הבור והאמת

דבריו של אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר, על כך שאילו המזרחיים היו מקימים את מדינת ישראל, אזי, הייתה קמה מונרכיה ערבית נוספת, מוכיחים עד כמה נבחרי הציבור הישראלים, ובמיוחד המוניציפליים, הם פרי בורות אינטלקטואלית וחיים בהשפעת שטיפת המוח הירודה ביותר. מויאל איננו המזרחי הראשון והיחיד החושב עקום ואשר מביע תודה למערכת שלעגה ודיכאה את הוריו ואת בני שיבטו. שמעתי בחיי עוד רבים כאלה, שלא פעם ציטטו את אדריכלי האפליה הישראלים מתוך בורות ובלבול מושגים. אבל אלי מויאל הוא הנבער ביותר מבין כל אלה, בכל הנוגע לטיעוניו הרדודים ולציטוטיו הדלים. אבל אם נרצה להתייחס אל מויאל כתופעה ציבורית ולא כמקרה פרטי הרי שיש להבין כי אחת הסיבות לבורות האומללה הזו נעוצה בשיבוב וערבוב מושגים יסודיים באופן מוטעה גם על-ידי אנשי אקדמיה, רבנים חשובים והיסטוריונים לא מעטים. הבעיה של מויאל היא שהוא עצמו לא רק שטעה בהבחנה ובהבנה אלא שהוא הצדיק את האפליה והשעבוד של המזרחיים בישראל משום שהוא עצמו מאמין בטעות כי השעבוד הזה הביא למוצר ראוי ששמו מדינת ישראל.

ספרדי ומזרחי - חד המה?

המושגים "מזרחי" ו"ספרדי" אינם היינו הך. הם אומנם נפגשים בנקודות מסוימות אך גם שונים בנקודות אחרות. רוב רובו של הציבור, על ראשיו האקדמיים, מיחסים את המושגים הללו למוצא אתני בזמן שמדובר בייחוס דתי בלבד. המושגים הללו אינם בעלי אחידות גאוגרפית אלא שברקע השונה שלהם הם גם שונים גאוגרפית. והם בוודאי לא מיצגים אחדות תרבותית ואינטלקטואלית כמו שרבים חושבים כך. מויאל - עוד נבחר ציבור רדוד (כמו לא מעטים מראשי המועצות המוניציפליות בישראל...), גדל אל הבורות שבהבנת המושגים הללו, במיוחד באיחוד שלא קיים ביניהם ובסיווגם התרבותי הנמוך, שנעשה על-ידי הממסד הישראלי-ציוני. "יהדות המזרח" הוא מושג כולל של יוצאי ארצות האיסלאם והמזרח הרחוק שטומן בתוכו גם קו תרבותי ודתי משקף ופחות או יותר אחיד.

המושג "ספרדי" הוא למעשה מושג דתי. עם גרוש ספרד (1492), ואח"כ גרוש פורטוגל (1497), השליטו מגורשי ספרד את פסיקות ההלכה הדתית-יהודית שלהם על עולמם של יהודי המזרח ומצפון אפריקה, כאשר הרב יוסף קארו הוא המבצע ההלכתי על-ידי הוצאת ספרו ה"שולחן ערוך". אבל מבחינה אתנית-עדתית ותרבותית העניין מורכב יותר. יוצאי ספרד נפוצו לשלוש יבשות: אירופה, צפון אפריקה ואף לאסיה. לימים הפליגו חלק מהם גם ליבשת אמריקה אך במספרים מאוד מצומצמים. גלות ספרד עצמה נתהוותה בימי האימפריה הרומית מהגירתם מערבה של יהודי רומי ואיטליה, שגלו לרומי מארץ ישראל. המעניין הוא שגם גלות אשכנז (גרמניה במקור) גלתה צפונה, לגרמניה וצרפת, מקרב גולי רומי שגם מקורם היה מגלות יהודה לרומי. דהיינו, האשכנזים והספרדים המקוריים היו במקורם ממוצא אתני-עדתי משותף.

