|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
|
|
המשרפות לא פעלו ערב השחרור [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
21,000 אסירים נותרו [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
עדויות המשחררים (ב'): האמריקנים בבוכנוולד
|
|
|
"ראינו אהיל מנורה וחפצים אחרים שנעשו מעור אדם; היו שם קעקועים"
|
קצינים אמריקניים דיווחו למטה הארמיה השלישית על המתרחש בבוכנוולד שישה ימים לאחר השחרור: אלפי אסירים חולים, צריפים צפופים בצורה מזוויעה, משרפה בה גם נתלו אסירים, שרידים איומים של עור אדם. דיווח מאוחר יותר של קציני רפואה מהקורפוס ה-20 הצביע על הבעיה המרכזית של המשוחררים: תת-תזונה קטלנית - אבל עליה הצליחו האמריקנים להתגבר
|
ב-17 באפריל 1945 יצאו לויטננט-קולונל קרל קורטיס וקפטן מיילס דיו, אנשי הארמיה השלישית של צבא ארה"ב, לביקור במחנה הריכוז בוכנוולד, אותו שחררו עמיתיהם שישה ימים קודם לכן. הייתה זו הארמיה של גנרל ג'ורג' פאטון האגדי, שהיה ידוע בלשונו שלוחת הרסן לא פחות מאשר בתעוזתו הצבאית ובחשיבתו המבריקה; הוא גם היה אנטישמי לא קטן. שבוע לאחר מכן שלח קורטיס דין וחשבון לראש המטה של הארמיה, גנרל הוברט גיי. הדוחות והתמונות המובאים כאן מצויים בארכיון המדינה האמריקני ליד וושינגטון.
הדוח של קרטיס נוסח בלשון צבאית יבשה, אך זוועות המחנה עולות היטב ממנו. ביום הביקור, מסר, היו בבוכנוולד 21,000 אסירים לשעבר, והוא פירט את השתייכותם הלאומית: 1,800 גרמנים, 4,380 רוסים, 3,800 פולנים, 2,900 צרפתים, 2,105 צ'כים, 1,240 הונגרים, 622 בלגים, 570 יוגוסלבים, 550 אוסטרים, 324 הולנדים, 260 מלוכסמבורג ו-242 איטלקים. היו עוד 2,000-1,000 בני לאומים אחרים וגם ארבעה אמריקנים. בחלק זה של דיווחו לא ציין קרטיס בנפרד את היהודים, אבל הוא הגיע אליהם בצורה חלקית בהמשך; אנו יודעים שהיו 4,000 יהודים בין הניצולים.
במחנה גם הוחזקו אישים בכירים רבים, הוסיף קרטיס, ובהם ראש עיריית פראג לשעבר וגנרלים ושרים צרפתים. היו בו 1,400 ילדים בני למטה מ-14. ההערכה היא, דיווח, ש-40,000 אסירים הוצאו מבוכנוולד ביומיים-שלושה שקדמו לשחרור המחנה. "רבים מן האסירים מאמינים, שהיו תוכניות להרוג את כל הנותרים במחנה, אבל הכוחות האמריקניים הגיעו לפני שניתן היה לבצע אותן". בפועל, מספר המפונים היה 28,000; בצעדות המוות נספו 8,000-7,000 מתוכם.
|
|
|
|
|
64 בלוקים למגורים [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
| "אסיר אחד דיווח, כי 18 איש ישנו על דרגש אחד שגודלו היה בערך 30X40 ס"מ. היו שלושה סוגים של דרגשים לרוחב הבניין משני צידי המעבר. אוורור ותאורה לא היו קיימים, חוץ מאשר דרך הדלת שבכל צד" | |
|
|
|
בדיקת מצבם הרפואי של הניצולים טרם הסתיימה, ובידי קרטיס היו הנתונים הראשוניים שנאספו עד 13 באפריל. 2,400 אסירים מאושפזים (כולל 300 חולי שחפת, 40 חולי טיפוס, 60 חולים בשלשול קשה ו-300 שנותחו); 1,000 חולים שאינם מאושפזים (כולל 500 חולי שלשול ו-100 חולי שחפת) ו-1,500 נכים במצב קשה שגם הם אינם מאושפזים. "רופא צרפתי, אשר הוחזק במחנה במשך 18 חודשים, מעריך ש-15,000 מבין 21,000 הדיירים, חולים או חלשים מכדי ללכת", המשיך קרטיס.
