מנהג חדש בא למדינה: המרוץ אחרי עדי מדינה, כלומר קניית עבריין במטרה שיפיל אדם אחר, שמישהו החליט שיש להוכיח בכל מחיר שהוא עבריין. כך אנו עדים בימים אלה למרוץ של רשויות האכיפה אחרי כל מי שמוכן "לספק את הסחורה" המפלילה, כאשר עצם המרוץ אחרי עדי מדינה רבים כל כך מעורר ספק לגבי קיומה של "סחורה" כזו.
יתר על כן, ההקלות המופלגות הניתנות לעבריינים (באחד המקרים עד כדי פטור מלא מעונש כלשהו), ובלבד שיזמרו את הזמירות הנדרשות, מהוות מחיר בלתי סביר עבור "סחורה" פגומה. האם תשלום מופרז כזה איננו מתקרב לדרגת שוחד?
ומה קורה כאשר עד המדינה מהסס? מנת פשפשים בתאו עוזרת לו להתגייס למשימה, שלעתים נראה כאילו שהיא מקדשת את האמצעים. במקרים אלה אפילו אבירי "זכויות האדם" ו"זכויות האסיר" ממלאים את פיהם מים, ובלבד ש"הסחורה" תימצא, עדיף יחד עם אקדח מעשן. האם הפשפשים הפכו למכשיר חשוב ומועיל לגיוס עדי מדינה?
חיים חפר כתב על הפשפש שעלה למעלה, ובעדות מוסרטת הסביר למי כוונתו. הלהיטות והחריצות שמגלות רשויות האכיפה אינן זכורות ממקרים שונים בעבר, ובעיקר השחיתות שאפפה את
הסכם אוסלו, ההגעה אליו ותוצאותיו הקטלניות, הן עבור אזרחי ישראל והן עבור
יצחק רבין. כך גם לגבי השחיתות התקשורתית שביטויה המתומצת היה המושג אתרוג.
עדי מדינה, שכאמור הם עצמם עבריינים, צריכים להיות אמצעי אחרון וכלי נדיר בחקירות, ורק במקרים יוצאי דופן ולמען טובת הציבור, ולא תחליף לאיסוף ראיות של ממש. ועדיין חובה להבהיר מהי "טובת הציבור" ובאיזה "ציבור" מדובר. כל עוד חלקים נרחבים בציבור חשים וחוששים שמא יש מניעים שאינם טובת כלל הציבור, יחס הציבור למערכות האכיפה הוא בבחינת "כבדהו וחשדהו". כל עוד דברים אלה אינם ברורים, המערכת שוחקת במו ידיה את אמון הציבור בה, אמון שהוא חיוני לתפקודה.
למרבה הצער, מערכות השפיטה, הפרקליטות והמשטרה הן הגורמות לירידת האמון בהן. התבטאויות שונות של בכירים בהווה ובעבר במערכות אלה, תוך כדי החקירות, אף הן מסייעות לשחיקת האמון החיוני כל כך. אסור למערכות אלה אפילו להיראות כמי שנסחפות למערבולת הרוע, הרדיפה והרכילות.
