פרשת חייו של
ברנאר מארי קולטס (1948-1989) רוויית האומללות והתהפוכות (הוא מת מאיידס בגיל 41) מהווה את הרקע לכל מחזותיו. כשלמד בתיכון הישועי ששכן בשכונה ערבית, התוודע לבעיית האלג'יראים "הפייה נואר" מול הצרפתים. משם שאב את הבסיס למחזהו "השיבה למדבר" שעלה ב-2000 בחאן הירושלמי. את "הרציף המערבי" העלה לפני 22 שנה תיאטרון באר שבע, ואת "קרב שחור עם כלבים" העלתה הבימה ב1992. כל מחזותיו תורגמו בידי
דורון תבורי, שאף שיחק בכולם.
בכל מחזותיו בולטת כקו מנחה רגישותו למעמד הנמוך, של הסובלים על כל מצוקותיהם. מחזהו הטוב ביותר בעיני,
"רוברטו זוקו" על חיי רוצח נודע, עלה בבית צבי לפני כמה שנים בביצוע נוקב ונפלא. "הרציף המערבי" שעולה אף הוא כעת בבית צבי, מהווה הזדמנות לצופים לחזות במלואם בכשרונם של כל שחקן ושחקנית בהצגה. וזה עיקר החשיבות בהצגה זו. כך גם הבימוי המשובח של
חנן ישי, שיצר יחד עם התפאורה הכה מיוחדת שעיצב, אווירה כה שונה ומיוחדת של קרן הזווית אליה מגיחים 8 טיפוסים שונים, שגורלם מתערבל זה בזה, והסיפור הרווי בביצוע שפת גוף והבעות פנים עשירות, שם דגש על המשחק עוד יותר מהבעיות של הנדכאים והחלכאים האלה.
לרוב הקהל נדמה המחזה כסהרורי משהו, כמו התרחש בעולם אחר. ואכן, השוליים בו מצויים טיפוסים אלה, דוחקים אותם אכן למיקום הדחוי והעלוב היותר הן בחברה והן במצב. הצופים נזקקים לדמיון כדי להיכנס לאווירה ולמצבים הקיצוניים אותם ממחישים השחקנים באופן מופלא.
על בימת קרשים מלאה בחורים, (ע"מ להעצים את הזמניות ואי הביטחון בקיום), ניצב משך כל המחזה אדם שפוף (
דור לוי המרשים), לבוש קרעים, שאינו פוצה הגה. אך עצם תנוחותיו ותנועתו אומרים את הכל. "כושי" הם קוראים לו. ורק בסיום המחזה, הוא עושה את הפאנץ' ליין. כל זאת בלווי מוזיקה מקורית מלאת משמעות המעצימה אותה שחיבר
גרשון וויסרפירר. לבימת הקרשים הרעועים עולים בחור לבוש אלגנטי, מטופח, שהשאיר את מכוניתו היקרה לא רחוק-
ניר לוגסי הנוגע ללב, שרוכש את אהדת הצופים בהופעה רבת כשרון, בהדגימו כיצד בהיסח הדעת אדם יכול לעבור ממעמד בטוח לדרגת אפס וכלום.. כך גם מגיחה לרציף בת זוגו - אישה יפה ומהודרת אף היא, שנקלעה לשולי העיר, לרציף המערבי, ואינה מוצאת את דרכה חזרה (
מיכל לוינטון במשחק משובח ומהוקצע מלא ביטחון עצמי). שניהם מנסים לחזור למקום מממנו באו, אך לשווא.
לבימת הקרשים הרעועים מגיחים גם הילדה קלייר (
אלונה לובנברג מלאת התום והקסם הילדותי), אחיה שארל המכונה קארלוס (זיו עוז ארי שבולט במיוחד בכשרון המשחק ובקולו הנפלא) ואמם ססיל (הדר קרן בהופעה דשנה ומוחצת בבוטות ובהמוניות שלה, שהיא הסמל האולטימטיבי למעמד החברתי העלוב). כולם מנצלים את העשיר ובת זוגו, שודדים אותם, ומבטיחים להחזירם לציוויליזציה - אך לא מקיימים. טיפוס נוסף המרשים מאוד בביצוע תפקיד המאניאק, המאופר כהומו אך לא בוחל להתנסות עם כל מה שזז - הוא
דוד עומר, שבנסיון האונס של הילדה ובעירום מלא מעצים את ההתרשמות מחידוד הבעיה. כל זאת - באווירה מחשמלת, רוויה בתחושת איומים, ומלאת מתח.
לעיצוב התלבושות הנכונות ורבות הדמיון אחראית
נטשה מנטל, לתאורה האפלולית הריאליסטית אחראי
אמיר קאסטרו, להדרכת הטקסט המצוינת (כשכולם הוגים ללא שגיאות שכה נפוצות בקרב שחקנים ותלמידים כאחד) אחראית דפנה מרסר-הדרי ומגיע לה שאפו על כך. לעיצוב התנועה הכה ייחודי אחראי
אולג מלצב.
הצגה לקהל עם דמיון, רגישות וקשב, שאינה ממשיכה את סגנון תיאטרון האבסורד, אלא מחזירה את הקהל למצבים המתרחשים גם בימינו ובכל מקום, כך שהיא קלאסית לכל הזמנים.
