יהודה וינשטיין ודני עפרוני היו הפוסקים העליונים בסוגיות מבצעיות ב"צוק איתן". היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי קבעו מה מותר ומה אסור מבחינת החוק הבינלאומי, והרמטכ"ל והקבינט יכלו רק לומר "כן, המפקד". זוהי המסקנה החד-משמעית מדוח מבקר המדינה שהתפרסם אתמול (יום ד', 14.3.18).

אין ספק שישראל חייבת לשמור על כללי המשפט הבינלאומי - גם משום שזה מוסרי וגם משום שזה כדאי. אבל היקף התופעה מלמד שירדנו מהפסים. שימו לב מה קורה כאן: בגלל שיש לנו עסק עם רוצחים בדם קר, שלא מהססים להקריב גם את בני עמם - אנחנו צריכים ללכת על קצות האצבעות גם במחיר של פגיעה בנו. בגלל שיש לנו עסק עם בוגדים בתוכנו, שכל מטרתם לסייע לאויב במלחמתו נגדנו - אנחנו לא נוקטים בפעולות חיוניות להגנה על עצמנו. בגלל שיש לנו עסק עם עולם אנטישמי וצבוע, שתמיד יצביע עלינו כאשמים - אנחנו משלמים מחיר בחיי אדם.

מבחינת התהליכים, מה שהתרחש ב"צוק איתן" הוא ההקצנה החמורה ביותר של המשפטיזציה שהשתלטה על חיינו. כפי שאמר השר גלעד ארדן למשרד המבקר: ברגע שהיועץ המשפטי אומר משהו - הקבינט חסר אונים. אין אפשרות להתווכח, אין אפשרות לקבל דעה נוספת, אין אפשרות להכריע שיש שיקולים הגוברים על החוק. כאשר היועץ המשפטי קובע משהו - זהו, הוויכוח נגמר. אז מה אם הוא רק יועץ. אז מה אם הוא פקיד ולא נבחר. אז מה אם יש עוד מרכיבים במשוואה.

מי שחושב שהמשפטיזציה הזאת מתחילה בבג"ץ, טועה לחלוטין. היא מתחילה בחיי היום-יום, המנוהלים במידה רבה בבתי המשפט - ובשל כך גם כפופים מראש לחוות דעת משפטיות. מעסיק לא יפטר עובד בלי לוודא שאינו נכנס לסכנת תביעה. ועדת מכרזים לא תשנה פסיק בלי אישור של עורך דין. כל חוזה משתרע על פני עשרות עמודים שמתיימרים לכסות כל פינה. ועוד כהנה וכהנה.

החוק הפך מאמצעי למטרה

שיהיה ברור: ודאי שצריך לעשות הכל כחוק. ודאי שהחוק מחייב את כולנו. ודאי שהוא חייב להגביל את כוחם של בעלי סמכות עודפת - רשויות ממלכתיות, חברות גדולות. ודאי שהוא חייב להגן במיוחד על אוכלוסיות מוחלשות - עובדי כפיים, ילדים, זקנים, נכים. אך אנחנו כבר מזמן הגענו לקיצוניות השנייה. החוק הפך מאמצעי למטרה. המשפט הפך מכלי ליעד. השאלה מה אומר החוק ניצבת בראש סדר העדיפויות, במקום השאלה כיצד לפעול במסגרת החוק. המשפטן הפך מיועץ למכריע.

הדרך לשנות את המצב הזה ולהחזיר לחיינו את האיזון השפוי, עוברת קודם כל בדברים הקטנים-לכאורה שמהם מורכבת שגרת חיינו. בג"ץ פוסל חוקים פעם-פעמיים בשנה; פרויקטים נתקעים בבתי המשפט פעם-פעמיים בשבוע. בג"ץ מתערב בעבודת הכנסת פעמים בודדות; בתי המשפט מתערבים בחיינו על בסיס יום-יומי. וזה לאו-דווקא בגלל שהם רוצים, אלא בגלל שבמקרים רבים מכריחים אותם, כאשר מניחים לפתחם סוגיות שאפשר וצריך וחובה לפתור בדרכים אחרות.

פה ושם בית המשפט אומר: עד כאן, לזה אני לא נכנס. למשל: תביעות נזיקין של בני זוג בטענה לבגידה. אבל זה במקרים נדירים ביותר. לרוב, בית המשפט דן במה שהוא מתבקש לדון, ואיש אינו עושה כמעט דבר כדי לבלום את הצונאמי של התיקים השוטפים מדי שנה את המערכת. זו אינה גזירת גורל. הנה שורה של הצעות מעשיות שמטרתן אחת: להוציא מבתי המשפט את מה שלא צריך להיות בהם, וממילא לצמצם את כוחם של המשפטנים עוד בשלבים שלפני ההליך המשפטי.

366,000 תיקים בשנה

ריבוי עורכי הדין. זו הבעיה מספר אחת. יש רבבות עורכי דין גרועים ומיותרים, שמייצרים תיקים משום שאין להם פרנסה, ובמקרים לא מעטים - משום שאין להם מושג מה הם עושים. בבעיה הזאת צריך לטפל בשני ראשים. האחד: לצמצם דרסטית את מספר הנכנסים למקצוע, על-ידי העלאה חדה של סף המעבר בבחינות הלשכה. השני: להקטין את מספרם של אלו שכבר עובדים בו, על-ידי הטלת חובת השתלמות והחמרה בענישה המשמעתית. עורך דין חייב להיות מעודכן ולהוכיח שהוא מעודכן. ניתן לשקול את הוצאת הדין המשמעתי מלשכת עורכי הדין והקמת טריבונל עצמאי שזה יהיה כל תפקידו, תוך קביעת עונשי מינימום של השעיה וקנסות לעבירות החמורות.

