|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
|
|
אסירים משוחררים בדכאו [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
קבורת גופות במגדנבורג [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
עדויות המשחררים (ג'): האמריקנים מצלמים
|
|
|
"דכאו היה המקום בו הבנו לחלוטין מדוע נלחמנו בשדות קרב זרים"
|
הגנרל אייזנהאואר הורה לחייליו לצלם את הזוועות שחשפו במחנות הריכוז, באומרו: "בעוד שנות דור לא יאמינו מה מצאנו פה". הצלמים האמריקנים הותירו מאות תמונות של המחנות ששחררו, המהוות עדות מצמררת מאין כמותה של מחזות האימים שהתגלו לנגד עיניהם. הם גם תיעדו את החורבן בערי גרמניה - נקמה מוצדקת וחלקית על מעלליהם של הגרמנים תחת הנאצים
|
"תצלמו, כי בעוד שנות דור לא יאמינו מה מצאנו פה". אלו היו מילותיו של דווייט אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית במערב אירופה ולימים נשיא ארה"ב, בעת ביקורו במחנה בוכנוולד ב-12 באפריל 1945 - יום אחד לאחר שחרורו.
האמריקנים והבריטים, ששחררו את המחנות בגרמניה ובשכנותיה, היו המומים לחלוטין. הם ידעו על טיבו הרצחני של המשטר הנאצי, אבל שום דבר לא הכין אותם למחזות הזוועה שנגלו לנגד עיניהם. למרות שהסובייטים שחררו את מחנה ההשמדה מיידנק ביולי 1944 ואת מחנה אושוויץ בינואר 1945, לבעלי בריתם במערב לא היה מושג מה מצפה להם במחנות הריכוז.
הנה דוגמה לחוסר הידיעה הזה. כבר בשנת 1943 הכין משרד החוץ הבריטי ספרון שכותרתו Instructions for British Servicemen in Germany, אשר עודכן בשנה שלאחר מכן. 64 עמודיו כמעט ולא התייחסו לרדיפת היהודים בידי הנאצים. המחברים אומנם פתחו בקביעה ש"רצח מעולם לא אורגן בצורה כה מקיפה כפי שעשו זאת ממשלת גרמניה וצבא גרמניה במלחמה זו" והזכירו ש"מוות בירי, תלייה, שריפה, עינוי או רעב היה מנת חלקם של מאות אלפי אזרחים בארצות שכבשו הגרמנים במזרח אירופה ושל אלפים בארצות הכבושות במערב אירופה".
אולם השואה ככזו אינה קיימת באותו ספרון. מוזכרת בו רדיפת היהודים לצידם של קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים; מצוין שהדוקטרינה של היטלר כללה שנאת יהודים; מוסבר שהיטלר ראה זהות בין היהודים לבולשביקים כאויב מספר אחת של המין האנושי; ונאמר שיצירותיהם של סופרים יהודים הוחרמו. בראש הפרק המזכיר את דתותיהם של תושבי גרמניה, היהדות אינה מופיעה כלל. וכאמור, מחנות הריכוז לא מוזכרים אפילו ברמז.
חייליו של אייזנהאואר מילאו את פקודתו כלשונה ובמסירות רבה. לא היו אלו תמונות ניצחון משובבות נפש, אלא מחזות זוועה חסרי תקדים - ואנו יודעים, שהם עוד היו מתונים ביחס למה שגילו הסובייטים בפולין. מן העדויות של חיילים וקצינים אחרים אנו יכולים לשער, שגם הצלמים לא ידעו את נפשם לנוכח ערימות הגופות, המשרפות, הניצולים מזי הרעב, המחלות, הצריפים המצחינים, הילדים שנראו כזקנים. נדרשו מהם הרבה תעצומות נפש כדי לכוון שוב ושוב את העדשות ולהנציח מראות שאיש לא ישמח לפרסם. הצלמים הללו, כמעט כולם אלמונים, הותירו לנו עדויות ששוות הרבה יותר מאשר עוד אלף מילים. אנו מביאים כאן קמצוץ מן התמונות השמורות בארכיון המדינה האמריקני.
|
|
|
|
|
צריפים בדכאו [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
מחנה דכאו שליד מינכן היה מחנה הריכוז הראשון שהקימו הנאצים, כבר במארס 1933 – פחות מחודשיים לאחר עלייתם לשלטון. האמריקנים שחררו אותו ב-29 באפריל 1945 וגילו בו 60,000 ניצולים וגם 50 קרונות רכבת שבכל אחד מהם נערמו מאות גופות זו על גבי זו.
