות הולמות של תשתיות ותעסוקה, שיאפשרו להם פעילות כלכלית ורמת חיים כשל היישובים היהודיים המצויים בקרבתם; מצד שני, גם היישובים הבדואיים המוכרים, כמוהם כאלה הבלתי-מוכרים, בדרך כלל אינם נכללים בתוכניות הפיתוח הממשלתיות, הן אלה הארציות והן אלה שנועדו לאזור הנגב.
כיום, הבדואים נעדרים משאבים קהילתיים המאפשרים פיתוח כלכלי, והם נמצאים במקום נמוך בסולם העדיפויות הממשלתי. בו בזמן, אוכלוסיית הנגב, שבה הם מהווים כ-25%, היא אוכלוסיה חלשה ומפורדת, שבה כל קבוצה פועלת לקידום עצמה, בלא שיתוף פעולה עם שכנותיה. במצב שכזה, הבדואים הם המפסידים הגדולים ביותר, אך אוכלוסיית הנגב כולה מפסידה יחד איתם, בטווח הארוך.
תהפוכות 1948
ערב הקמתה של מדינת ישראל, כללה אוכלוסיית הנגב כ-70,000 בדואים שישבו בעיקר בחלק הצפון-מערבי של האזור. במהלך הקרבות ב-1948 ברחו או גורשו מרביתם, וכשנסתיימה המלחמה נותרו בנגב כ-11,000 בדואים. את הקבוצה הזאת ריכזה ממשלת ישראל ב"אזור הסייג" שבחלקו הצפון-מזרחי של הנגב, בשטח שבין באר שבע, ערד, דימונה וירוחם.
ב-1950 חוקק "חוק נכסי נפקדים", שאיפשר למדינה להפקיע ולרשום על שמה אדמות של ערבים-פלשתינים שברחו או גורשו בזמן המלחמה, ובתוכן אדמות של בדואים שלא נמצאו עוד בישראל ושל אלה שהועברו לאזור הסייג. ב-1953 נחקק "חוק רכישת מקרקעין - אישור פעולות ופיצוים" ונתן תוקף להפקעות אלה.
המדינה וקרקעות הבדואים
מדינת ישראל אינה מכירה בזכות הבעלות של הבדואים על אדמותיהם. בעמדתה זו נשענת המדינה על פקודת הקרקעות העות'מאנית מ-1858 ועל פקודת הקרקעות של ממשלת המנדט הבריטית מ-1921. הפקודה העות'מאנית התייחסה לאדמות "מתות" ("מוואת") - אדמות בלתי מעובדות המצויות במרחק של 1.5 מייל ממקום יישוב קבע וקבעה, כי מי שיעבד אותן יוכל לרשמן על שמו. בעת פרסום הפקודה לא היה בנגב יישוב קבע כלשהו, דבר שהפך את כל אדמותיו לאדמות "מוואת".
מסיבות שונות, הבדואים לא רשמו את אדמותיהם. הפקודה של ממשלת המנדט הבריטי, שהסתמכה על הפקודה העות'מאנית, ביקשה שוב כי תושבים המחזיקים באדמות "מוואת" ומעבדים אותן, ירשמו אותן על שמם. הבדואים שוב לא טרחו לרשום את אדמותיהם, מסיבות שונות ובהן בעיות נגישות, חשש מתשלום מסים וכיו"ב. הבריטים אף פתחו במבצע רישום אדמות, אך התקדמו מצפון לדרום ולא הספיקו להגיע לנגב לפני שעזבו את הארץ ב-1948. על יסוד שני תקדימים אלה, קבעה ישראל כי אדמות הבדואים הן אדמות מדינה.
על-מנת לממש את בעלותה על האדמות, נקטה המדינה בשתי דרכים עיקריות: האחת, ריכוז הבדואים במספר מועט של יישובים ממשלתיים, והשנייה, מימוש הבעלות המשפטית בתמורה למתן פיצוי לבעלי החזקה הבדואים.
