אפשר להתווכח עם הסוף של הסרט, אני דווקא הייתי חותך את הדקות האחרונות ומשאיר את הקהל בהלם קרב טוטאלי. אולי אז "תזיזו ת'רגליים" היה הופך מעוד סרט אנימציה מרהיב ומבדר לכול המשפחה לסרט כבד ומעורר מחשבה אמיתי שאפילו מבוגרים היו שולפים בו ממחטות. אבל ככול הנראה לבמאי הותיק ג'ורג' מילר, האיש שהביא לעולם את "מקס הזועם" ו"בייב" היו תוכניות אחרות.
בסופו של דבר, "תזיזו ת'רגליים" הוא בידור קולנועי משפחתי ראוי לחלוטין עם האנימציה הממוחשבת המרשימה ביותר שנראתה השנה על המסך הגדול. רק חבל שהתסריט לא מקורי במיוחד ולא נועז כמו שהוא באמת היה יכול להיות. הסרט עטור הפינגווינים המדובבים על-ידי מיטב כוכבי הקולנוע מניקול קידמן עד בריטני מרפי, דרך יו ג'קמן עד רובין ויליאמס, מצליח בעזרת מוזיקה סוחפת מספר רגעים קומיים ואפילו מספר רגעים מפחידים למדי לגרום לקהל לצאת מאושרים מהסרט. הצרה היא שלמרות כול המניפולציות הקולנועיות עדיין הסרט התיעודי "משפחת הקיסרים" מהקיץ שעבר הרבה יותר מרגש מהסרט הזה.
כיצד סרט עלילתי עם מוזיקה כול כך סוחפת, אנימציה כול כך משוכללת, ובמאי כול כך מוכשר לא מצליח באמת להזיז את שרירי הלב? האם מדובר בעובדה שארבעה תסריטאים עמלו על כתיבת מיחזור החומרים? האם העובדה שהמוזיקה הנשמעת בסרט משומשת לעייפה? האם המסר האקולוגי המשתלט על העלילה פוגע בה? אולי זה הסוף הטוב, המאולץ והבלתי הגיוני במציאות שלנו וככול הנראה גם במציאות של הסרט.
אז למי שלא ראה את "משפחת הקיסריים" לפני שנתיים מוזמן לגלות מחדש את הפינגווינים הקיסריים המתגוררים בתוככי יבשת אנטארקטיקה. ההבדל בין הסרט התיעודי לסרט האנימציה הוא שב"תזיזו ת'רגליים" הפינגווינים מזמרים. לרוע מזלו של מאמבל, פינגווין צעיר שאביו שמט את הביצה מבין רגליו בעונת הדגירה, הוא נולד ללא יכולת לשיר אבל עם יכולת לרקוד. במקביל גם הדגים מתחילים להיעלם וקשישי השבט בטוחים שמאמבל אשם בכך שאין יותר מזון. הפינגווין הצעיר יוצא למסע, מתיידד עם שבט פינגווינים גמדי ומוכיח לכולם שהוא אינו אשם במחדל.
שתי פסקאות עם ספוילר. "תזיזו ת'רגליים" הוא סרט סוחף שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב עם הוא לא היה נכנע לסוף הטוב הפונה בעיקר לקהל הילדים. המסע של מאמבל מוביל אותו אל העולם של בני האנוש. העוצמה של הסצנה שבה מאמבל מתעורר בגן חיות בתוך תא שקוף ואט אט מאבד את שפיות דעתו מרשימה פי כמה מהסוף הטוב והמקומם של הסרט - כאילו בני האדם מצליחים להבין את רצונו של מאמבל דרך צעדי הריקוד שלו ומפסיקים לצוד דגים באנטארקטיקה.
כשישבתי באולם בזמן ההקרנה נשמתי נעתקה לרגע ואמרתי לעצמי, שזה פשוט סוף גאוני. מאמבל בדיכאון עמוק בתוך התא הקר והלא אנושי, איבד כול תקווה, מאבד את שפיות דעתו, הופך לזומבי כמו שאר הפינגווינים בתא. אבל שנייה אח"כ, אחרי שהמסך החשיך לרגע, הסרט המשיך והסוף הטוב, ההוליוודי והבנאלי שגורם לך לשכוח את כול הסרט צץ לו על המסך והכול יורד לטמיון. הסרט האופטימי מרהיב העין שהפך בדקות ספורות ליצירה קולנועית קודרת ומדכאת, חוזר להיות ממתק קולנועי ולעומת חלקו הראשון המתוק במידה, חלקו השלישי והאחרון נטול כול טעם.
