אנחנו על המפה

מוזאון ארץ ישראל, רמת אביב, הוא מקור משיכה לשוחרי אמנות בכלל ואמנות שימושית בפרט (קדרות, זכוכית, ברזל). המוזאון שוקד על הפעלת ילדים ומשפחות במתחם טבעי, ועשיר במוצגים ארכיאולוגיים מקומיים. הפרויקט העכשווי שם מאתגר ומעורר פולמוס: התערוכה "המפה - לקרוא בין הקווים" מטפלת במפת ישראל כפי שרואים אותה 50 אמנים ישראלים בולטים מכל הדורות, ב-150 עבודות שלהם. בין האמנים מיכאל סגן-כהן, מיכה אולמן, דוד טרטקובר, ציבי גבע, גל וינשטיין, דוד ריב, אפרת נתן, דגנית ברסט, פריד אבו שקרה, זויה צ'רקסקי, שריף ואכד, אשרף פואח'רי ועוד. אוצרת: בתיה דונר.

כמובן, הפן הפוליטי הניצי לא חסר כאן, אבל בולטת דווקא אהבת הארץ ואמנים לא מתביישים להודות בכך, וכנראה לא חוששים שמא ייחשבו רומנטיקנים מדי. כך דני קרמן מצולם כשמפת ישראל מצוירת על מצחו, במחווה של אהבה. לעומתו, דוד ריב מציג עבודה בה חיילים ישראלים עוצרים ילד ערבי. ציבי גבע מצייר את מפת ישראל מזיכרון, כדבריו, ונראה שהזיכרון שלו נטוע בעבר... אחרים מציבים את מפת ישראל בסוגי מדיה שונים: בתפוזים, בעץ, בד, אפילו על חול, כשהמפה מצוירת על-ידי סורק גדול. גם הומור לא חסר כאן: מפת ישראל מצוירת על שמלה לבנה מפוארת המרפרפת ל'שמלת ירושלים' שלבשה שרת התרבות והספורט מירי רגב בפתיחת פסטיבל קאן אשתקד.

במקביל, מוצגת במתחם זה תערוכת טבע ישראלי ועולמי הממחישה את הקשר החשוב, אך לעיתים גם הרסני, בין האדם והחי. הצילום של הנמר המבועת הכלוא בין הסורגים מנציח מאבק כוחות זה. הטבע, מסתבר, מציג את עצמו בצורה מדהימה ביופייה. צריך רק צלם רגיש וסבלני שיתפוס רגעים אלה.

זכר ונקבה

למי שלא אכפת לכתת רגליו באזור התעשיה הדרומי של תל אביב מוזמנת הפתעה נעימה: מספר גלריות הפועלות שם מציגות (לרוב) תערוכות של אמנים מקומיים הראויים להערכה, אשר לא מוצגים (עדיין?) במוזאונים. בדרך, ניתן להזין את העיניים בגרפיטי מקורי על קירות הבניינים באזור.

"מקום לאמנות" (שביל המרץ 4) מציג תערוכה מעניינת של אליעז סלונים בשם "בדמותך", כאשר ה-"ך" מנוקדת בזכר ונקבה כאחד, והמשמעות היא, לדברי סלונים, שאותן דמויות של גבר ואשה החוזרות ומופיעות בציוריו הופכות בהדרגה ליצור אחד. האישה במצב הנתון בה קלט אותה אז התמזגה במשך הזמן עם ישותו של האמן. נושא זה הוא מעבד במספר טכניקות: רישום, שמן, הדפס ועוד.

בחדר השני מציגה דפנה שרתיאל עבודות פסיפס של אבני זכוכית בכחול לבן ממגוון הדימויים ההיסטוריים-תרבותים הישראלים בעידן הנוכחי: הרצל על המרפסת, ירושלים עם כיפת הסלע ועוד. היא הגיעה לטכניקה זו מתוך עבודת החריטה המסורתית בה היא מתמחה. לאחר שבדקה את נושא השימוש בפיקסלים ואמצה אותו לטכניקת החריטה החליטה לממש את הכוון על-ידי יצירת "פיקסליים" פיזיים בצורת פסיפס אבני זכוכית מוחשי. היא עיצבה את התמונות כך שיגעו במומנט בר החלוף שבין הריאלי למופשט. הוועדה לחגיגות 70 השנה למדינה הייתה צריכה לזמן אותה להציג נושא זה...

ממול, בגלריה השיתופית לצילום "אינדי" (שביל המרץ 5), מציג האדריכל דיוי בראל תערוכה בשם 'שיקום שכונות' (אוצרת: נוגה דיוידסון). זהו קולאג' הבנוי מצילומים של בתי שכונות משנות ה-70-50 בארץ, על-רקע צילומים או טפטים מרהיבים מהעולם: פסגות מושלגות, מפלים, טבע ירוק ומושך עין. ההקשרים נראים לא מציאותיים בעליל, השילוב נראה פנטסטי, וכן, לפעמים אירוני. אולם האמן אומר שזה נעשה דווקא מתוך סימפטיה לאותן שכונות שגם הוא גדל בהן. לטענתו, הילדים שגדלו שם, חוו דווקא מקום חם ומחבק, ומרחב פנימי לדו שיח, בניגוד לשכונות החדשות שנראות טוב יותר אך חסרות את הקשר החברתי בין יושביהן. ההומור בולט במקבץ הדימויים שייצר, ובאחד מהם שיבץ אפילו את קרחתו בין ההרים.

'גלריה בנימין' חרתה על דגלה את נס המרד ב'פוליטיקלי קורקט'. את התערוכה הקודמת הקדישה לנושא metoo נגד הטרדת נשים ואף זימנה סימפוזיון בנושא. הפעם הזמינה אורחים מגלריה כברי בצפון כדי לאפשר להם להציג באזור הנחשק, תל אביב רבתי.

אציין גם מופע שנוצר ודאי כדי למשוך את קהל המבקרים בפסח, אך הוא למעשה מדגים ומסכם את ההיסטוריה של עם ישראל דרך מופע סוסים בהיפודרום בקיסריה. התקופות השונות, מימי הורדוס, דרך הצלבנים, העותומנים, הבריטים ועד השומר העברי מוצגות ומאופיינות על-ידי תלבושות הרוכבים, מלחמותיהם וניצחונותיהם. אכן, מופע מרהיב שזכה לתשואות הקהל.