ריכוז הבדואים ביישובים עירוניים
בסוף שנות ה-1950 התקיימו במוסדות המדינה דיונים באשר לגורל הבדואים בנגב. הגם שכולם ביקשו לצמצם ככל האפשר את השטח שעליו יושבים הבדואים, ניכרו בכל זאת שתי גישות עיקריות. האחת היא זו של משה דיין, שהציע ליישב את הבדואים ביישובים מעורבים, יהודיים-ערביים, במרכז הארץ. השניה היא זו של יגאל אלון, שגרס כי יש לרכז את הבדואים בשניים-שלושה יישובים גדולים באזור הסייג.
הבדואים התנגדו בחריפות לרעיון הוצאתם מן הנגב, ונעזרו בכך בתומכים ממפלגות השמאל. בסופו של דבר ירדה הצעת משה דיין מהפרק, ובמקומה הוחל במימוש הצעתו של יגאל אלון. במרס 1962 המליצה ועדה בינמשרדית על הקמת יישובי קבע לבדואים בתוך אזור הסייג, על שטח כולל של 7,600 דונם - חלק מזערי מכלל השטח שהבדואים ראו כשלהם. המלצה זאת הפכה אבן יסוד בכל צעדי הממשלה בארבעים השנים הבאות.
על קרקעות, תביעות ופיצויים
במקביל לניסיון לרכז את הבדואים במספר יישובים, התפתח תהליך של התדיינות בשאלת הבעלות על אדמות אזור הסייג. כבר בשנות ה-1950 הגישו בדואים תביעות בעלות על אדמות. המדינה מצדה טענה שאין בידי הבדואים כל הוכחה לבעלות על האדמות; עוד טענה המדינה, כי תעודות על תשלום מסים שהוצגו על-ידי הבדואים, אבדו בגנזך.
ב-1969 הקימה המדינה מנגנון משפטי להסדר שאלות מקרקעין. במסגרת זו הגישו הבדואים תביעות בעלות על 991,000 דונם, מתוכם 200,000 מחוץ לאזור הסייג שהמדינה כבר הספיקה לרשום על שמה. כיום, היקף הקרקעות שלא הוסדרו הוא 650,000 דונם.
ב-1975 ניסחה ועדה בראשותה של עו"ד פליאה אלבק הצעת הסדר, המשמשת עד היום את ממשלות ישראל. ועדת אלבק העמידה את המלצותיה על שלושה יסודות:
ראשית, אי הכרה בזכויות החזקה של הבדואים על האדמות עליהן הם יושבים או ישבו בעבר, וזאת בהתבסס על פקודות הקרקעות של העות'מאנים ושל הבריטים;
שנית, נכונות ממשלתית להציע לבדואים פיצוי על אדמותיהם "לפנים משורת הדין", וזאת בטענה שאי מתן פיצוי "לא יתכן מבחינה אנושית, ויש להניח שגם בית המשפט העליון לא יאשר זאת";
שלישית, התניית מתן הפיצוי בנטישת האדמות ובמעבר לאחד היישובים הממשלתיים. לבדואים שיסכימו להתפנות ואשר טוענים לקרקעות בשטח גדול מ-400 דונם - מיעוט מקרב הבדואים - הציעה ועדת אלבק הכרה מדינתית ב-20% מן האדמות ופיצוי כספי על 80% הנותרים.
משמעותן של המלצות ועדת אלבק היתה פשוטה: ויתור מצד הבדואים על מרבית אדמותיהם. ההצעה נדחתה על-ידי הבדואים. אלה, מצידם, הגישו שנים לאחר-מכן הצעה נגדית: הכרה בזכות הבעלות על 40%, ופיצוי כספי גבוה מזה שהציעה ועדת אלבק.
ב-1980 פינתה הממשלה כ-5,000 בדואים מאזור תל מלחתא, שבו הוקם שדה התעופה הצבאי נבטים, וזאת בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שחייב את פינוי צה"ל מסיני, כולל שדות התעופה הצבאיים שם.