ב-9 באוגוסט כתב אחד ממשחררי המחנה, סגן ליאון בנופסקי, למפקדת הארמיה השביעית: "הרושם מרחיק הלכת ביותר של המלחמה על 100 הקצינים והחיילים שנותרו בפלוגה I של [חטיבת] הרגלים 157 היה נטילת החלק בתפיסת מחנה הריכוז דכאו. זה היה המקום בו הטבע האמיתי של הפשיזם הותיר רושם בל יימחה על מוחותינו וליבותינו. זה היה המקום בו הבנו לחלוטין מדוע עזבנו את בתינו ונלחמנו בשדות קרב זרים.
"הגופות המעונות והמעוותות והנשמות של האלפים על גבי אלפים של רוסים, פולנים, יוגוסלבים, צ'כים, בריטים, איטלקים, בלגים, צרפתים, הולנדים ואפילו גרמנים – כל אלו הביאו להפנמה ברורה וחד-משמעית שזוהי מלחמתם של כל תושבי כדור-הארץ נגד הרוע שהוא הפשיזם. כדי שאיש מאיתנו לעולם לא ישכח את האמיתות שלמדנו בדכאו, אני מבקש 100 עותקים של העלון המצוין על המחנה שמשרדכם פרסם".
בשולי הדברים, היה בפיו של בנפוסקי "תיקון קל", כלשונו, לאותו עלון: "השניים-שלושה אנשים שהעלון מדבר עליו, היה למעשה אנשי פטרול של פלוגה B שנכנסו במקרה לשטח ונסוגו מיד. הפלוגה שלנו קיבלה פקודה ממפקד הגדוד, לויטננט-קולונל [פליקס] ספרקס, לתפוס את דכאו ועשינו זאת באותו אחר-הצהריים. הסיבה היחידה שלא באנו בטנקים הייתה שהגשרים פוצצו".
|
|
|
|
|
"מאות מתו מדי שבוע" [ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
מחנה פְלוֹסֶנְבּוּרְג שכן במזרחה של גרמניה, על הגבול עם צ'כוסלובקיה, והוקם בשנת 1938. לאורך שנותיו נכלאו בו 90,000 בני אדם, שהועסקו ברובם במחצבות הסמוכות, ושליש מהם נספו. המחנה שוחרר ב-24 באפריל 1945 בידי הדיביזיה ה-97 של צבא ארה"ב, שחייליה מצאו בו 1,600 אסירים תשושים שלא היו מסוגלים לצאת לצעדת המוות בה פונה המחנה כמה ימים קודם לכן.
על גבה של אחת התמונות השמורות בארכיון המדינה ליד וושינגטון, נכתב: "מאות 'שלדים חיים' וגם אסירים מתים של הגרמנים נמצאו במחנה פלוסנבורג שליד וויידן, גרמניה, והגבול הצ'כוסלובקי. המחנה נתפס בידי הדיביזיה ה-97 מהארמיה השלישית האמריקנית זמן קצר לפני נפילת וויידן ב-24 באפריל 1945.
"החקירה העלתה, כי [הגרמנים] נפטרו "מרבים מבין האסירים בזריקות פֶּנוֹל, בתלייה ובאש ממכונות ירייה. האסירים היו צרפתים, רוסים ויהודים אזרחי מדינות אחרות. חלקם עבדו במפעל מטוסים סמוך של מסרשמידט [יצרנית מטוסים גרמנית עיקרית במלחמה], ואחרים במחצבת אבנים. מאות מתו מדי שבוע.
"רבים אולצו לצעוד ממחנה פלוסנבורג למחנה אחר [דכאו] כאשר הכוחות האמריקניים התקרבו לשטח. אלו שהיו חלשים מכדי לעמוד בקצב, נורו למוות או הוכו בידי שומרי ס"ס ונקברו בחיפזון לאורך הדרך. אזרחים גרמנים חויבו [בידי האמריקנים] לסייע בהוצאתן של הגופות לצורך חקירה וקבורה מחדש".
|
|
|
|
|
ערימות של גופות [ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
"בית מטבחיים" – נאמר בגבה של תמונה שצילמו האמריקנים במחנה נוֹרְדְהָאוּזֶן, הידוע גם בשם דוֹרָה-מיטֶלְבָּאוּ. המחנה שכן בהרי הַרְץ שבמזרח גרמניה. הוא הוקם בשנת 1943 כשלוחה של מחנה בוכנוולד, ושנה לאחר מכן הפך למחנה עצמאי עם 23 מחנות משנה. ערב השחרור היו בקבוצת מחנות זו 34,500 אסירים; לאורך השנים עברו בו אלפי יהודים, שרבים מהם נרצחו לאחר מכן באושוויץ ובמאוטהאוזן.
