קצת מספרים. ב-20 העונות האחרונות זכו שש קבוצות באליפות ישראל בכדורסל:
מכבי תל אביב 14 פעמים, הפועל ירושלים פעמיים, ויתר התארים התחלקו בין הפועל חולון, הפועל גליל עליון, מכבי חיפה ומכבי ראשון לציון.
באותן 20 עונות היו תשע אלופות ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. סן אנטוניו ולוס אנג'לס לייקרס זכו בחמש אליפויות כל אחת, מיאמי זכתה בשלוש, גולדן סטייט בשתיים, ובאחת - שיקאגו, דטרויט, בוסטון, דאלאס וקליבלנד. נכון לעכשיו, ארבע מתוך האלופות הללו אפילו לא יעפילו השנה לפלייאוף (בוסטון, שיקאגו, הלייקרס ודאלאס).
נחזור לאירופה. בליגה הספרדית, המצטיירת כדו-קרב בין ריאל מדריד לברצלונה, זכו אומנם שתי אלו ברוב האליפויות (שמונה לברצלונה ושש לריאל), אבל עוד ארבע קבוצות היו אלופות (בסקוניה שלוש פעמים; מנארסה, ולנסיה ומלאגה - פעם אחת). איטליה תחרותית עוד יותר: שבע אלופות בשני עשורים, עם חמש אליפויות לסיינה, ארבע לבולוניה, שלוש לבנטון, שתיים למילאנו, ואחת לווארזה, ונציה וסאסרי.
אפילו הליגה הטורקית, בה שולטת פנרבחצ'ה ביד רמה (תשע אליפויות מאז 1997/98) מצליחות קבוצות נוספות לערער את ההגמוניה: ארבע אליפויות לאפס פילזן, שתיים לטופאס, ואחת לבשיקטאש, גלאטסאריי וקרשינאקה. רק ביוון יש מונופול של פנאתינייקוס (15 אליפויות), עם שאריות לאולימפיאקוס (ארבע) ול-AEK (אחת).
התחרות היא לב הספורט
בעצם, לא היינו צריכים את כל המספרים הללו כדי לדעת, שבליבו של הספורט עומדת התחרות. היא זו הדוחפת למאמצים, היא זו המניבה הישגים, היא זו המביאה צופים. ליגת ה-NBA מבינה את זה בצורה הטובה ביותר, ולכן כל המבנה שלה נועד להבטיח מעגליות ולמנוע התבססות של קבוצת-על אחת למשך יותר מכמה שנים.
כולם מבינים את זה - חוץ מראשי מכבי תל אביב בכדורסל.
שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן וחבריהם בטוחים שהליגה המקומית רשומה על שמם בטאבו, ושכל ניסיון לערער את הדומיננטיות של הקבוצה בצהוב היא כמעט בגידה במדינה. הרי מכבי היא "הקבוצה של המדינה", היא זאת שמביאה לנו כבוד באירופה, היא זאת שבזכותה דגל ישראל מתנופף בגאווה ברחבי היבשת.
למזרחי וחבריו יש לא מעט זכויות וזכיות, שהשיגו בצדק. אכן, מעמדם של המועדון ומנהליו הביאו לכאן את הפיינל פור האירופי, ומנעו את הגליית הקבוצה גם בימים של טרור ומלחמות. כך הם גם הצליחו לקבל מקום של קבע ביורוליג - בלי קשר להישגיה של הקבוצה בליגה הישראלית. אבל כאן בדיוק מתחילות הבעיות.
עם כל הכבוד למכבי, הענף אינו מתחיל ונגמר בה, ואוי לנו אם יתחיל וייגמר בה. במשך שנים רבות הייתה מכבי למעשה מונופול, אשר יכול היה לרכוש כל שחקן ישראלי - אפילו רק כדי לייבש אותו על הספסל, ובלבד שלא ישחק בקבוצה יריבה. הקבוצה נהנתה מכסף ציבורי שזרם לקופתה מ
רשות השידור, בלי שום בקרה חיצונית. היא הצליחה לקבל ולשמר את ההקלה השערורייתית במס, בה שחקנים זרים משלמים כמחצית משיעור המס של הישראלים - מה שהופך אותם לכדאיים בהרבה והורס את עתידו של הענף בכלל ואת הנבחרות הלאומיות בפרט. ומי שהצליחה "לגנוב" ממכבי את האליפות, נאלצה להסתפק במפעלים אירופיים משניים - בגלל אותו הסכם בלעדיות של הצהובים עם היורוליג.