הפיצוי שהוצע לבדואים היה ברוח הצעת ועדתך אלבק ונמוך משמעותית מהפיצויים שהוצעו באותה עת עצמה למפונים היהודים מסיני. הבדואים סירבו והמדינה כפתה את הפינוי והפיצוי באמצעות חקיקת "חוק רכישת מקרקעין בנגב - הסכם השלום עם מצרים, התש"מ- 1980".
על-אף שהפיצויים לא היו נדיבים, טמן "חוק השלום" בחובו הכרה בזיקת הבדואים לקרקע, בעצם נכונותה של המדינה לשלם פיצויים. תקדים חשוב נוסף שקבע החוק הוא שהפיצויים שהוצעו כללו לא רק כסף אלא גם אדמות חקלאיות ומכסות מים. בכך, הכירה המדינה בעובדת היותם של בדואים רבים חקלאים וכן פתחה פתח לאפשרויות חדשות של הסדרים כולל הקצאת חלקות לעיבוד ומרעה, הסדרי חכירה, הקצאות מים ועוד.
זמן לא רב לאחר-מכן, במאי 1984, הגיעה לבג"צ עתירה של בדואים שביקשו להכיר בזכות הבעלות שלהם על קרקעות באזור הסייג. בית המשפט העליון, בראשות השופט אברהם חלימה, קבע חד-משמעית כי אדמות הנגב הן אדמות "מוואת" השייכות למדינה. פסק הדין המחמיר לא היה בו כדי לעצור את תהליכי ההסדר וניסיונות הפשרה שקדמו לו.
עם זאת, נוצר מצב של שיתוק: מחד, הבדואים מנועים מלפתח את אדמותיהם ולהקים בהם תשתיות, בתי קבע ועסקים ומאידך, המדינה מנועה מלעשות שימוש אחר באדמות מבלי לפצות את הבדואים. מצב השיתוק פוגע בראש ובראשונה בבדואים, כמובן.
במהלך השנים מאז, המדינה מעדכנת מעת לעת את תנאי הסדר המקרקעין. בעת כתיבת מסמך זה, ההצעה העדכנית ביותר כלולה בהחלטה 1028 של מינהל מקרקע ישראל מיום 2.5.2005. הפיצויים המוצעים טובים רק במעט מאלה שהוצעו ב-1975 וב-1980 ותמורתם נדרשים הבדואים להסיר את תביעותיהם, לפנות את השטח ולהסכים לרשום את הקרקע על שם המדינה.
תחת ממשלת שרון הקשיחה המדינה את עמדתה, והחלה להגיש תביעות נוגדות על הקרקעות הנתבעות על-ידי בדואים. עד יוני 2005 הוגשו 100 תביעות נוגדות הנוגעות לשטחים בהיקף של 85,000 דונם; בינתיים התקבלו פסקי דין באשר ל-10 תביעות המתייחסות לכ-10,000 דונם.
מעמד אזרחי ייחודי ונבדל
הבדואים בנגב מתייחדים לא רק בכך שהם רוכזו בשטח נבדל ושונה מזה שבו ישבו רובם עד 1948, אלא גם בכך שיש להם מעמד אזרחי ייחודי ונבדל.
הדבר בא לידי ביטוי, ראשית, בכך שהקשר בין המדינה והאזרחים הבדואים מתקיים באמצעות מוסדות מתווכים ייחודיים שהוקמו במיוחד לצורך זה והם פועלים באופן עצמאי ומנותק משאר גופי השלטון.
שנית, במשך רוב שנותיה של המדינה לא ניהנו הבדואים משלטון מקומי עצמאי, גם לא ביישובים המוכרים ולבסוף, הבדואים לא ניהנו - וחלקם לא ניהנים גם היום - מזכויות אזרחיות בסיסיות כדוגמת הזכות לבחור ולהיבחר לרשות מקומית או הזכות לרישום מען בתעודת הזהות.
