סיפורו של המקלף סופר על-ידי האחיינית של ניצולת השואה. דודתה הייתה מספרת לה איך ניצלה ונשארה בחיים תודות לעבודתה כמקלפת תפוחי אדמה. היא הייתה חוזרת על סיפורה זה פעם אחר פעם. מדי פעם היא הייתה מצליחה להגניב קליפה לפיה, וכשהשומרים לא היו שמים לב, היא הייתה זורקת קליפות לעבר שאר האסירות.
הדודה נפטרה זה מכבר. האחיינית עובדת בתור מנכ״לית מוזאון השואה של לוס אנג׳לס. באחד מהסיורים המודרכים (בשנה שעברה ביקרו 17,000 סטודנטים במוזאון, כמו גם הקהל הרחב), התעכבו ליד מקלף שהוא חלק מתצוגה שהושאלה מאושוויץ. אחת המבקרות סיפרה שהיא ניצלה תודות לאסירה אחרת שסיכנה את חייה. התברר שמצילתה הייתה אותה הדודה.
לקח השואה הארמנית
גורל העם היהודי קשור בגורל העם הארמני. העולם פשוט לא התענין בשואת העם הארמני ובזוועות שבוצעו על-ידי הטורקים, והיטלר שהפנים זאת ביטל את חששות אנשיו ב-1939 באותו נימוק בדיוק, ויצא מיד לתקוף-לשחרר את פולין.
מדי שנה, הארמנים בלוס אנג׳לס יוצאים בהמוניהם לצעדה המסתיימת לפני הבניין בו שוכנת הקונסוליה הטורקית. אלפים רבים של אנשים, נשים וטף צועדים. בתי העסק שלהם סגורים, כך גם בתי הספר. בשואה הארמנית נרצחו כמיליון אנשים (וישנם אומדנים גבוהים יותר), ומאז השואה הארמנית עברו מאה שנה. עד היום נמשך המאבק על הכרת השואה כרצח עם.
דברים רבים דומים בין הארמנים לבין היהודים, אך זכרון השואה מלמד על הבדל אדיר: אצל הארמנים הדבקות במטרה קיימת, השואה חיה ובועטת בהם בתוכם ולא נותנת להם מנוח. אצלנו, לעומת זאת, עם מרחק הזמן, כך גם השכחה. שבעים ושלוש שנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה בה נספו כששה מיליון מעמנו, מהם למעלה ממיליון ילדים, ואנחנו הולכים ומתרחקים, פחות ופחות מתעניינים, עסוקים בדברים חשובים יותר.
בו בזמן שאצלנו פועל שד הזמן, מכרסם לו בהבטחה לזכור ולא לשכוח, שהשואה לא תשנה חס וחלילה, אותה אנטישמיות, שנאה תהומית-עתיקת יומין, עולה מחדש לפני השטח, ונראה שהכל מותר מחדש. יתרה מזאת, הכחשת השואה הופכת לדבר מקובל. אירן, טורקיה וארצות אחרות מובילות את התהליך, ולעולם נוח להצטרף אליו.
בארופה עצמה, בפולין, הועבר חוק לפיו הפולנים לא נטלו חלק בשואה ואוי למי שיעז להעלות רעיון נפשע זה על דל שפתיו - קרימנל הוא וימוצה אתו הדין! הפולנים לא רק ששיתפו פעולה, כי אם גם ששו לקדם את רעיון הפתרון הסופי. הם והאוקראינים ושכנים נוספים היו בין הגרועים ביותר באכזריותם כלפי היהודים. מחצית מהיהודים שהושמדו בשואה מצאו את מותם בפולין, אך הס מלהטיל אשמה או דופי כל שהוא בפולנים! הבעיתיות בחוק הפולני היא כמובן שארצות אחרות ימשיכו בדרכם של הפולנים, והנה נמצא פורמים את אותה מקשה ששמה ״שואת העם היהודי״ ונמצא למדים שאולי היא לא היתה, ובכלל אלו היו רק הנאצים, וכל השאר עשו את שעשו כי לא הייתה להם ברירה...
