בין אם יוקדמו הבחירות, כפי שחוששים בשמאל הקורס, ובין אם עננת הקדמת הבחירות תתאדה, והן תידחנה לשנת 2019, כפי שמקווים ליברמן והשמאל על-רקע הסקרים המנבאים להם התרסקות, ברור לכל בר דעת בישראל, שגם הפעם תהיה ההתמודדות האמיתית לא בין ימין לשמאל. השמאל הישראלי הפך לבלתי רלוונטי לגבי מרבית המצביעים, שייצא מהן בכל מקרה מרוסק ומצולק. הבחירות האמיתיות בישראל, ביום הבוחר, תהיינה, כרגיל במקומותינו, בתוך מחנה הימין, המחנה הלאומי.
אלא שזו הבשורה הטובה. הבשורה הרעה היא, שריבוי המפלגות במחנה הימין עלול לגרום לאובדן רבבות ואולי מאות אלפי קולות, שישחקו חלילה לטובת מחנה השמאל. וכבר היה מצב שהימין ניצח אריתמטית אך בשל אחוז החסימה הגבוה, והיה הניצחון האלקטורלי של השמאל.
מה שבטוח הוא, שגם הפעם לא תהא לשמאל תקומה אריתמטית, אלא אם כן יחְברו אליו מפלגות המציגות עצמן מרכז והן בפועל שמאלה ממנו: 'יש עתיד' ו'כולנו', שמצען ופעילותן מתכתבים יפה עם השמאל, יותר מאשר עם הימין. המשימה של מחנה הימין בכללותו היא אפוא להבהיר לבוחר ששתי המפלגות הללו, וכנראה גם מפלגתו של בוגי יעלון אם תרוץ, ואולי עוד כמה רשימת קיקיוניות אחרות, תהיינה, גם אם יסתתרו מאחורי מסכה לאומית לכאורה, יותר שמאל מאשר ימין.
השמאל מודע היטב למצבו הקריטי, להצטמקותו המתמשכת, שהיא, בעיניים ימניות, בבחינת 'מצטמק וטוב לו'. שלושה ספרים נכתבו בסוגיה זו בחודשים האחרונים, כשעוד טרם נראו הבחירות באופק. כותביהם מנו כל אחד בסיגנונו את גורמי תוגת השמאל ותבוסותיו המתמשכות בקלפי – החל מן התמיכה בהסכמי אוסלו ובהינתקות הנפשעים, דרך הצביעות הטהרנית המתחסדת, ועד לדימוי האנטי יהודי של השמאל, שמחבק בחום את 'האחר': פלשתינים, מסתננים, מחרימי ה-BDS ושאר אויבי ישראל, על חשבון העם היושב בציון, ועם זאת דוחה בזעקות 'הדתה' כל מה שריח של יהדות נודף ממנו, והכל כחלק מהמהלך להפיכת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה, מסתנניה ואויביה. ואלה הן דוגמיות בלבד, מעט מזעיר.
הציבור הישראלי, בעל חושים בריאים, מכיר את העובדות. אבל לפעמים נדמה שלא עד הסוף. מידי פעם נחשפים מעלליהם ההזויים של אושיות שמאל ידועות, שמוכיחות כי לחבית השנאה התהומית, אין תחתית. וכל אימת שנדמה שהגענו לקרקעיתה, מסתבר שיש עמוקה ממנה.
בשבועות האחרונים הלכו לעולמם שתי אושיות שמאל, אייקונים מובילים של השמאל הרדיקלי, שמעלליהם לא נחשפו עד תום. אחד מהם הוא הפרשן המשפטי
משה נגבי, שבמשך שנים תפס את עמדת הפרשן המשפטי הבלעדי של הרדיו הציבורי-ממלכתי של ישראל ופימפם לתוך המיקרופון את הגיגי השמאל היותר קיצוניים.
תחושה קשה
הנה מה שמספר לנו
דן מרגלית, בספרו 'ראיתי אותם', בשמו של פרופ'
דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר (בקיצורים הכרחיים): "בשנות ה-70 נגבי שימש תובע בביה"ד בעזה. פרידמן נשלח להיות אחראי על היחידה. יום אחד התייצב בפניו איש שב"כ ובפיו תלונה: שני ערבים הורשעו בהנחת מוקש, והנה בכלא מצוי רק אחד. היכן חברו?