מנגנוני שליטה ייחודיים
עד 1966 היה הבדואים בנגב, כמוהם כשאר הפלשתינים שהפכו אזרחי ישראל, נתונים לשליטה של ממשל צבאי. הממשלה הצבאי שימש לרוב כנציג בלעדי של הממשלה לכל דבר ועניין. המושל הצבאי מצדו, לא דן עם האזרחים הבדואים איש-איש בנפרד, אלא באמצעות השיח'ים. מעמד הממשל הצבאי החל להיחלש בשנות ה-1960 לקראת ביטולו הסופי ב-1966.
את מקומו בריכוז הטיפול בבדואים תפס משרד החקלאות וליתר דיוק - מינהל מקרקעי ישראל (להלן ממ"י) שהוקם ב-1960 כאגף במשרד החקלאות. ב-1986 הוקמה בממ"י "מינהלת הבדואים". מאז הקמתה הפכה המינהלת לגוף הממשלתי העיקרי המרכז בידיו סמכויות בכל הנוגע לכ-150,000 התושבים הבדואים בנגב, הן ביישובים המוכרים והן באלה הלא מוכרים.
המינהלת אחראית, בין היתר, לתכנון ופיתוח ביישובים קיימים, תכנון יישובים חדשים, הקצאת קרקעות למוסדות ציבור ולחקלאות, פשרות על תביעות בעלות והקצאת מי שתייה. כל תקציבי הממשלה לבדואים, כולל תקציבי הרשויות של היישובים המוכרים, מועברים באמצעות המינהלת ולא ישירות על-ידי משרדי הממשלה.
מינהלת הבדואים עוררה על עצמה ביקורת רבה, אם מצד הבדואים ואם מצד ארגונים וגופים אחרים. לאחרונה אף נרשמו מספר ניסיונות לבטל אותה או לצמצם את סמכויותיה: כך, למשל, המלצה של המועצה לביטחון לאומי, הקובעת כי סמכויות המינהלת יצומצמו לתחום הקרקעות וסמכויותיה האחרות יועברו לגופים אחרים.
ממ"י, מלבד היותו האחראי על מינהלת הבדואים, הוא אף המממן העיקרי של "הסיירת הירוקה", גוף שנועד לשמור על קרקעות המדינה מפני פולשים. בין היתר אחראית הסיירת הירוקה להריסת מבנים בלתי חוקיים, החרמת עדרים וכדומה.
גוף שלטוני חריג נוסף, שהוקם כגוף ייחודי לאוכלוסיה הבדואית, הוא הרשות לחינוך הבדואי, שהוקמה במשרד החינוך בשנת 1981. רשות זו נועדה לתת שירותי חינוך לבדואים ביישובים הבלתי מוכרים, מאחר והם לא שייכים לשום רשות מוניציפלית. בפועל, הרשות הפכה לסמכות השלטונית בכל ענייני החינוך לקהילה הבדואית. לאחרונה דובר על כוונת משרד החינוך לבטל את הרשות, אך בעת כתיבת מסמך זה היא עדיין שרירה וקיימת.
שלטון מקומי חיצוני
מעמדם האזרחי הייחודי של הבדואים מתבטא גם בכך, שברוב השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, לא ניהנו הבדואים משלטון מקומי עצמאי. עד להקמתם של היישובים המוכרים, היו תושביהם נתונים לשליטת הממשל הצבאי ומינהלת הבדואים. לאחר העברתם ליישובים, מצאו עצמם הבדואים תחת שליטתם של נושאי משרות יהודיים בשלטון המקומי. בשני היישובים הבדואים הוותיקים תל שבע (שהוקמה ב-1968) ורהט (1971), התקיימו בחירות מוניציפליות לראשונה רק ב-1993 וב-1989, בהתאמה. בחמשת היישובים האחרים התקיימו לראשונה בחירות מוניציפאליות רק בשנת 2000.
