שני האהודים אינם אהודים

למרות כישלון ההנהגה הצורם שהפגינו אהוד אולמרט ואהוד ברק במהלך כהונתם כראשי ממשלה, אין השניים בוחלים לבקר את מנהיגותו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, כבלתי מוצלחת בלשון המעטה. אלא שבמבחן התוצאה הסופית, חושפים, בעצם, השניים את עצמם במומם הגדול, כמי שהינם, בעצם, האחרונים שרשאים למתוח ביקורת על מנהיגות.

שני ראשי הממשלה בדימוס, שאינם מהססים לא רק למתוח ביקורת נוקבת כנגד פועלו של איש על רעהו, הם גם מפרסמים בימים אלה ספרים אוטוביוגרפיים, שבהם מבקשים השניים לטפוח לעצמם על השכם כמי שהם, בסך-הכל, שני מנהיגים ישרי-דרך, שאינם סוטים לדרך נלוזה. המציאות, מכל מקום, הוכיחה דווקא את ההפך מזה, כששני האהודים אינם אהודים עוד על הציבור הישראלי, ונפשו פשוט נקעה מהם.

כך או אחרת, סוד גלוי הוא ששני ראשי הממשלה לשעבר נמצאים, מן הסתם, ביריבות הדדית עמוקה, ומתעקשים בכל מחיר להשמיע את גרסאותיהם על המהלכים הרצויים למדינה מתוקנת. במהלכיהם הם יוצרים את הרושם שלא יירתעו, בסופו של דבר, לחזור אל כס השלטון, ובלבד להתוות באמצעותו את "דרך הישר".

לא ראויים

שום דבר טוב לא יצא מהמאבק המתמשך בין שני האהודים, ואף לא מהתוויית הדרך הנכונה, כביכול, שבהם אמורים הדברים להתנהל. אחרי ככלות הכל אין לשכוח שאהוד אולמרט הוא עבריין מורשע, שריצה מאסר על עבירות-שוחד, מרמה ושיבוש הליכי-משפט. מלבד ההצלחה הגדולה הנזקפת לזכותו בחיסול הכור הגרעיני הסורי, הוא היום בחזקת בלתי-ראוי.

אלא שגם אהוד ברק, להבדיל באלף אלפי הבדלות, איננו ראוי להיות מתווה-דרך. מלבד נועזותו הצבאית הגדולה הוא הותיר אחריו משקעים כבדים על מה שעולל במרוצת השנים, שבהן הוא כיהן כמנהיג "עבודה" שהפכה בגללו לממש אבודה. זו ספגה בעטיו לא מעט יסורים, עם ריסוק אבריה ללא רחמים. הדברים אמורים באדם לא צפוי, שרב הנסתר בו על פני הגלוי, ועל כן הוא נחשב לפרסונה נון-גראטה, שראוי להתבונן בו מלמעלה למטה.