"פרידמן זימן אליו את התובע הצבאי משה נגבי, והתברר להפתעתו כי התובע הסכים להפחית מחומרת ההאשמות שיוחסו לאחד הנאשמים... נגבי טען שלא היו בתיק ראיות מספיקות... פרידמן בדק והופתע לגלות כי הייתה הודאה של הנאשם אך זו נעלמה מהתיק. חלפה שעה ואחת החיילות חזרה ובידה קרעים של ההודאה שנמצאו בפח האשפה... נגבי הכחיש... פרידמן העביר את עניינו של נגבי לפרקליט הצבאי הראשי והודיע שאינו רוצה לעבוד עוד במחיצתו... הנגבי הועבר לחיל החינוך", מסכם מרגלית ותוהה מדוע הפשע עבר בשתיקה ובהעלמת עין. ניתן היה כמובן להעמיד את העבריין השמאלני לדין על סידרה של עבירות, החל בשיבוש חמור של הליכי משפט ועד בגידה בוטה במערכת הצבאית שהפעילה אותו.
אבל המערכת העדיפה לחפות על נגבי, ואף ריפדה אותו לימים במישרה מכובדת ברדיו. מסביר מרגלית: "בתחושה קשה שאיני יכול להוכיחה נראה לי, כי היה כאן קשר שתיקה [שהרי] נגבי הוא 'אחד משלנו'". לימים הזמין מרגלית את פרידמן לספר את הסיפור המזעזע הזה בטלוויזיה, אך הנגבי סירב להתייצב מולו, וגם לא מסר כל תגובה. תחת זאת הפעיל הפרשן המשפטי לחצים על הנהלת הטלוויזיה, לבל תשדר כלל את האייטם החושף את חרפתו. בסופו של דבר נכנעה מערכת 'ערב חדש' ללחץ וביטלה את הופעת פרידמן, בשעה שכבר היה בדרכו לאולפן. מסתבר שמה שאסור על כל אדם, מותר לפעמים ל'אחד משלנו'. מעניין מה היה אומר על זה נגבי בתוכניתו דין ודברים, שעסקה בין היתר בסוגיות זכות הציבור לדעת.
אושיית שמאל שניה שהלכה לעולמה בימים אלה, והייתה מכהניה הגדולים של כת השמאל הקיצוני, הוא חיים הנגבי (אין קשר משפחתי לנגבי הנ"ל), שנולד למשפחה חברונית מושרשת, משפחת בג'איו, אך במרוצת השנים נתעמעמה זיקתו לעמו עד כדי היותו ממעריצי ערפאת ורב המרצחים נאיף חוואתמה, ואויב מר למדינה היהודית, שבחיסולה דגל.
הנגבי שמע מפי אימו, שהיא עצמה בת למשפחת וייספיש מ
מאה שערים, את סיפור הצלת משפחת בג'איו מידי הפורעים המוסלמים בפרעות תרפ"ט. הנגבי, שדודו אחי אימו, היה נחום שריג (וייספיש) מבית השיטה, מפקד חטיבת הנגב בפלמ"ח, העדיף להשמאיל ולהטיף למהפכה סוציאליסטית נגד 'שלטון הניצול של בן-גוריון'. הוא היה ממייסדי חבורת 'מצפן' שבשמאל הרדיקלי, ויצר קשרים עם גדולי הטרוריסטים, מסוגו של חוואתמה.
מעמדת המטיף בשער של השמאל, הטיף לטובת האימפריאליזם והגזענות האיסלאמיסטיים מצד אחד, ולביטולה של המדינה היהודית מצד שני. בחייו תרם כמחווה של הוקרה את הנכס המשפחתי שלו בחברון, לטובת העירייה. בצוואתו ביקש להיקבר בבית הקברות המוסלמי בחברון. עד כדי כך. אך בקשתו סורבה, משום שאין להתיר ל'יהודי טמא' למצוא מנוחתו בקרב המאמינים, גם אם בגד בעמו ותמך באינטרסיהם.
כל עוד לא מקיא השמאל מתוכו טיפוסים דוחים והזויים שכאלה, שעדיין פעילים בשמאל, הוא יכול רק לחלום על ניצחון בבחירות. אלה הטיפוסים שמעוררים תיעוב ודחיה בקרב רוב רובו המכריע של הציבור הישראלי, ובעטיים תימשך ההתרסקות של המחנה שנתפס ככזה שטובת האויב חשובה בעיניו מזכות הקיום של עמו.