האסירים הועבדו בפרך בחציבת מנהרות למפעלים שייצרו טילי V2 וכלי נשק אחרים, ורבים מהם נספו. רוב האסירים נשלחו בתחילת 1945 בצעדת מוות לברגן-בלזן, והכוחות האמריקניים מצאו בו ב-9 באפריל רק 4,000-3,000 אסירים חיים – לצד ערימות של גופות. כמו במקומות אחרים, חייבו האמריקנים אזרחים גרמנים מן היישובים השכנים להשתתף בקבורת הגופות.
|
|
|
|
|
מחנות הריכוז - מפה אמריקנית [הארכיון האמריקני]
|
|
|
הכוחות המשחררים תיעדו את המחנות גם בדוחות כתובים, כגון זה שבו סיכמו שירותי הרפואה של הקורפוס ה-20 את פעילותם במחצית הראשונה של 1945.
גוּסְקירְכֶן היה מחנה אליו הועברו מאז 1945 אסירים יהודים ממחנה מָאוּטְהָאוּזֶן שבאוסטריה. במחצית השנייה של אפריל נדחקו בו 20,000-17,000 אסירים תשושים ועל סף המוות, שרבים מהם נספו עד השחרור ב-5 במאי. יחידת הרפואה דיווחה:
"כאשר הגיעו הכוחות האמריקניים, היו במחנה 3,000 מתוך 16,000 האסירים. אנשים אלו היו חלשים או חולים מכדי לנוע בכוחות עצמם. כמעט כולם היו קרובים למות מרעב. במחנה נמצאו לא רק כינים, אלא גם מגיפת טיפוס, ולכן היה צורך לרכז את כל האסירים. באזור וֶלְס, כמה קילומטרים צפונית-מערבית [למחנה], נמצאו רבים מאנשים אלו, אשר נלקחו לצריפי הס"ס בשדה התעופה ב[עיר] נוֹיְבָּאוּ, עד שמחנה זה התמלא בכ-12,000 בני אדם. רבים מהם היו חולים או חלשים מכדי אפילו לאכול בעצמם". בהמשך הדוח מתואר הסיוע הרפואי שהגיש הצבא האמריקני לאותם ניצולים.
הפסקאות הבאות עוסקות במחנה אֶבֶּנְזֶה - מחנה משנה של מאוטהאוזן, בו הועבדו בפרך אסירים בחציבת מנהרות עבור מפעל טילים. בשיא תפוסתו היו בו 18,500 אסירים, ובתחילת אפריל 1945 הועברו אליו 7,400 אסירים שפונו ממחנה מֶלְק; 4,500 אסירים נספו באותו חודש. האמריקנים הגיעו למקום ב-6 במאי, ועל-פי הדוח מצאו בו 16,000 אסירים שהלכו וגוועו מרעב.
"על בית חולים שדה 30 הוטלה המשימה לארגן בית חולים במחנה זה, עד שהארמיה תוכל לשלוח סיוע. בית החולים הוקם והחל לטפל ב-2,000 חולים. הללו היו כה מורעבים, עד שהם לא יכלו לעכל מזון רגיל והיה צורך להאכיל אותם כמו תינוקות: חמש ארוחות ביום של דייסות קלות מאוד ותזונה נוזלית אחרת". בשבועות הבאים החלימו האסירים ובית החולים נסגר ב-25 ביוני.