גלותם של יוצאי חצי האי האיברי בסוף המאה ה-15 לסה"נ הייתה למעשה לשלוש יבשות: 1) אירופה. 2) אסיה. 3) אפריקה. באירופה הייתה הגלות הזו כפולה. כבר בסוף המאה ה-14 יצאו המוני יהודים מומרים מחצי האי האיברי עקב רדיפתם על-ידי האינקויזיצייה הקתולית. היו אלה הימים שהאינקוייזיצייה רדפה את המומרים שקיימו את הדת היהודית בחשאי, ולא רדפה את היהודים הגלויים. היהודים המומרים הללו היו נטולי דת יהודית והם ברחו להולנד, צרפת, בריטניה ואיטליה. מאה שנה אח"כ גלו יהודים ספרדים ופורטוגזים מרצונם, בין השאר לאירופה, כתוצאה מהגרושים בחצי האיברי. היהודים של סוף המאה ה-15 כבר גלו להרבה יותר ארצות באירופה כמו צרפת, הולנד, בריטניה ואיטליה אך גם לעבר הבלקן שבמזרח אירופה, כמו מדינות יוגוסלביה העתידיות, לבולגריה, יוון ורומניה. להם כבר היה בסיס דתי אך גם היבט תרבותי שכלל את שפת הלדינו - הספרדית היהודית.

תרבותם של הללו הייתה אירופית לגמרי וכך הם נותרו עד היום, גם אלה שעלו לישראל. ההיבט האתני היה מיוצאי ספרד אך ההיבט התרבותי היה אירופי. אלה ממגורשי ספרד שהגיעו לאסיה השתקעו בעיקר בטורקיה, בסוריה (רובם בעיר חלב שבצפון סוריה) ובארץ ישראל. בעוד שבטורקיה נשארו היהודים הללו חטיבה עדתית ספרדית עם שפת הלדינו הרי שבארץ ישראל ובסוריה הם נטמעו ביהודים המקומיים, ובעיקר בתרבות המזרחית שם. לצפון אפריקה הגיעו אותם גולי ספרד למצרים, תוניסיה ובעיקר למרוקו. גם בצפון אפריקה הם נטמעו ביהדויות המקומיות ותרבותם הפכה למזרחית - צפון אפריקנית.

מכאן שהבדל עצום היה, ועדיין קיים מבחינה תרבותית, בין יוצאי ספרד האירופים (שחלקם לא רק אירופים תרבותית אלא גם פחות דתיים מאלה שגלו לאסיה ולצפון אפריקה) ליוצאי ספרד שגלו לאסיה ולאפריקה. אבל כל ההיסטוריה הזו כנראה גדולה מדי על מר אלי מויאל משדרות.

המזרחי האותנטי

וכאן ישנו עניין נוסף - המושג "מזרחיים". בעוד שבארץ ישראל, סוריה וטורקיה יחד עם רוב מדינות צפון אפריקה נוצרה זהות שבטית בין המושג "ספרדי" ל"מזרחי" הרי שלעירק, לאירן, לקדמת אסיה ולקווקאז, לאפגניסטן ולפקיסטן, לתימן ולהודו לא הגיעו גולי ספרד ומכאן שלקרא להללו "ספרדים" במונח שבטי זוהי בורות גמורה. והנה ליוצאי תימן בכלל קשה לזהותם גם מבחינה דתית עם מורשת ספרד משום שכל השנים הם חיו בהוויה ובפסיקת הלכה משלהם. ומכאן שבוודאי שלא יכול קשר שבטי ותרבותי בין היהודים מעירק, אפגניסטן, אוזבקיסטן ותימן, שמכונים בטעות גמורה "ספרדים", ליהודים הספרדים מאירופה.

תסמונת מויאל

אלי מויאל לא רק שמתעלם מההיסטוריוגרפיה הזו אלא שהוא מצדיק את כל הדיכוי והביזוי של יהודי המזרח על-פי רושם וידע מוטעה על אותם יהודי אירופה שהקימו את המדינה הזו. ראשית, אף אם היה אותו מויאל צודק בהנחותיו שיהודי מזרח אירופה היו קדמת הדמוקרטיה וההשכלה הרי שאסור היה להצדיק את מה שעוללו הללו ברוע ובזדון לעולי המזרח, שהגיעו לארץ ישראל ממניעים דתיים ויהודיים ונקיים מגזענות נכרית, ונתנו ביהודי אירופה את מבטחם כאחים. ד"ר ספורטה היה הקרוב ביותר להגדרתו של מר מויאל כהמדוכא שהפנים את דרישות המדכא ופועל לטובת הדיכוי שלו כדי לרצות את המדכא. מויאל הוא גם טיפוס מעניין שלמרות היותו חבר ליכוד בשעתו הוא גם הופיע בתשדירי מר"צ לבחירות לפרלמנט הישראלי ואח"כ נפגש גם עם ציפי לבני ובוז'י הרצוג. המפגשים שלו עם אנשי מר"צ וה"מחנה הציוני", בהיותו איש ליכוד, באים להוכיח עד כמה הוא מחפש לגיטימציה אצל אלה שמיצגים יותר מכל את ה"משעבד הלבן". אבל טעויותיו של מויאל חמורות יותר מבחינת הבנתו את ההיסטוריה ואת המושגים "השכלה" ו"דמוקרטיה", שביניהם הוא מתבלבל ולכן בטענותיו הוא גם מבלבל את המוח.

