והיה העקוב למישור

כשמשה קפטן, בימאי הנודע בהצלחותיו כולל במחזות זמר, לקח על עצמו לביים את "עקומים", בנוסף לניהול האמנותי של "הבימה"; וכשמאחוריו הגיבוי הכספי הנדרש המתבטא בהשקעה מירבית בהצגה - נולדה חוויה שאין דומה לה, שתתייג את הבימה כמותג-על. למרות שראיתי 4 הפקות קודמות של המחזה, החל מהראשונה והמקורית בברודוויי עם ריצ'רד גיר, המשך בת' חיפה, בבית צבי ובתיאטרון הספריה - הרי הנוכחית היא המרשימה מכולן. בחירתו בקאסט השחקנים וביוצרים היא כה משובחת, כמו בפינצטה - כך שהמחזה הנפלא שכתב מרטין שרמן ב-1979 מהמיית לבו, מקבל כאן את מלוא הטנא שהיה אפשר.

ביום השואה, כשברקע נראים בטלוויזיה כל הסרטים והראיונות שמצליחים להדהים כל שנה מחדש ומנכיחים את טראומת השואה במיוחד עבור הדור הצעיר שלא ידע את עשו - הרי מלאכת הכתיבה של בקורת המחזה מרגשת עוד יותר.

מעטים יודעים שהשואה לא החלה רק לאחר תחילת מלחמת העולם ה2 ובהמשכה. למעשה את השמדת בני האדם החל היטלר לבצע כבר מיד לאחר עלייתו לשלטון, ב 1933. את סלידתו מכל מה ששונה או מעוות - ציווה לאסור במחנות ריכוז ואחר להשמיד. בראשית - החל לבצע את זממו בהומואים, וכן באוטיסטים ומתנגדי שלטונו. לשיאו הגיע זה ב"ליל הסכינים הארוכות" ב1935 אז הושמדו רוב אנשי הס.א - הביריונים שהעלוהו לשלטון.

הודות למרטין שרמן, הומו בעצמו מתגלה תופעת השמדת ההומואים במחזה "עקומים" - (הכינוי לבני האדם שאינם מתוייגים במסגרת ה"נורמלית"). מכיוון שההומוסכסואליות נחשבה לפשע (כבר הסופר אוסקר וויילד במאה ה19 נידון למאסר על חטאו זה) - החליט היטלר לממש את הסעיף בחוקה הגרמנית, שלמעשה עד אז לא בא לידי מימוש - ולחסל בה בעת הן את שנואי נפשו שתעב, ההומואים, והן את מתנגדיו הפוליטים באותה אשמה של "פשע".

המחזה מתחיל על-רקע חיי הלילה מלאי החטא, הסמים והחופש המיני שבעיר ברלין, שבשנות ה-20 הפכו אותה לבירת החטאים והבילויים, שם מתרחשת תחילת העלילה. מקס הבליין (מיכאל אלוני) שמאוהב ברקדן האקזוטי רודי (נדיר אלדד), אך לא בוחל במין בשלישיה או יותר מתעורר בוקר אחד עם עוד גבר יפהפה מדהים, וולף (גל גולדשטיין), שמסתובב בעירום מלא בדירתו.הבאת הזר למעונם, זה מה שיביא לחשיפת שני החברים כחוטאים, כשאנשי הגסטפו המגיעים לשם מולקים את ראשו של וולף ונוטלים את השניים היישר לרכבת למחנה הריכוז. הסצינה ברכבת היא מהקשות שעובר גיבור המחזה מקס. הקצין מצווה עליו להרוג במכות את אהובו. כדי להישרד הוא נקרע בליבו אך מבצע זאת. משחקו של אלוני על כל התלבטויותיו, מלא כאב ורגש ומפעים את לב הצופים.

במשך כל המחזה עושה מקס את כל שביכולתו על-מנת לשרוד. ללא גבולות מוסר כלשהם. אך בהמשך, כשבמחנה הריכוז במהלך עבודת הפרך שמוטלת על האסירים, הוא מתאהב באסיר הומו אחר, הורסט, בעוד הוא עצמו מתחזה ליהודי, אך ורק כדי לקבל את הטלאי הצהוב, ולא הוורוד של ההומואים. הסצינה הנוקבת בה בעת ההפסקה של שלוש הדקות שני החברים מצליחים להגיע לפורקן מיני מבלי להביט או לגעת איש ברעהו - היא שיא נוסף במחזה. אך לעומת ההתנכרות למהותו, והעמדת הפנים על זהותו המיגדרית של מקס, מקבלת תפנית לקראת הסוף, כשהוא מממש את אהבתו להורסט (נדב נייטס) ומשיג לו תרופה לשיעולו תמורת שירות מיני למפקד, בכך זהותו האמיתית נחשפת, ורק אז הוא מוריד את הבגד עם הטלאי ומחליפו במשולש הוורוד. הדרך בה הוא מחליט לסיים את ההתחזות להטרוסקסואלי, ולהשלים עם מהותו האמיתית ולהחצינה - כאן מגיע מיכאל אלוני כמקס לשיא הדרמטיות הכנה והחמה הפורצת ממנו וחודרת ללב הצופה. גל גולדשטיין שהפליא במשחקו כ"מקבת" בסיום לימודיו בבית צבי, זוכה כאן לתפקיד הבונבון הגברי, וולף, אך גם בתפקידו בהמשך כקלגס נאצי. זו התחלה צנועה לשחקן שעתידו עוד לפניו, לאור יכולותיו.

נדיר אלדד כחברו הרקדן של מקס, שחקן דרמטי מעולה ביותר שקולו הנדיר ודמותו הזולגת דם כשנהרג ממשיכה לפעפע בשירתו מדי פעם לאורך כל ההצגה, מציג דמות של אמן תמים, שאינו יכול להאמין לאותות המרמזים לו מה צופן לו גורלו.ורק אהבת שניהם וזהותם המינית הם שגוזרים את גורלם. מה שמזכיר אנשים תמימים במחוזותינו המשלים את עצמם ששונאינו לא גזרו את דינם למוות, יחד עם כל עמנו, והם שרים שירי שלום באשלייה שהוא יבוא.

כך גם שילובו של הזמר המחונן שי גבסו כזמרת "גרטה" לאורך כל ההצגה, מרככת את האירועים הקשים והמתח בו נתון קהל הצופים. המוזיקה והשירים שכתבה קרן פלס להצגה רגישים, מעודנים ומאזנים את המסר של מהות שואה. עיצוב הבמה הכה יצירתי ומופלא של ערן עצמון, הדומה בפרטיו אך עם זאת כה יצירתי ושונה במבנהו ממה שראינו בעבר, שהוא עצמו מהווה חלק חשוב ביצירה. תרגומו של הלל מיטלפונקט והתאורה המדויקת של זיו וולושין שייכים גם הם להשקעה הנבונה בהצגה. רוברטו פולק כדודו של מקס וירין סביון כקאפו וכחייל תורמים אף הם את חלקם בקאסט המחונן.

גולת הכותרת של ההצגה בהבימה הם השחקנים. מיכאל אלוני מרטיט את הלב, וכך גם נדיר אלדד ונדב נייטס - שלושתם שחקנים צעירים ומחוננים שמרעננים את התיאטרון הלאומי ומעניקים לסצינת התיאטרון הישראלי צבע וחיים חדשים. כך גם עצם הנושא הממחיש שהשואה היא לא נכס של היהודים בלבד, ושגעונו של היטלר ליצור עם גרמני טהור לא ידע גבולות - והגיעה העת להתחיל לקבל כל אדם עם זהותו האמיתית מבלי להתחפש.