סיפור חייו של הטייס אמנון כרובי

ואכן באותן שנים בפרק זמן קצר יחסית, אירעו בארץ שורה ארוכה של תאונות מטוסי ריסוס וטייסים רבים נהרגו. הטייסים עבדו בתנאי סיכון רב, התבקשו להנמיך טוס לעיתים לגובה של 2 מטרים וכל טעות או סטייה קלה היה יכולה להיגמר בהתרסקות המטוס. המטוסים לא נבנו ויועדו מלכתחילה למטרות ריסוס חקלאי אלה היו מטוסי פייפר רגילים שהורכבה עליהם מערכת ריסוס מאולתרת ולא תמיד מתאימה ותואמת בטיחותית לנתוני המטוס. הועלתה גם טענה כי חומרי הריסוס הרעילים אליהם נחשפים הטייסים בשעת עבודתם משפיעים על מערכת העצבים של הטייסים ופוגעים ביכולת הריכוז והמיקוד שלהם. כל אלה, לא הפריעו לוועדה חקירה שהוקמה מטעם משרד התחבורה לבדוק את נסיבות אסון התרסקות מטוסו של אמנון כרובי, לקבוע במסקנותיה בצורה פסקנית כי "כי קלות ראש מצד הטייס היא שגרמה לאסון" (עיתון הצפה - 9.6.1961) הוועדה קוראת במסקנותיה לחברות הריסוס "להחדיר את ההכרה בקרב טייסים חקלאיים לציית בקפדנות למגבלות החלות על כושר הביצועים והתמרונים של המטוס". יצוין כי גם בתאונות אחרות של מטוסי ריסוס באותן שנים הטילו ועדות בדיקה וחקירה של משרד התחבורה את רוב האחריות על הטייסים, תוך שהם "מצניעות" חלקה ואחריותה של כימאוויר לאסונות הרבים.

עמוס כרובי, איש הייטק, בנו של אמנון כרובי, הטייס שנהרג בתאונת מטוס הריסוס בשדות מושב עוזה שלח אלי מכתב, בעקבות כתבה שכתבתי על תאונות מטוסי הריסוס בארץ, וזו לשונו: "אבי היה אחד הטייסים שנהרגו, או נרצחו לתפיסתי, באדיבותה של כימאוויר ופטרוניה בהסתדרות ומפא"י. באותם ימים הפרשה אפילו לא עלתה על סדר היום הציבורי והוזכרה בעיתונות הכללית (שכמובן הייתה מטעם) בדיווחים קצרים ויבשים למעט בעיתון "העולם הזה", היחידי שהעז להתייחס בהרחבה ובהגינות לפרשה שכל כולה מחדל מתמשך של כימאוויר, ההסתדרות ומשרד התחבורה. ועדת החקירה קמה במטרה אחת ויחידה כדי לטייח ולהאשים את הטייס שכמובן כבר לא היה יכול להתגונן. כל כך הרבה תאונות ומספר כזה של הרוגים בזמן כה קצר הוא תוצאה של כשל מערכתי בחברה, שימוש במטוסים לא מתאימים למשימה והעמסת יתר על הטייסים. להאשים טייס בן 30, מראשוני טייסי חיל-האוויר, נשוי ואב לילד בקלות ראש זה פשוט בלתי נתפש ונועד אך ורק כדי להסיר אחריות ולמנוע פיצויים. גם אחרי המקרה חברת כימאוויר התכחשה לאחריותה לכל אורך הדרך ומיררה את חיי אימי שבשיא אבלה (שלא תם עד יום מותה) ניהלה מולם תהליך משפטי ארוך וכואב שהסתיים רק כעשור אחרי המקרה.