מהי דמוקרטיה?

למושג "דמוקרטיה" פנים לא מעטות. בטרמינולוגיה הקומוניסטית "דמוקרטיה" היא בכלל איננה בבחינת מושג של חופש ובחירות כלליות אלא על-פי התרגום הקומוניסטי של "שלטון העם". דהיינו, שלטונם של המעמדות הנמוכים ולא של כלל האוכלוסייה, וכדי לסבר את האוזן שזהו ההפך מהמושג "דמוקרטיה" מהמערב, הרי שנאמר כי ה"דמוקרטיה העממית" של הקומוניסטים היא בעצם ה"דיקטטורה של הפרולטריון". גם בעניין מושג ה"דמוקרטיה" הרווח כיום - ממקורותיו היוונים הקדומים, הרי שביוון שלטון העם כלל אומנם בחירות חופשיות וכינון ממשלה נבחרת אך ללא קולות העבדים. וכך זה היה בדרום אפריקה וברודזיה, שבהן שלט שלטון ה"האפרטהייד", ששם רק המיעוט הלבן נהנה היה מה"דמוקרטיה" המקורית שלו. אבל גם בדמוקרטיות הפתוחות של היום אין המושג הזה מעיד על רמת פיתוח והשכלה גבוהה אלא על צורת משטר המביא בחשבון את כל שכבות האוכלוסייה. ומדוע אני מציין זאת? משום שאצל מר מויאל משדרות המושגים "דמוקרטיה" ו"קידמה תרבותית וטכנולוגית" הם היינו הך, ולפי דבריו את המושגים הללו הביאו ה"אשכנזים" לארץ ישראל. עוד פלונטר בלבולי סבוך של מי שפיו מדבר לפני שמוחו חושב.

קידמה לחוד ודמוקרטיה לחוד

מדינות דמוקרטיות רבות בעולם הן בעצם מדינות נבערות שרק מעצמה זו או אחרת נותנת להם את הכוח הכלכלי והטכנולוגי לשרוד. תרבות היא מערכת ערכים ונורמות שלא לכל דמוקרטיה יש את היכולת ליצר תרבות גבוהה כזו. כך הם הדברים במדינות רבות באסיה, באפריקה ואף באירופה - במיוחד בבלקן ובאגן הים התיכון. מנגד ישנן מדינות בעלות תרבות אדירה שהדמוקרטיה לא הייתה מנת חלקן שנים רבות כמו רוסיה, סין העממית ויפן שלפני מלחמת העולם השנייה. והיו גם מדינות טכנולוגיות ומקור של השכלה שהדמוקרטיה נעדרה מהן שנים רבות, ובראשן גרמניה לדורותיה. דווקא בימי הרפובליקה ה"ווימרית של גרמניה הרי שירד כוחה התרבותי והמדעי של מדינה זו למרות שרק אז היא הפכה למדינה דמוקרטית. לא פעם דווקא משטר דיקטטורי מקל על ההתפתחות התרבותית והמדעית - על-ידי צנטרליזציה, ואילו משטר דמוקרטי לא פעם אינו חופשי להתפתח בגלל חסימות פוליטיות. ובכלל, ישנן מדינות תרבותיות נאורות שלא זכו לשלטון דמוקרטי למרות שעמם היה תרבותי ומשכיל ואילו מדינות בעלי עמים בינוניים ומטה זכו להקים משטר דמוקרטי חופשי ומאוזן. אבל מר מויאל לא נותן לעובדות לבלבל אותו והוא שואג שישנה חפיפה בין הדמוקרטיה, התרבות וההשכלה. בקיצור, אצלו כל מה שצבוע בעור לבן הוא גם דמוקרטי, משכיל, מדעי וכמובן תרבותי ומכוח זה מותר לו לדכא אחרים ולשעבדם. מעין סאדו מזוכיזם פוליטי.