שטח הכלא (כך כינה קרטיס את המחנה) 13 קמ"ר והוא מוקף בגדר חשמלית. 64 הבלוקים ששימשו למגורים היו משלושה סוגים. הראשון: 15 מבני בטון בני שתי קומות, שרוחבם שמונה מטרים ואורכם 50 מטר, שבכל אחד היו 800 אסירים. 200 אסירים ישנו בחדר, שגודלו היה 8X15 מטר. הסוג השני: 35 מבני עץ בני קומה אחת, שרוחבם שמונה מטרים ואורכם 50 מטר, שבכל אחד מהם היו 500-100 אסירים. בכל חדר, שגודלו היה 8X15 מטר, ישנו 250-200 אסירים. בכל מיטה, שרוחבה היה כמטר, ישנו שני בני אדם.
הסוג השלישי של המבנים היו 14 בנייני עץ בני קומה אחת, שרוחבם שמונה מטרים ואורכם 40 מטר, שבכל אחד מהם היו 1,200 אסירים. בבניינים אלו – שהיו הגרועים ביותר במחנה – נכלאו בעיקר יהודים, רוסים ופולנים [ואין פלא; אלה היו העמים הנחותים ביותר בעיניים נאציות]. "אסיר אחד דיווח, כי 18 איש ישנו על דרגש אחד שגודלו היה בערך 30X40 ס"מ. היו שלושה סוגים של דרגשים לרוחב הבניין משני צידי המעבר. אוורור ותאורה לא היו קיימים, חוץ מאשר דרך הדלת שבכל צד".
קרטיס עבר לתאר את תזונת האסירים, אם בכלל ניתן היה לכנותה ככזו. "מנות המזון שניתנו ביום רגיל, פעמיים ביום, היו כדלקמן: א) פרוסת לחם שחור וקפה דליל מאוד בין חמש לשש [בבוקר], תלוי בעבודה [ובשעת היציאה אליה]. ב) מרק דליל ב-11:00 או ב-12:00 לאסירים שלא עבדו, ובערך ב-19:00 לאלו שעבדו בחוץ".
|
|
|
|
|
אייזנהאואר (מימין) במחנה [ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
סעיף 7 בדוח: "בתוך המחנה הייתה משרפה, אשר שימשה להיפטר משרידיהם של האסירים. בבניין היו שני תנורים, שכל אחד מהם יכול היה לשרוף שלוש גופות בבת אחת. נמסר שקרסים בקיר המרתף שימשו לחניקת הקורבנות שהובאו חיים למשרפה. לאחר מכן נלקחו הגופות למעלית שהעלתה אותן לקומת הקרקע, בה מוקמו התנורים.
"לאחר סיום תהליך השריפה, האפר הוכנס לקופסאות או לכדי חרס כדי לשלוח אותו לקרובים. האפר נשלח לקרובים רק על-פי בקשתם ותמורתם תשלום שעל-פי הדיווח נע בין 70 ל-80 מארק. בשל מחסור בדלק, המשרפה לא הופעלה בחודש-חודשיים שקדמו לתפיסת המחנה בידי כוחותינו. שתי ערימות של גופות עירומות היו בחצר המגודרת של המשרפה".
על-פי דיווחו של קרטיס, בבוכנוולד הופעל בית בושת לשימושם של האסירים – אבל ודאי שהוא טועה ויש לומר שה"שירות" ניתן רק לאנשי הסגל. על-פי המידע שהגיע לאוזניו, הוא ניתן בידי אסירות שהסכימו "לעבוד" במקום במשך שישה חודשים ולאחר מכן להשתחרר ולעבוד במפעלים. כאשר ביקר קרטיס במחנה, עדיין היו ארבע או חמש מן הנשים באותו בניין, שאת רובו תפסו חולי דיזנטריה. ככל הידוע לנו כיום, בבוכנוולד לא הופעל בית בושת שכזה, ונראה שהיו אלו שמועות בלתי מבוססות.
סעיף 9 בדוח: "ראינו אהיל מנורה וחפצים אחרים שנעשו מעור אדם. על כמה מפיסות העור היו קעקועים; בפיסה אחת שנתלתה על לוח היה קעקוע של אישה עירומה, וקרוב לוודאי שהיא נלקחה מחזהו של גבר".
