הרעיון שהיציאה מלבנון לא תהיה חד-צדדית אלא במסגרת לגיטימיות בינלאומית. זה לא היה בהינתקות מרצועת עזה; כל רעיון בעתיד של "היפרדות" חד-צדדית ביהודה ושומרון, בלי לגיטימיות בינלאומית, הוא הרה אסון
בשבוע שעבר הלך לעולמו אורי לוברני, מענקי הדיפלומטים והיועצים המדיניים שהיו למדינת ישראל. בהלוויתו נכח איציק מרדכי, אחד מחמשת שרי הביטחון שאורי שימש אצלם כמתאם פעולות ישראל בלבנון. חלקם אינם אתנו. מ
משה ארנס נבצר לבוא, ו
אהוד ברק שהה בארה"ב, שם הוא מבלה רבות. חבל! לא רק בגלל שברק עולה על כולם ביכולת ההספד הנהדרת שלו, אלא בעיקר משום החוב הגדול שהוא חב לאורי בשל ההישג הגדול ביותר שלו, לדעתי - היציאה מלבנון במאי 2000. משום מה ישנם כאלו בתוכנו המאשימים את ברק כי "ברח מלבנון". הליכוד טורח כל פעם לציין זאת בהתייחסויותיו לברק. וישנם כאלו שכורכים ביחד את ההינתקות מרצועת עזה של אריק שרון והיציאה מלבנון של ברק כדוגמה שלילית ליציאה חד-צדדית של צה"ל לעבר גבולות הקו הירוק. ובכן, היה זה אורי לוברני שנתן ליציאה מלבנון את צביונה המדיני המיוחד המפריד אותה לחלוטין מהינתקות מעזה וממחיש יותר מכל שבשום אופן לא הייתה כאן בריחה. במה דברים אמורים, כלקח חיוני להווה ולעתיד?
חומה של לגיטימיות
היה זה אורי לוברני שהבין כי סתם יציאה חד-צדדית מלבנון, כפי שבהתחלה התכוון לה ברק והיה והוא לא מצליח להשיג הסכם עם הסורים, היא הרת אסון לגבולנו הצפוני. הרעיון שהוא הגה, והעלה אותו על הכתב, היה זה: אם לא הצלחנו להגיע להסכם עם הסורים ושבמסגרתו נוכל לצאת בשקט מלבנון, הרי שאנו צריכים לצאת בהסכם עם "העולם", עם החלטה של מועצת הביטחון. מועצת הביטחון צריכה לקבוע שיצאנו מלבנון לגבול הבינלאומי. היא תעניק לגיטימיות בינלאומית ליציאה שלנו, היא תהפוך כל פיגוע נגד ישראל מלבנון לבלתי לגיטימי, ותעניק לגיטימיות בינלאומית לתגובות שלנו. החלטה של מועצת הביטחון תיצור חומה של לגיטימיות על הגבול הצפוני שלנו.
איך עושים זאת? הרעיון היצירתי מחוץ לקופסה של אורי היה שנציע למזכיר האו"מ לקחת את החלטת מועצת הביטחון מספר 425 ממרץ 1978 שאשרה שיצאנו מלבנון בעקבות "מבצע ליטאני", וליישמה בהתאמה ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. אהוד ברק התלהב מהרעיון המבריק (כמובן לאחר מכן ניסו אחדים לנכס אותו לעצמם). אבל, הרעיון חייב עבודה מדינית רחבת היקף: הייתה חובה לשכנע את הנשיא קלינטון ולגייסו למען הרעיון; והיה צורך להשיג את הסכמת מזכ"ל האו"ם, חברות מועצת הביטחון ובראשן צרפת, וכן את אי-התנגדותן של מצרים וירדן. העבודה המדינית הזאת נעשתה והגלגל המדיני החל להתגלגל. מה שקרה הוא שהתפוררות צבא לבנון הקדימה את גמר התהליך המדיני, והוחלט על היציאה לפני אישורה הבינלאומי. אישור זה ניתן ב-16 יוני 2000 כאשר מזכ"ל האו"ם הודיע רשמית למועצת הביטחון כי ישראל מימשה את החלטה 425 ויצאה מלבנון. מועצת הביטחון אישרה את הודעתו.
כל זה לא היה כלל וכלל בהינתקות מרצועת עזה, ומבחינה בינלאומית אנחנו עדיין "הכוח הכובש" והאחראי. לא נבנתה "גדר בינלאומית" על הגבול, ואנחנו "אוכלים" את זה ונמשיך "לאכול". בתקופה האחרונה חוזרת ועולה נוסחת הפלא: "היפרדות" ביהודה ושומרון. זאת לשון נקייה למילת הגנאי הינתקות, אבל בעלת תוכן זהה: יציאה לקו גבול שנקבע, אך ללא הסכם כל שהוא, ללא שום לגיטימיות בינלאומית. זה, לדעתי, מתכון בדוק לאסונות, לא לפתרונות.