מייסדי הציונות באו מהמחשכים הדיקטאטורים

וכאן אנו מגיעים לטעות הגדולה ביותר של מר מויאל, הנובעת מבורות וחוסר ידע היסטורי מוחלט. החברה הציונית ואח"כ מדינת ישראל, הוקמו בידי יהודים שמקורם היה ממדינות שכלל לא חוו דמוקרטיה טיפוסית וחופשית בת זמנינו. הרמב"ם כותב כי כל עדה ועדה בישראל דומה לעם ולסביבה בה היא חיה. הקמת הישוב הציוני בארץ ישראל - ומאוחר יותר הקמת מדינת ישראל, ומה שנחשף בסרט "סלאח פה זה ארץ ישראל", היא עוד דוגמה לצדקת הרמב"ם.

ההתעמרות בעולי המזרח, הדיכוי האכזרי נגד הדת היהודית ומעללי הציונות בשואה הם דוגמה מוחשית להעתקת דפוסי ההתנהגות של העמים השונים על-ידי העדות היהודיות שהקימו ובנו את הציונות בארץ ישראל. רוסיה ופולין היו בסיס הבונים הציונים משלהי המאה ה-19 ועד קליטת עולי המזרח בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. רוסיה מעולם לא חוותה דמוקרטיה של ממש עד לראשית שנות התשעים של המאה העשרים. משטרי הצארים הרוסים, ולימים הקומוניזם, היו משטרים טוטליטארים אכזרים, שבינם לדמוקרטיה מערבית נוסח צרפת וארה"ב כל קשר היה מקרי בהחלט.

התרבות הרוסית אומנם נודעה למרחוק אך דפוסיה היו טוטליטריים וגזענים. מקימי המושבות החילוניות והקיבוצים היו בעבועות של אותה רוסיה - ולימים בריה"מ, ממנה שאבו את אורח חייהם ואת מורשתם הקומוניסטית בתרגום למושג ציונות. לצד תרבות רוסית מגוונת, ואח"כ השקפה קומוניסטית עשירה ברעיונות כלכליים ומדיניים, הגיעו החלוצים הללו עם ההדרכה הדיקטטורית של המשטרים מהם הושפעו ברוסיה של הצאר ושל לנין - סטאלין, ולהדרכות הללו לא היה ספק בביצוע הרעיון הציוני על-פי המומנטום הדיקטטורי שלמדו: הם העליונים והאחרים הם התחתונים. הם הצודקים והאחרים הם הטועים. ולכן יש להנחיל את רעיונותיהם ה"מתקדמים" בכוח הזרוע וללא רחמנות כנגד ה"ריאקציונרים" וה"קלריקליזם" הדתי.

גם הימין הציוני שאב את כוחו מהטוטליטריזם שבו האמין. ז'בוטינסקי היה בתחילת דרכו חסידו של בניטו מוסוליני האיטלקי, ולכן לא פלא הוא שבחזונו ה"דמוקרטי" לעתיד הוא ישלול מהחרדים למשל את זכות הבחירה. כי כך היה נהוג במולדתו רוסיה - תחת הצאר, וכך נהג בניטו מוסוליני. בקומוניזם הסובייטי חזר שוב ושוב עניין ה"מתקדמים" מול ה"ריאקציה", ועל-פי ה"דיקטטורה של הפרולטריון" היה מותר להרוס ולשעבד את אלה שהיו ה"ריאקציה". אז מה הפלא שלימים קיבוצי ה"שומר הצעיר" של מפ"ם היו האגרסיביים ביותר בגזיזת פאות העולים, בהפיכת עדות המזרח לכוח עבודה זול לקיבוצים ואשר שבעזרת סיסמת "אחוות העמים" נישלו את הערבים ה"בלתי מתקדמים"? כי כך היה נהוג אצל "שמש העמים" שלהם - אצל סטאלין. אם הם כבר ערכו צעדים דמוקרטיים זה היה בסגנון אתונה ועבדיה או קצת פחות קיצוני מדרום אפריקה ורודזיה. ולכן לא פלא הוא שההסתדרות הכללית סירבה לקבל חברים ערבים או שלא סייעה לפועל יוצא תימן נגד נוגשו מהמושבה והקיבוץ.