אזרחים ללא כתובת
מדינת ישראל טרם הכירה בעשרות יישובים בדואים בנגב ולכן שמותיהם (הגם שחלקם היו ידועים עוד לפני 1948), אינם מופיעים בתעודות הזהות של תושביהם. במילים אחרות, כ-76 אלף ישראלים הם אזרחים ללא כתובת. במקום כתובת אישית, מענם של התושבים הבדואים נקבע על-פי השתייכותם השבטית.
תושבי הכפרים הבלתי מוכרים אינם ניהנים מהזכות לבחור ולהיבחר לרשות מקומית, כיוון שיישובים אלה אינם מוכרים ואין להם שלטון מקומי. גם באותם מקרים בהם יישובים בדואים מצויים בתחומי השיפוט של רשויות מקומיות יהודיות, התושבים הבדואים אינם זכאים להצביע בבחירות או להיבחר לרשויות אלה, גם אם לעתים הם מחויבים בתשלומי ארנונה למועצה בעבור השטחים שהם חוכרים למטרות עיבוד חקלאי.
היישובים המוכרים - סיפור של תת-פיתוח
כיום, מעט יותר ממחצית הבדואים בנגב מתגוררים בשבעת היישובים המוכרים: תל שבע, רהט, שגב שלום, כסייפה, ערערה בנגב, חורה ולקייה. למרות שרוב היישובים הללו הם בני עשרים שנה ויותר הם עדין חסרי תשתיות ראויות. הם אינם יכולים לספק לתושביהם תעסוקה או שירותים עירוניים וממשלתיים ברמה סבירה. כיוון שכך, יישובים אלה אינם מהווים חלופת מגורים סבירה עבור תושבי היישובים הבלתי מוכרים.
היישובים המוכרים לוקים במספר חסרונות בולטים:
- שטח שיפוט מוגבל, בעיקר בהשוואה לתחומי השיפוט של יישובים יהודיים בנגב, עובדה המקשה ומגבילה את אפשרויות הפיתוח;
- תקציבים מוניציפליים הנמוכים ביותר בישראל;
- הקצבת המים נמוכה משמעותית מזו של יישובים יהודיים שכנים;
- תשתיות ביוב לא קיימות או לא מפותחות כיאות;
- מערכות כבישים פנימיים ירודות, כאשר לחלק מהיישובים אין כבישי גישה מהכבישים הראשיים. לכל היישובים (פרט לרהט) יש כביש גישה אחד בלבד, דבר המקשה על התנועה אליהן;
- היעדר שירותי תחבורה ציבורית, לא פנימיים ולא חיצוניים, דבר המגביל את הגישה לשוק העבודה, למוסדות להשכלה גבוהה, לבתי החולים, לשירותי הרווחה ולשירותים הפיננסיים והממשלתיים;
- היעדר שירותי טלפון קוויים מהימנים ובמידה מספקת;
- היעדר מוסדות ציבור כדוגמת סניפי בנקים, ספריות ציבוריות, סניפי דואר, חניונים או מתנ"סים;
- ריבוי של כיתות (ולעתים בתי ספר שלמים) הפועלות בקרוואנים.
מצבם של היישובים הבדואים המוכרים היה לנושא של קבע בישיבות הממשלה. לאחרונה, בשנת 2003, התחייבה ממשלת שרון לתוכנית שש-שנתית שבמהלכה יושקעו 1.1 מיליארד שקלים. אלא שקרוב ל-80% מן הסכום נועד לבוא מתקציביהם השוטפים של משרדי הממשלה השונים. בנוסף, חלק ניכר מהסכום הוקצה לגופים העוסקים באכיפה. לבסוף, נמצא כי על אף שמדובר בהקצבה שנתית לא גבוהה, בפועל הועברו רק 37% מהסכום.
