אניה בוקשטיין כפותה ועירומה

הסטודיו של איריס נשר לבן ושטוף אור. דרך חלונותיו הרבים, המסודרים בחצי גורן בחזית הבניין, גם רחוב אלנבי בתל אביב מקבל מראה אצילי יותר מזה שמיוחס לו בדרך כלל.

האור והלובן עומדים בניגוד מוחלט לתערוכת הצילום שנשר מציגה בגלריה רוזנפלד בתל אביב. בתערוכה, שתיפתח בשבת, מוצגים תצלומים של נשים, רובן אמניות מוכרות, עירומות, חלקן כפותות בחבלים, אחת קשורה ברתמות של סוס, על-רקע שחור. המצולמות, חברותיה של הצלמת, מוארות ברכות.

"זה סוג של דיוקן עצמי, תערוכה אוטוביוגרפית", אומרת נשר. "סינדי שרמן מצלמת את עצמה כדמויות אחרות. אני עשיתי את הדבר ההפוך. פחות משהתערוכה היא אוטוביוגרפיה נראטיבית, אלה בעיקר זיכרונות משותפים אילמים של תחושות".

"מצאתי את נקודת ההצטלבות ביני לבין המצולמות", היא מספרת. "כולן אמניות כבר הרבה שנים. העבודה המשותפת התחילה בשיחות אתן. אחר כך, בפגישה נוספת, הראיתי להן רישומים מדויקים, בעיפרון, של האופן שבו אני מתכוונת לצלם אותן. ואז היה מפגש נוסף בסטודיו. הצילום של נשים אחרות הוא סוג של מראה. הוא מקנה פרספקטיבה".

"התצלום הוא מין רנטגן של הנפש. לכן אני מעדיפה שייעשה בחושך. זה הרגע שאת מאירה בפנס על משהו מאוד פרטי, שמהבהב לרגע ונעלם. זה הרגע של הזיכרון החושי".

נשר מרבה להשתמש בביטוי הזה. היא מודה שעברה טיפול בדמיון מודרך, שעוסק בזיכרון חושי. נשר, בת 40, שבה לישראל לפני כארבע שנים אחרי שהות של 16 שנים בארצות הברית עם בעלה, במאי הקולנוע אבי נשר. רוב המצולמות בתערוכה הן נשים ("לאמנות שלי לא מתאים לצלם גברים") מפורסמות: השחקניות נטע גרטי, אניה בוקשטיין ואסי לוי, הרקדנית רננה רז, הסופרות אלונה קמחי וצרויה שלו. נשר טוענת שלפרסום שלהן אין חשיבות. "אלו נשים שעניינו אותי. אני מכירה את רובן עוד לפני שהתפרסמו".

בכל זאת, החלטת לצלם אותן אחרי שהתפרסמו.

"נכון, אבל בין המצולמות יש כמה שאינן מוכרות".

צב בתוך שריון

אף שנשר מתייחסת לחושך שבתמונות כאל מקום של יצרים ושל מיניות, הרצועות והחבלים הכרוכים סביב גופן של הנשים (בתצלום שתלוי על הקיר בסטודיו, שלא נכלל בתערוכה, מצולמת אשה הכפותה בתפילין המכסים את שדיה) אינם מתקשרים אצלה למין. "אלה חבלים של הנפש", היא אומרת תוך התבוננות בתצלום של אשה עירומה, הכפותה מכף רגל ועד ראש. "החבלים שיוצאים מהפה הם הקרביים. ההקשר של החבלים והרתמות מעולם לא היה מיני".

באחד התצלומים האהובים עליה בתערוכה, הנקראת "מחוסמת", נראית המוזיקאית דנה עדיני בתנוחה עוברית, בפינה קטנה בחלק התחתון של תצלום מלבני. כל השאר שחור. "זה המקום שבו סוגרים את כל הפתחים, כמו צב בתוך השריון".

אם להשתמש בדימוי שלך, האם הפנס המהבהב בחשיכה לא קולט לפעמים חיוך?

"הוא קולט, אבל רק במקרים מעטים. במקום של לילה יוצאים דברים אפלים, מיניים, פחות מצחיקים".

נראה כי כמו בשיחות עם המצולמות שלה, נשר באה מוכנה גם לראיון.