|
|
|
|
|
טענות צבועות [צילום: ארכיון המדינה האמריקני]
|
|
|
צלמי צבא ארה"ב הנציחו גם את ההרס שנגרם ליישובים הגרמניים דרכם עברו. חלק מן ההרס היה תוצאה של הפצצות כבדות מצד האמריקנים והבריטים, וחלק – נזקים מהקרבות שהתחוללו כמעט בכל עיר, עיירה וכפר. בשנים האחרונות מרבים לדבר בגרמניה – הן בשיח הציבורי והן במחקר ההיסטורי – על הסבל שנגרם לעם זה במלחמת העולם השנייה, ובמיוחד בשנה האחרונה שלה, כאשר הסובייטים כבשו אותה ממזרח והאמריקנים והבריטים ממערב. לעיתים אף מציגים הגרמנים את עצמם כקורבנות – לא כל כך של המשטר אותו בחרו ובו תמכו, אלא בעיקר של הכובשים ובמיוחד של הסובייטים. אכן, חיילי הצבא האדום ביצעו שורה ארוכה של פשעי מלחמה בדרכם ממוסקבה לברלין. הם אנסו מאות אלפי נשים (ואולי גם מיליונים), רצחו אזרחים והרסו בתים ללא הצדקה צבאית. מפקדיהם, מיוזף סטאלין ומטה, עודדו אותם לנקום בגרמנים על הפשעים הגרועים עוד יותר שביצעו בני עמם בשטחי ברית המועצות. ואילו לגבי ארה"ב ובריטניה מועלות בעיקר טענות על ההפצצות הכבדות של הערים הגרמניות, ולפיהן היה מדובר בטרור אווירי חסר הצדקה צבאית. עם זאת, מחקרים עדכניים מלמדים שלהפצצות היו מטרות לגיטימיות, גם אם החשיבה האסטרטגית ולפיה הן יקרבו את כניעתה של גרמניה, הוכחה בדיעבד כמוטעית. בחשבון היסטורי, גם אם יש צדק בחלק מן הטענות הגרמניות – הרי שהן צבועות ומתעלמות מן ההקשר החיוני. כאמור, אזרחי גרמניה הם שהעלו את אדולף היטלר לשלטון, ואין ספק שברובם המכריע ניצבו מאחוריו בשנות הצלחותיו. מיליונים ידעו בזמן אמת על פשעיו של המשטר הנאצי, כולל על השואה, ושתקו. לכן, במישור המוסרי – הסבל שעברו בסיומה של המלחמה היה בגדר נקמה מוצדקת וחלקית בלבד על מעלליהם הישירים והעקיפים.
|
|
| תאריך:
|
12/04/2018
|
|
|
עודכן:
|
13/04/2018
|
|
איתמר לוין
|
|
"דכאו היה המקום בו הבנו לחלוטין מדוע נלחמנו בשדות קרב זרים"
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יעקב יעקב
|
12/04/18 19:37
|
|
|
|
|
|
ע_הראל
|
13/04/18 12:10
|
|
|
|
2
|
|
ע_הראל
|
13/04/18 13:54
|
|
|
|
3
|
|
ע_הראל
|
13/04/18 14:16
|
|
אתה שומע שכנסת ישראל, בראשותו של יולי אדלשטיין, עומדת לערוך אירוע הנצחה לד"ר ישראל קסטנר, והלב מתפלץ. יש לי סיבות טובות לחשוב שחייהם של סבי, סבתי, דודיי ודודתי מצד אבי היו ניצלים ממשרפות אושוויץ אלמלא שתק קסטנר ונמנע מלהזהיר את העולים לרכבות המוות.
|
|
|
|
|
ב-17 באפריל 1945 יצאו לויטננט-קולונל קרל קורטיס וקפטן מיילס דיו, אנשי הארמיה השלישית של צבא ארה"ב, לביקור במחנה הריכוז בוכנוולד, אותו שחררו עמיתיהם שישה ימים קודם לכן. הייתה זו הארמיה של גנרל ג'ורג' פאטון האגדי, שהיה ידוע בלשונו שלוחת הרסן לא פחות מאשר בתעוזתו הצבאית ובחשיבתו המבריקה; הוא גם היה אנטישמי לא קטן. שבוע לאחר מכן שלח קורטיס דין וחשבון לראש המטה של הארמיה, גנרל הוברט גיי. הדוחות והתמונות המובאים כאן מצויים בארכיון המדינה האמריקני ליד וושינגטון.
|
|
|
|
|
השר אופיר אקוניס נטש (יום ה', 12.4.18) את טקס "לכל איש יש שם", שהתקיים בכנסת, כאשר סוזי קסטנרף הבת של ישראל קסטנר ואמה של ח"כ מרב מיכאלי, עלתה להדליק נר. אקוניס חזר לאולם רק לאחר שקסטנר ירדה מהבמה.
|
|
|
|
|
כעם למוד סבל ותלאות איננו שוכחים שואות אחרות, אסונות אחרים שבהם נרצחו עמים.
|
|
|
|
|
הנצחת השואה קיבלה תאוצה משמעותית בעשורים האחרונים בזכות התפתחות האינטרנט, המובייל והרשתות החברתיות. אלא שהדבר הציף את חוסר השוויון בהנצחת קהילות מסוימות של יהודים שנספו בשואה לעומת קהילות אחרות. חוסר השוויון הזה היה קיים תמיד - עקב קשיי ארגון, קושי בשיתוף פעולה בין אנשי הקהילה וסיבות רבות אחרות, אבל הוא בלט יותר בגלל החשיפה המרובה של נושא השואה באמצעים הדיגיטליים.
|
|
|
|
|