היישובים הלא מוכרים: סיפורם של אזרחים שקופים
כ-76 אלף אזרחים בדואים מתגוררים ב-45 יישובים שאינם מוכרים על-ידי השלטונות ואינם מופיעים על מפות רשמיות של מדינת ישראל. חלק מהיישובים הוקם טרם קום המדינה ואחרים הוקמו בשנות החמישים, עם גירושם של שבטים בדואים מהנגב הצפון-מערבי אל אזור הסייג.
היישובים הבלתי מוכרים אינם מקבלים שירותים ממשלתיים מסודרים ואין להם מערכת שלטון מקומית. מרבית המבנים בהם הם מחומרים בלתי מוצקים, בשל חשש ההריסה בידי השלטונות. בנוסף, אין מוסדות ציבור ואין כבישי גישה. בכמחצית מבתי האב אין חיבור למים והתושבים נאלצים לנקוט במגוון שיטות על-מנת להשיג מים.
היישובים אינם מחוברים לרשת החשמל כך שלרוב התושבים אין מקררים וברחובות אין תאורה. כמו-כן, אין ביישובים אלה מערכות ביוב, דבר שיש לו השלכות סביבתיות ותברואתיות חמורות. בחלק מן היישובים עוברות תעלות ביוב פתוחות של יישובים יהודיים סמוכים. באף אחד מהיישובים אין מערכת לפינוי אשפה. מערכות הבריאות, החינוך והרווחה הן במצב ירוד ביותר: אין מספיק מרפאות ואלה הקיימות מספקות שירותים בסיסיים בלבד. לבסוף, בתי הספר ושירותי הרווחה מעניקים שירותים בסיסיים ביותר.
במאי 1997 הקימו תושבי היישובים הלא מוכרים את "המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב", וזאת בתגובה לתוכנית המתאר למחוז דרום, שהתברר כי היא לא כללה בתוכה את הכפרים הבלתי מוכרים. התוכנית עמדה לדחוק חלק מהתושבים מאדמותיהם וחלק מהיישובים עמד לאבד קרקעות רבות. המועצה הורכבה מראשי ועדים מקומיים בכפרים ושמה לעצמה מטרה להשיג הכרה ב-45 הכפרים הלא מוכרים.
המועצה האזורית, ולצדה ארגונים ופעילים בדואים נוספים, רשמו לעצמם מספר הישגים: ראשית, פעילות המועצה היוותה גורם חשוב בגיבוש החלטת ממשלת ברק בשנת 2000, החלטה שהיוותה פריצת דרך בכל הנוגע ליישובים הלא מוכרים. ההחלטה כללה, ראשית, הכרה ב-9 מ-45 היישובים הלא מוכרים והקמה של המועצה האזורית אבו בסמה לניהול יישובים אלה; שנית, הפסקת ההתנייה של מתן שירותים ממשלתיים בהשגת הסדר בנושא הקרקעות עם הבדואים; ושלישית, שיתוף תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בתהליך קבלת ההחלטות.
הארגונים והפעילים הבדואיים נטלו חלק פעיל גם בהליכים משפטיים נגד תוכנית המתאר למחוז דרום. בשנת 2000 עתרו תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לבג"צ, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, על אי הכללתם של הכפרים הבלתי מוכרים בתוכנית המתאר למחוז דרום.
בית המשפט העליון לחץ על העותרים ועל המועצה הארצית לתכנון ולבנייה להגיע להסכם ביניים שקבע, כי יש להכין תוכנית מתאר מחוזית חלקית שתתייחס לכפרים הבדואים, תוך התייעצות עם נציגי התושבים ותוך התייחסות לתוכנית החלופית שהגישה המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב.
החלטת בג"צ והחלטת ממשלת ברק הם הישגים חשובים. עם זאת, בחמש השנים שחלפו מאז ההחלטות לא חלה התקדמות של ממש בשטח. יתרה מכך, נראה כי השלטונות נוקטים במדיניות של גרירת רגליים. הדבר בא לידי ביטוי בקצב האיטי של הכנת תוכנית המתאר המחוזית החדשה, לעומת הקצב המהיר של יישום החלטות ממשלה בדבר הקמת עשרות יישובים יהודיים וחוות בודדים בנגב. בנוסף, המלצת בג"צ לשתף את התושבים הבדואים בתהליכי התכנון מתקיימת אף היא באופן מוגבל ביותר.