|
|
|
|
|
גרמנים עדים לזוועות [ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
| "בצורה מובהקת המספר הגדול ביותר של מאושפזים סבלו מתת-תזונה, ובפועל – כמעט גוועו מרעב. חולי רעב אלו גוועו תחילה בקצב של 100-75 ביום, אבל כאשר קיבלו מזון מספק, ירדה התמותה עד קרוב לאפס; אלו שמתו, היו קורבן לזיהומים" | |
|
|
|
במועד כלשהו אחרי 30 ביוני 1945, סיכמה היחידה הרפואית של הקורפוס ה-20 את פעילותה בגרמניה במחצית הראשונה של אותה שנה. בין היתר, היא התייחסה בהרחבה לפעולות במחנות הריכוז ובהם בוכנוולד:
"מחנה הריכוז בוכנוולד, הממוקם כשישה ק"מ מצפון-מערב ל[עיר] ויימאר, היה המחנה המשמעותי הראשון שגילו יחידות הקורפוס ה-20. המחנה הכיל כ-21,000 אסירים בני כל הלאומים, כולל גרמנים, והוא היה שילוב של אסירים פוליטיים, פליליים ומצפון. מתוך המספר הכולל של האסירים, כ-3,000 כבר אושפזו או נזקקו לאשפוז. למרבה המזל, היו בין האסירים כ-100 רופאים בני לאומים שונים, אשר במהלך מאסרם ניהלו את בית החולים של המחנה. הם הקיפו את עצמם בצוות בלתי-רפואי והכשירו אותם כטכנאים, כך שהיה סגל מתאים לטפל בחולים, אבל לא היה מספיק מקום בבית החולים.
"במאמצים משותפים של צוות הבריאות של הארמיה השלישית, היחידה הרפואית ה-86 והיחידה הרפואית של הקורפוס, אותרה קבוצת מבנים של הס"ס כקילומטר וחצי מצפון למחנה, הם נוקו, הותקנו בהם מיטות והחולים הועברו לאזור הנקי לאחר חיטוי ב-DDT. בית החולים העורפי 130 הועבר לאזור בית החולים כדי לפקח, לנהל ולתחזק את בית החולים.
"בזמן בו הוצף המקום הזה [בחולים], היו מקרים של טיפוס שכולם בשלבי החלמה, דיזנטריה ומאות מקרים של שחפת פתוחה, לצד הרבה מקרים של זיהומים וניתוחים. עם זאת, בצורה מובהקת המספר הגדול ביותר של מאושפזים סבלו מתת-תזונה, ובפועל – כמעט גוועו מרעב. חולי רעב אלו גוועו תחילה בקצב של 100-75 ביום, אבל כאשר קיבלו מזון מספק, ירדה התמותה עד קרוב לאפס; אלו שמתו, היו קורבן לזיהומים".
|
|
| תאריך:
|
12/04/2018
|
|
|
עודכן:
|
12/04/2018
|
|
איתמר לוין
|
|
"ראינו אהיל מנורה וחפצים אחרים שנעשו מעור אדם; היו שם קעקועים"
|
|
השר אופיר אקוניס נטש (יום ה', 12.4.18) את טקס "לכל איש יש שם", שהתקיים בכנסת, כאשר סוזי קסטנרף הבת של ישראל קסטנר ואמה של ח"כ מרב מיכאלי, עלתה להדליק נר. אקוניס חזר לאולם רק לאחר שקסטנר ירדה מהבמה.
|
|
|
|
|
כעם למוד סבל ותלאות איננו שוכחים שואות אחרות, אסונות אחרים שבהם נרצחו עמים.
|
|
|
|
|
הנצחת השואה קיבלה תאוצה משמעותית בעשורים האחרונים בזכות התפתחות האינטרנט, המובייל והרשתות החברתיות. אלא שהדבר הציף את חוסר השוויון בהנצחת קהילות מסוימות של יהודים שנספו בשואה לעומת קהילות אחרות. חוסר השוויון הזה היה קיים תמיד - עקב קשיי ארגון, קושי בשיתוף פעולה בין אנשי הקהילה וסיבות רבות אחרות, אבל הוא בלט יותר בגלל החשיפה המרובה של נושא השואה באמצעים הדיגיטליים.
|
|
|
|
|
האירוע התרחש בשנת 1974 ברכבת נוסעים ששמה פעמיה למחנה ההשמדה "דכאו". הייתי בחברת ידידים צעירים, גרמנים נוצרים, שהיכרתי במוזאון רוקפלר בירושלים. הם באו לישראל, התארחו בדירתי הצנועה וגמלו לי באירוח בבתיהם שבגרמניה. הייתי מביטה בהם מהצד, חבורת צעירים עליזים, אוהדי ישראל, שהשתדלו ככל יכולתם להוכיח לי ולאחרים, שהם לא כמותם - כמו כמה מבני משפחותיהם שהיו משתפי פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה. והרי הם לא חיו אז, ידם לא הייתה ברצח העם שלנו ואת שאירע במלחמה, שמעו בחצי פה ובהצהרה כמעט קבועה של זקני המשפחה: "לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו"!
|
|
|
|
|
"צל גדול מעיב על היחסים שלנו" - כך אמר (יום ה', 12.4.18) נשיא המדינה, ראובן ריבלין בפגישתו עם נשיא פולין, אנדז'יי דודה, שנערכה לפני השתתפותם ב"מצעד החיים" בין מחנה ההשמדה אושוויץ לאתר מחנה בירקנאו.
|
|
|
|
|