פולין החשוכה

רבים היו אלה מבין החלוצים הציונים שהגיעו גם מאוקראינה. זו הייתה אז ארץ של בורים ושל כוחניים שהדמוקרטיה והתרבות מהם והלאה. לא פלא הוא שיהודים יוצאי הארץ הזו שיעבדו את יוצאי תימן במושבות כמו שהפיאודלים האוקראינים רדו באיכריהם - בעזרת השוט והחבל. יהודי פולין שימשו אף הם כוח פוליטי ציוני ראשון במעלה. אז ככה - עד שנת 1918 פולין לא הייתה קיימת מאות בשנים. אותה פולין האימתנית חולקה בין שלוש מונרכיות: רוסיה הצארית, פרוסיה הגרמנית המאוחדת והמונרכיה הקיסרית של אוסט-הונגריה. אז מר מויאל, מסתבר שראשי הציונות באו אף הן ממונרכיות - שהיו פחות סבלניות למיעוטים ולדתות שונות, מהמונרכיות הערביות הפרויאליסטיות. בין 1918 ל-1939 הייתה בפולין אומנם דמוקרטיה אך שסועה ובעייתית, ששוב ושוב הולידה רדיפות מיעוטים, ובמיוחד אנטישמיות. יהודי פולין הושפעו גם הם מהטרמינולוגיה הקומוניסטית שהחלה לשרור בבריה"מ השכנה והנה לכם עוד יהדות שהגיעה עם בסיס דמוקרטי קטוע ורעוע. יש לציין שעולי פולין - עד שנת 1918, היו יהודים בעלי גישה דיקטטורית שלא ידעו דמוקרטיה מהי ואף הם חשבו ופעלו בדרך של כפיית דעתם ותרבותם ה"מתקדמת" על אלו שהתנהגו וחשבו אחרת.

רומניה והונגריה

ברומניה והונגריה לא כוננו דמוקרטיה מערבית של ממש עד שנת 1989. ברומניה שלטו נסיכים מונרכים עד 1918 ומשנה זו ועד שנת 4419 השלטון עבר למלוכה שיובאה משושלת גרמנית ואח"כ עברו לשלטונו של העריץ והדיקטאטור הפרו נאצי, יון אנטונסקו. משנת 1944 ועד שנת 1989 שלט ברומניה קומוניזם אכזרי, במיוחד זה של ניקולאי צ'אושסקו. אז כמובן שבוני זכרון יעקב ומקימי מחתרת ניל"י לא הגיעו ממדינה דמוקרטית, ובוודאי שלא ממדינה תרבותית, שהרי העם הרומני תמיד שימש צחוק ולעג לעמי אירופה. גם יהדות הונגריה לא ידעה - עד שנת 1989, דמוקרטיה מהי ולמרות השפעתה מהתרבות הגרמנית הרי שדרך הסובלנות הייתה ממנה והלאה. יהדות הונגריה באה אף היא ממונרכיה קשה כהמונרכיה האוסט-הונגרית, שהייתה ידועה בעריצותה כנגד המיעוטים שלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה הונגריה העצמאית לדיקטטורה של עריצות בידי הרודן הורטי, שלימים הפך לפרו נאצי. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1989 הייתה הונגריה לדיקטטורה קומוניסטית נוספת במזרח אירופה הנחשלת.

התגלית של מאיר שטרית

ואסיים בהזכרת ציטוטים מדבריו של גזבר הסוכנות לעבר ושר בכיר במרב תפקידים ממלכתיים - במר מאיר שטרית. באחת התוכניות שרואיין הוא סיפר על יציאתו הראשונה למרוקו מולדתו - כמייצג ממלכתי מישראל. שטרית, בילדותו, למד אף הוא את דברי ההבל ושטיפת המוח כי בוני המדינה הגיעו ממדינות "מתורבתות" ו"מפותחות" ואילו הוא ועדתו הגיעו מהמגרב המפגר והאלים. והנה מה רבה הייתה הפתעתו - בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר ביקר לראשונה שוב במולדתו מרוקו וגילה שם מרוקאים ידידותיים ושפע של מאכלים ומזון לצד סובלנות דתית ואתנית. כאן החל להיסדק בראשו הסיפור כי הגיע מארץ פרימיטיבית ומחברה כושלת. לימים הגיע שטרית למזרח אירופה, זו שלאחר נפילת הקומוניזם, בראשית שנות התשעים של המאה העשרים. כאן נשברה לגמרי שטיפת המוח אותה קיבל בישראל. שטרית גילה אז כי אותן מדינות "נאורות" שמהן הגיעו בוני הארץ המזרח אירופים לא היו אלא מדינות אומללות של חוסר כלכלי, של שנאה פרימיטיבית לזר ולשונה ומלאות בשל כך בפוגרומים, היו אלה גם מדינות של מדע וטכנולוגיה מפגרים ושהעניות והחמס זעקו מכל פינה.