מעצרים. 180,000 תיקי מעצרים בשנה - זה המון, וזה לא מאפשר הליך הוגן. יש להרחיב את סמכותן של הרשויות החוקרות לשחרר בתנאים מגבילים בלא הצורך להביא את החשוד לבית המשפט.

תיקי תעבורה. 136,000 תיקים חדשים בשנה. סרט נע של תיקים שברובם המכריע מסתיימים בקנסות של כמה מאות שקלים. כאשר מדובר בעבירות קלות של ברירת קנס, יש לקבוע שערעור בלתי מוצדק יסתיים בקנס כפול. חישוב פשוט של עלות-תועלת יצמצם במידה רבה ערעורים כאלו.

תביעות פח. זהו הכינוי ל-50,000 תביעות הנוגעות לתאונות דרכים קלות, המתנהלות לרוב בין חברות הביטוח של הנהגים המעורבים. מקורו בכך שמדובר בפגיעות בפח של המכונית, אבל הוא בהחלט גם מלמד לאן הולכים הזמן והמשאבים של בתי המשפט. מדובר ב-17% מכלל התיקים בבתי משפט השלום. אין שום סיבה שתביעות כאלו - שהיקפיהן דומים לשל תביעות קטנות - יידונו בבתי המשפט. הגיע הזמן להפסיק את המו"מ המתמשך עם איגוד חברות הביטוח ולקבוע בחקיקה מנגנון בוררות חובה בין חברות אלו; שיסתדרו בעצמן.

לשלם הוצאות ריאליות

חיוב בהוצאות. החוק קובע שבעל הדין הזוכה יקבל בחזרה את כל הוצאותיו המשפטיות. אז הוא קובע. אף שופט אינו מקיים אותו, למרות שכולם יגידו לכם שכך צריך להיות. יש לקבוע בחוק שיינתנו הוצאות ריאליות, אלא אם בית המשפט ינמק במפורש ובכתב מדוע הוא סוטה מכלל זה. כנ"ל לגבי ערכאת הערעור, שלא תוכל לומר ש"בזה אנחנו לא מתערבים". ניתן גם לחשוב על רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן יהיה לסטות מהכלל, למשל: חוסר תום לב וסחבת של הצד המפסיד, הליך שהביא לתיקון ראוי וכדומה. כמו-כן, יש מקום לכך שהחיוב בהוצאות יהיה יחסי במקום בו התביעה התקבלה רק באופן חלקי.

כדי לוודא שאף צד אינו מעמיס הוצאות יתרות, יהיה עליהם להעביר לבית המשפט - לעיונו בלבד, ולא לצד השני ולציבור - את הסכמי שכר הטרחה, את החשבוניות והקבלות של עורך הדין ושל המומחים ואת יתר ההוצאות. כל מסמך כזה ילווה בתצהיר ולפיו מדובר בהוצאה הקשורה במישרין לתיק. ניתן לחשוב על תוספת תקנים של כמה רשמים, שתפקידם יהיה לבדוק את כל המסמכים בכל תיק ולפסוק את הסכום שישלם המפסיד. מי שייתפס משקר - יועמד לדין על עדות שקר; שניים-שלושה מקרים כאלו, ואיש לא יעז.

גם בהליך פלילי צריך לפסוק הוצאות. אין שום סיבה שאדם יתרושש רק כדי להוכיח את חפותו. כללי ההוכחה צריכים להיות זהים לאלו שבמשפט האזרחי, עם שיקול דעת לבית המשפט במקרים של זיכוי חלקי והסדר טיעון חלקי. נאשמים לא ישלמו הוצאות לטובת המדינה, אלא במקרים חריגים במיוחד של ניהול הליך בחוסר תום לב - כגון התחמקות מדיונים.

להחזיר תביעות מבזות

אגרות. עתירה נגד מכרז מחויבת באגרה של כמה אלפי שקלים, בלי שום קשר להיקף המכרז ולנזק שעיכובו עלול לגרום. אין בזה שום היגיון. האגרה צריכה להיגזר מהיקפו של המכרז נגדו מוגשת העתירה. מי שרוצה לזכות במכרז של 10 מיליון שקל, שייכבד וישלם 100, 200 או 300 אלף שקל תמורת השירות.

גם האגרות שהוטלו על בקשות לתביעות ייצוגיות נמוכות מדי, ואינן בולמות את השיטפון של תביעות סחטניות. אם יהיה החזר הוצאות ריאלי, ממילא תובעים שבקשותיהם יאושרו יקבלו בחזרה את כספם. ואם סכום האגרה ירתיע מפני הגשת תביעות סרק - המטרה הושגה.

התנהגות פסולה. חלק מהתיקים ייעלמו אם בתי המשפט יתחילו להשתמש באמצעים שבידיהם: להחזיר ואף למחוק כתבי טענות הכתובים בלשון בוטה ומבזה, לתת פסקי דין בהעדר צדדים שזומנו כדין, להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין במקרים המתאימים. שוב: כל הכלים הללו קיימים בחוק, אבל השופטים משום מה כמעט ואינם מפעילים אותם, משום שנוצר מעגל קסמים - איש אינו עושה זאת, בגלל שאיש אינו עושה זאת ואיש אינו רוצה להיות יוצא דופן. צריך לשבור את המילכוד הזה, תוך גיבוי של בית המשפט העליון.