קברניטי הענף ניסו במשך שנים להכניס אליו יותר תחרותיות, לגרום לכך שהספורט יהיה ספורט ולא מועדון סגור של מועדון אחד, בו התוצאות ידועות מראש. נכון, זה אמר שהיה עליהם להחליש את מכבי - אז מה? המועדון מתגאה בכך שהוא מתנהל כמו עסק; אז יש לי חדשות בשבילו: אם הוא היה גוף עסקי אמיתי, המדינה כבר מזמן הייתה מתערבת ומונעת ממנו לנצל את כוחו בצורה כה דורסנית. לא היה שום סיכוי שמישהו אחר ייכנס לענף בו כולם הם לכל היותר שחקני משנה, ולעיתים רק ניצבים, בהצגה של קבוצה אחת. לכן, הבראת הענף הייתה חייבת להתבסס על כך שלמכבי יהיה יותר קשה לקחת אליפות, שהיא תיאלץ להזיע - ושבסופו של דבר גם לאחרים יהיה סיכוי להניף את הצלחת.
מה עם וויצ'יץ'?
זה בדיוק מה שנעשה בשנים האחרונות, ובהצלחה מרובה. בשלוש השנים האחרונות לא זכתה מכבי באליפות, אשר נדדה לירושלים (פעמיים) ולראשון לציון. פתאום התברר שהליגה יכולה להיות הרבה יותר שוויונית ושהמאבק על האליפות יכול להיות הרבה יותר תחרותי. ראו את המספרים שבהם פחתנו: פתאום הליגה הישראלית הרבה יותר דומה לאחיותיה הבכירות. ואת זה עשו בשתי דרכים עיקריות: החוק הרוסי, המחייב שבכל רגע יהיו על המגרש לפחות שני שחקנים ישראלים, ומעבר מליגה לטורניר פיינל פור או למשחקי גמר.
מכבי טוענת, שהחוק הרוסי פוגע בה בצורה הרסנית, משום שביורוליג היא יכולה לשחק בכלל בלי ישראלים - מה שהיא עושה רוב הזמן, ולו מהסיבה שכזבור הזרים הרבה יותר זולים. במצב הזה, אומרים הצהובים, הם צריכים למעשה שתי קבוצות - וזה מה שיעשו מהשנה הבאה: תהיה קבוצה חזקה ליורוליג וחלשה לישראל. לא בטוח שזה יעבוד מבחינת חוקי הליגה, ויש בזה הרבה פרצות שמכבי תוכל לתמרן ביניהן, אבל לא זה העיקר. הנקודה העיקרית היא האנוכיות והצביעות של "הקבוצה של המדינה": לעזאזל השחקנים הישראלים, לעזאזל הילדים שמתאמנים אצלנו, לעזאזל הליגה, לעזאזל הנבחרת. רק אנחנו חשובים.
תאמרו: זו גישה עסקית לגיטימית; כל עסק חושב על עצמו. אז ראשית, עסק אמיתי יודע שתחרות היא דבר שטוב לו. שנית, מכבי רוצה להיות כמו עסק? בבקשה: שתשלם מיסים מלאים, שתוותר על ההקלות שמאפשרות לה להעסיק בזול
עובדים זרים, ושתהיה כפופה לחוקי ההגבלים העסקיים. נראה אותם.
טענה שנייה של מכבי היא נגד שיטת הפיינל פור. על זה נאמר שלושה דברים. 1) מתוך תשע עונות בהן היה פיינל פור, מכבי זכתה בשש אליפויות. 2) אין לצהובים שום בעיה עם השיטה הזאת ביורוליג. 3) לפי איך שמכבי משחקת השנה, בלי פיינל פור לא היה לה שום סיכוי לזכות באליפות.
בסופו של יום, מה שמביא את מזרחי-פדרמן ושות' לירוק בפרצופה של הישראלים והליגה הישראלית, הוא הכשלונות המתמשכים שלהם - גם באירופה וגם בישראל. משום מה, הם לא חושבים שאולי כשם שקיבלו בצדק את הקרדיט על ההצלחה, הם צריכים לשאת באחריות של הכשלונות. משום מה, הם מחליפים מאמנים ושחקנים כמו גרביים - אבל משאירים את ניקולה וויצ'יץ' בתפקיד המנהל המקצועי כבר חמש עונות, בהן זכו באליפות רק פעם אחת. משום מה, הם בטוחים שהכל צריך להסתובב סביב מכבי ושכולם צריכים להתאים את עצמם אליה. משום מה, הם חיים עדיין בשנות ה-70 ולא מבינים שהעולם השתנה. דומה שהם צפויים ליקיצה כואבת.