החלטת ממשלת שרון מספטמבר 2003 על תוכנית רב שנתית לטיפול במגזר הבדואי בנגב, היא ההחלטה הממשלתית האחרונה שהתקבלה בנושא. ההחלטה אומנם מאשררת את החלטת ממשלת ברק להעניק הכרה למספר יישובים ואף דנה בפיתוח תשתיות ושירותים, אולם הדגש המרכזי בה ניתן לסוגיית האכיפה. כך, במסגרת ההחלטה ניתן תקצוב נוסף לכל הגורמים המעורבים באכיפה. לאחרונה החליטה הממשלה להקים גופים חדשים שיעסקו באכיפת דיני מקרקעין. תקציב התוכנית של ממשלת שרון הועמד אומנם על 1.1 מיליארד שקלים, אך חלק גדול מסכום זה אינו אלא איגום של תקציבים קיימים.
המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ראתה בתוכנית שרון "הכרזת מלחמה" על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, בראש וראשונה בשל הדגש המשמעותי שניתן בה לאכיפה.
תקציבים בלתי הולמים, שיעור ניצול נמוך
עיון שוטף בתקציב המדינה עשוי ליצור את הרושם שהממשלה מקצה סכומים משמעותיים להתמודדות עם מצב האוכלוסיה הבדואית בנגב. אלא שמדובר בסכומים שבחלקם אינם מנוצלים. כך, למשל, סעיף התכנון והפיתוח (הכולל הקמת שכונות חדשות, שדרוג תשתיות ועוד) של מינהלת הבדואים: שיעור הניצול עומד, בממוצע רב שנתי, על 40% בלבד. שיעור ניצול נמוך זה ידוע לשלטונות, כך שקביעת תקציב גבוה מידי, שנה אחר שנה, אינה אלא מצג שווא של נדיבות שלטונית.
ללא אופק כלכלי
ברוב שנות המאה ה-20 מקור הפרנסה העיקרי של הבדואים היה חקלאות. אלא שהחקלאות הבדואית נפגעה קשות תחת השלטון הישראלי.
ראשית, הבדואים איבדו אדמות רבות עם גירושם לאזור הסייג. שנית, אדמות הסייג צחיחות יותר מאלה שבנגב הצפון-מערבי. שלישית, המדינה רואה את אדמות הסייג כאדמות שלה ולפיכך היא מאפשרת עיבוד חקלאי רק בתנאי חכירה (תופעה זו אינה ייחודית לבדואים, שכן 93% מקרקעות ישראל הן בבעלות המדינה ומכאן שגם רוב החקלאים היהודיים חוכרים אדמות מהמדינה; ההבדל הוא שבעוד שחקלאים יהודיים חוכרים את אדמותיהם לתקופה של 49 שנה עם אפשרות להארכה, ובנוסף יכולים לחכור אדמות נוספות בחכירה שנתית, עבור הבדואים החלופה השניה היא החלופה היחידה הקיימת. כך שמדי שנה נדרשים החקלאים הבדואים לבקש את אישור השלטונות ואף עומדים בפני האפשרות שהאישור לא יחודש או שיקבלו חלקה אחרת מזו שקיבלו בשנה שעברה).
רביעית, חקלאים בדואים אינם מקבלים הקצאות מים כמו שכניהם היהודים; ישנם חקלאים שאינם מקבלים כלל הקצאות מים ולכן הם נאלצים לעיתים לשלם עבור מים לפי תעריפים של שימוש ביתי, שהם גבוהים פי 3.5 מתעריפי מים לחקלאות. החקלאים הבדואים אף לא ניהנים מתמיכה ממשלתית הניתנת לחקלאות בעל בשנים של בצורת.