מספר של ההוגה הפוסט-פמיניסטית קמיל פאליה היא מצטטת התייחסות ללילה (בתרגום חופשי): "ביום אנחנו יצורים חברתיים. בלילה אנחנו שוקעים בעולם חלומות, שבו שולט הטבע, שבו אין חוק, רק מיניות, אכזריות ומטמורפוזה. הלילה הדמוני פולש אל היום, רגע אחר רגע. הלילה מהבהב בזיכרון בארוטיות, חותר נגד המאמץ שלנו לסדר ולמוסר, מעניק הילה מטורפת לחפצים ואנשים המועברים אלינו דרך עיני האמן". נשר סבורה ש"זאת הגדרה נורא יפה של המקום החשוך הזה".

היא אשה דקה, גבוהה ועדינה, שמדברת בקול שקט, על גבול הלחישה. היא נולדה במילאנו למשפחה שהתפרנסה מעיסוק באבני חן, ועלתה עם הוריה לישראל כשהיתה בת חמש.

הפריה הדדית

בתיכון למדה צילום בוויצ"ו צרפת. ואחרי השירות הצבאי נסעה לארצות הברית, שם השתלמה ב-School of Visual Arts בניו-יורק ואחר כך ב-Cal Arts בלוס אנג'לס. את אבי נשר, המבוגר ממנה ב-14 שנה, הכירה כשהיתה בכיתה י"ב. "המפגש הראשון היה דרך חברה שלי, רונה פריד, ששיחקה בסרטו 'זעם ותהילה'. צילמתי אותה ובאתי לבקר באתר הצילומים של הסרט".

"בפעם הראשונה שראיתי את אבי, הוא לבש חליפה מלאה דם והיה לו אקדח ביד", היא מספרת. "זה היה האימג' הראשון שלו שנחקק במוחי. הוא מיד נראה לי בן אדם מעניין. בדיעבד הסתבר שג'וליאנו מר, שגילם את התפקיד הראשי של לוחם לח"י, נפצע יום לפני כן מירייה שכוונה בטעות לפנים שלו. צילמו את סצינת הסיום, והיה צריך מישהו שייכנס לחליפה. מבנה הגוף והממדים של אבי התאימו לאלה של ג'וליאנו, אז צילמו אותו מהגב".

הפגישה באתר הצילומים היתה הראשונה שלהם, אבל הקשר האמיתי, היא אומרת, התחיל רק כשהגיעה לארצות הברית. לבני הזוג יש שני ילדים - תום, בת עשר, וארי, בן חמש. "יש בינינו הרבה מעורבות והפריה הדדית", היא מספרת. אחד הפרויקטים שלו, שבהם היתה מעורבת, הוא הסרט "דופלגאנגר" (1993) בכיכובה של דרו בארימור ("המלאכיות של צ'ארלי").

"דופלגאנגר פירושה כפילה בגרמנית. בסרט היתה הדמות של בארימור, שהיה בה צד צח ותם, והיתה כפילה שלא ברור אם היא אמיתית או דמיונית. הכפילה היתה יותר מינית ואפלה, אולי רצחנית. הצד הזה קיים בכולנו, בנשים בכלל, כי אנחנו מאוד טוטאליות", הוא אומרת. את בארימור מתארת נשר כאשה מרתקת. "יש לה המון אומץ. היא לא פחדה ללכת עם הצדדים האפלים שלה ולגלם דמויות רעות".

לאחרונה חידשה נשר את קשריה עם חברה ללימודים, שעמה יצרה את העבודות הראשונות שלה. התברר כי אותה חברה נטשה את הצילום ועכשיו היא לוליינית בקרקס. את התרגילים המסוכנים היא מבצעת בלי רשת הגנה.

זאת משאלת מוות?

"יש לה צורך לבדוק את הגבולות של הפחד, תמיד הלכנו בכיוון הזה. היינו מביאות דברים מאוד קיצוניים אז, לפני 20 שנה. לקחנו את העבודות רחוק מבחינת החשיפה, פתחנו צוהר לנפש".

כשהצוהר הזה נפתח, לא תמיד נגלו שם דברים נעימים, מעידה נשר. פעם הציגה תערוכת פיסול בלוס אנג'לס. בכיר מחברת מירמאקס, שעבד עם אבי נשר, ביקר בתערוכה. "הוא הסתכל סביב ואמר לאבי: 'עם זה אתה ישן כל לילה?'"