מיד ימציאו לנו גם את טיעון חסידי אומות העולם. כמה אלפי פולנים עזרו והסתירו והצילו יהודים כשהם מסכנים את חייהם הם (אכן, היו כאלו, אבי ודודי ניצלו לאחר שנמלטו מגטו ורשה לפני המרד כשפולניה נתנה להם מסתור עד סוף המלחמה), ואולי צריכים נהיה לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך את פולין כולה לארץ-חסידת-אומות-העולם! רק את הפיח, אותו עפר גופות שהתמר אל על וכיסה את פולין כולה, לא ניתן יהיה להסיר, הכתם לא יעלם, לדראון עולם הוא, יהיו נסיונות הפולנים נואשים/נועזים/מתוחכמים ככל שיהיו.
אנחנו זוכרים
לפני הרבה מאוד שנים היו מתכנסים היהודים-אורטודוקסים, הרוסים, הישראלים, היהודים-אמריקנים, קרי לא דתיים, במסה מכובדת עד מאד, בפרק ציבורי במרכז היהודי של לוס אנג׳לס (באותם ימים שכונת פיירפקס) לטקס יום השואה והגבורה. אני זוכר את אבי שהיה מנסה לדרבן את ילדיו שיצטרפו אליו, אך הם היו עסוקים, או פשוט לא רצו, וסרבו באמתלות אלו ואחרות. אבי היה מספר על כך שלא היה מקום לשבת, המקום היה מלא מפה לפה ושמש לוס אנג׳לס הייתה קופחת על ראשי הנוכחים שמילאו את האזור כולו.
אני זוכר כשהתחלתי אני להגיע לטקס מדי שנה, כשאבי לא היה מסוגל, ומאז אני מקפיד לבוא. בתחילה (כשהתחלתי אני להגיע) היו הרבה מאוד יהודים דתיים. ניתן היה לשמוע אנגלית ויידיש ועברית, והם הביאו אתם את ילדיהם, מהם זאטוטים בני יומא. המקום המה בילדים.
גם היהודים האמריקנים (קרי הרפורמים והקונסרבטיבים) היו מגיעים, ראשית לצעדה למען פליטים או נגד רצח עם בסודן, וכיון שהם צעדו וכבר התכנסו לפרק, נשארו לאירוע נוסף, לזכר אותה השואה (אלו אותם יהודים שבבתי הכנסת המרכזיים שלהם לא תמיד הניפו את דגל ישראל, ושיהדות ארופה תוך-כדי-המלחמה עניינה אותם כמו קליפת שום).
בכדי לא להשאיר אתכם במתח, לא אלו ולא אלו מגיעים כבר כמה שנים. הראשונים שכן הם מנותקים במידה רבה ממדינת ישראל (אני עדיין מצפה שיגיע לכאן קונסול כללי שיושיט יד לקהילה שלמה זו), והאחרונים שכן הם מנותקים לחלוטין ממדינת ישראל (בשל ה״כיבוש״ וה״התנחלויות״ ו״מתווה הכותל״). ראו איך במחי יד אבדנו את כלל יהדות ארה״ב, על פלגיה השונים, בקלי קלות.
הקהילה הרוסית? לה היה טקס משלה, ולה כ-165 ניצולים שעדין בחיים, שאנחנו לא בדיוק מכירים. קשר עם אותה קהילה רופף עד מאד, דבר שלא היה כך לפני עשורים, עת יהודים אמריקנים נלחמו ל״שלח את עמי״. הקהילה הפרסית (לוס אנג׳לס היא מקום משכנה של הקהילה הפרסית היהודית הגדולה ביותר בעולם)? המרחק מהם לשואה ולארופה רב מאד, כך שאולי ניתן לצפות מהם פחות לבוא. כל אימת שצריך לתמוך במדינת ישראל הם הנחשונים, לפיכך אתייחס אל העדרם בהבנה מסוימת.