לבסוף, בכל הנוגע לעיבוד חלקות שהבדואים לא קיבלו בעבורן אישור, נוקטות הרשויות יד קשה ונוהגות לרסס חלקות אלה בחומר כימי או לחרוש אותן.
כתוצאה מאי יכולתם להתפרנס מחקלאות בלבד, ביקשו בדואים עוד בתקופת המנדט הבריטי פרנסה כעובדים שכירים. עם הקמת המדינה ועד 1966, היו הבדואים רתוקים לאזור הסייג ונתונים תחת ממשל צבאי. כל יציאה מהאזור היתה כרוכה ברשיון מטעם המושל הצבאי. מדיניות מתן רשיונות הביאה בחשבון, בין השאר, את האינטרסים הכלכליים של האוכלוסיה היהודית: במהלך רוב שנות ה-1950 סבל הנגב כולו משיעורי אבטלה גבוהים והשלטונות חששו שהבדואים, שעבדו תמורת שכר נמוך וללא הגנה הסתדרותית, יתפסו את מקומות העבודה של העולים היהודים.
רק כשמעסיקים יהודים התקשו להשיג עובדים יהודים, הם פנו למושל הצבאי על-מנת למצוא עובדים. אזי מצאו בדואים עבודה בסלילת כבישים, בעבודה חקלאית, במחצבות ובמכרות. מעטים הועסקו כעובדים מקצועיים למחצה (נגרים, מכונאים וכדומה).
באותן שנים אף התפתח ענף ההברחות כמקור הכנסה אולם הוא חוסל כמעט לחלוטין לאחר מלחמת 1967 עם כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני.
הפעילות העסקית בקרב הבדואים מצומצמת מאוד. העיירות הבדואיות נעדרות תשתית תעסוקתית נאותה ועל אף היותן העניות ביותר בישראל הן לא זכו במעמד של אזור פיתוח א', המעניק הקלות במס למשקיעים. החברות העסקיות הקיימות בעיירות הן קטנות והשפעתן על שיעורי התעסוקה מעטה. תאגידים בולטים בנגב כגון: מוטורולה, מפעלי ים המלח וכדומה, מעסיקים בדואים מעטים, אם בכלל.
גם השירות בצה"ל אינו מהווה חלופה תעסוקתית משמעותית עבור הבדואים. מספר המתגייסים אינו עולה על מאות בודדות והם מהווים מיעוט בקרב הצעירים הבדואים. הצבא אף אינו תורם משמעותית להזדמנויות התעסוקה של הצעירים המשתחררים.
תמונת מצב תעסוקתית
הנתונים הקיימים על דפוסי התעסוקה של הבדואים הם מועטים. תושבי הכפרים הבלתי מוכרים אינם נכללים כלל במדגם השנתי המשמש את סקרי כוח אדם של הלמ"ס. במסגרת עבודה זו ערכנו ניתוח של המצב התעסוקתי של הבדואים בנגב, המתבסס על סקר כוח האדם משנת 2003 ומתייחס בעיקר לתושבי היישובים המוכרים.
מן הניתוח שלנו עולה, כי בשנת 2003 השתתפו 64% מבני/ות 15 ומעלה בכוח העבודה; זהו שיעור דומה לזה של היהודים בנפת באר שבע (60%). אולם בעוד שאצל היהודים בנפת באר שבע עמד שיעור האבטלה על 11.6%, הרי שאצל הבדואים בנגב הוא עמד על 34.7%.
לבסוף, מצאנו כי רמת השכר של המועסקים הבדואים היא נמוכה ביותר: היישובים הבדואים נמצאים בתחתית סולם ההכנסות בישראל. אולם יש לציין כי השכר היישובי הממוצע ביישובים הבדואיים המוכרים אינו נמוך בהרבה מהשכר הממוצע בחלק מעיירות הפיתוח היהודיות באזור.