בזמן המקרה עוד לא מלאו לי 3 וכל שאר המשפחה כבר אינם בין החיים (אין לי ספק שהמקרה קיצר את חייהם וכולם נפטרו בגיל צעיר יחסית) כך שאין את מי לשאול ולברר פרטים נוספים. מצאתי לנכון לתת לך את הזווית של המשפחה שלי וקצת ממה שעומד מאחרי הדיווח היבש על תאונה והרוג שנאשם במותו. אני רוצה להאמין שלו זה היה קורה היום, התקשורת והציבור לא היו מניחים לזה לעבור לסדר היום והאחראים האמתיים היו עומדים לדין." עד כאן מכתבו של עמוס כרובי. וקשה שלא להזדהות עם דבריו, שיש בהם ככל הנראה הרבה מן האמת.

מי היה אמנון כרובי הטייס שנהרג? חייו היו אומנם קצרים אולם רבי מעש. הוריו של אמנון, אורי ומריים קרויטהמר עלו מפולין בשנות ה-30 לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והתיישבו בתל אביב. הם התגוררו במעונות העובדים ברחוב פרוג. האב עבד ב"סולל ובונה", האם הייתה עקרת בית. ב-1930 נולדו התאומים אמנון וחובב.

אמנון לימים כרובי למד בבית הספר שבח בתל אביב, היה חבר בגרעין ההקמה של קיבוץ ברעם בצפון ובמלחמת השחרור שירת במטה הפלמ"ח עד לצאתו לקורס טייס מספר 5 בחיל-האוויר. אחרי ששבר את רגלו במהלך הקורס הוא חזר לסיים אותו בקורס 6 או 7 (גם מחלקת היסטוריה בחיל-האוויר לא סגורה על זה) והצטרף לטייסת ה"פייפרים" במסגרתה, באחת הפעולות לאיתור מסתננים מהאוויר הוענק לו ביולי 1952, צל"ש ממפקד חיל-האוויר דאז חיים לסקוב .וכך נכתב בתעודת הצל"ש: "הנני לציין לשבח את ק/11263 סג"ם כרובי אמנון על מסירות ויוזמה למופת בעת מילוי תפקידו. להלן תיאור המעשה: ביום 9 ביוני 1952בעת טיסת סיור משותף עם משטרת ישראל, כתוצאה מפעילותו, נהרגו 2 מסתננים מבריחים ונתפסו 4 אחרים כמו-כן הוחרמו סוסים וכמות סחורות מוברחות". על החתום אלוף חיים לסקוב מפקד חיל-האוויר.

ב-1953 נשא אמנון כרובי לאשה את רחל לבית משפחת עוזיאל השניים מתגוררים ברחוב אפשטיין בתל אביב. בהמשך כשכבר היה בדרגת סרן עמד בראש משלחת שנסעה לצרפת להתמחות בהטסת מסוקי בל. זמן מה אחרי חזרתו מצרפת החליט לפרוש מחיל-האוויר ולהצטרף לכימאויר, שם מצא את מותו ביולי 1960.

אביו של אמנון כרובי, אורי קיבל את אסון מות בנו קשה ביותר, ושבועות ספורים לאחר מות בנו לקה בהתקף לב. במכתב שמתפרסם במדור "קוראנו כותבים" (6.9.1962) בעיתון דבר טוען האב אורי, כי הוא לא מקבל את מסקנות וועדת החקירה של משרד התחבורה שהאשימה את בנו באחריות לתאונה. וביקש להקים ועדת חקירה חדשה" למקרא מסקנות החקירה איני יכול שלא להביע תמיהתי על הפסקנות המוחלטת של הוועדה בקביעת סיבות התאונה". כותב האב אורי כרובי. ביולי 1967, שנים ספורות לאחר מות בנו אמנון, הלך האב אורי כרובי לעולמו, לא מן הנמנע כי מותו נגרם בשל שברון לב. אמו של אמנון כרובי, מרים לבית משפחת אוליז'לקה נפטרה בספטמבר 1984 מן הסתם נשאה אבלה על מות בנה אמנון עד יום מותה.

אלמנתו של אמנון, רחל כרובי אף היא לקחה קשה מאוד את מותו של בעלה "היא חיה ולא חיה" מספר לי בנם עמוס כרובי. ב-2001 נפטרה רחל. אחיו התאום של אמנון כרובי, חובב כרובי, היה גרפיקאי וצייר ידוע, גם הוא אינו כבר בחיים.