עם מי נשארנו? אכן, עם הקהילה הישראלית, זו המתבוללת, המנסה להקנות לילדיה ולנכדיה, שאינם דוברים ואינם יודעים קרוא וכתוב עברית, קשר וזיקה. קהילה מכובדת זאת לא מגיעה גם היא, ולכל אחד תרוץ, הסבר או רעיון אחר. יחי ההבדל בין הקהילה הארמנית והקהילה הישראלית, ולא נותר כי אם להתבייש וללמוד.
הישראלים (לא) באים, הישראלים (לא) באים!
קמה לה אחוות גברים (עם אישה או שתיים לייצוג), של אנשים עשירים שאוהבים להתחכך עם אנשים עשירים עוד יותר, והקימה לה ארגון שהיהודי מבין עשרת עשירי העולם לקח אותו תחת חסותו, כשהוא ואשתו מפזרים פה עשרה מיליונים, שם חמישה עשר, כסף קטן, והנה גוף שצריך להצדיק את קיומו.
הדבר הראשון שנעשה כשהתקבלה מתת הכסף הראשונית היה לקחת שני משרדי פרסום, אחד בארץ והשני בארצות הברית, להעסיק עשרות עובדים ולפתוח סניפים. מסתבר שעברו כמה שנים, ועתה אפילו אותו יהודי מבין עשרת עשירי העולם ואשתו לא מבינים בדיוק מה קורה בשטח, ועד כמה התפוקה או התועלת השולית בארגון אכן חיוביות או קיימות בכלל. עד שיחקר הענין ויתבהרו פני השמים, עדין יש גוף ולו סניפים רבים ועובדים רבים עוד יותר, וחגיגות נהדרות וקרדיט שמגיע או נלקח בקלות רבה עד מאד.
אותו ארגון, ראש וראשון ופה ולשון לקהילה כולה, אך אבוי, האם לא ניתן היה לארגן שיגיעו נציגים ישראלים (דור ראשון של יורדים, שני או שלישי) לטקס המרכזי של יום השואה? מקים המוזאון היה משלנו - יונה גולדריץ׳ ז״ל, מהדוולופרים של פעם (גם היום יש קבוצה של עשירים ישראלים, והם כולם מחזיקים נכסי דלא-ניידי ובהם, כמובן, מראשי אותו ארגון). השתנתה ההנהגה, נשתכחו מנהיגי העבר, וקם דור חדש שלא יודע את ההיסטוריה וגם, כנראה, לא אכפת לו כל כך (כי מה עדיף - ערב נוצץ עם
יהורם גאון והתחככות עם עשירים מופלגים, או לטרוח להופיע לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה?).
בין אם יושבים בלוס אנג׳לס רק כמה עשרות אלפי ישראלים או כמה מאות אלפי ישראלים, איך ייתכן שבטקס נכחו עשרה? בעוד פחות משלושה שבועות יתקיים ערב נוצץ, מסיבת יום הולדת 70 למדינת ישראל המודרנית. הערב מיועד לעיר בורלי הילס. אך כבר ממתינים להם חלק מהוועד המנהל של אותו ארגון אחוות אחים ל
כבוד ולכסף להופיע לעיר שבה אין הם גרים, אין להם עסקים, אין קשר כלשהו ביום-יום. כל אחד ואחת מהם ימצא את הזמן והדרך להגיע למלון הפנינסולה. שם מתאים להם. בפרק, בין ניצולי השואה שעוד אתנו, לא מתאים, אז לא באים!
ארגון ״על״ שאוהב לקבץ זכויות, בין אם מגיע ובין אם עדיף פשוט להצטנע, הנכשל בנקודות המשמעותיות ביותר. כשלון חרוץ, כואב, מכאיב ומדאיג.
גם קונסול ישראל לא הגיע. כנראה שהייתה תקלה של הרגע האחרון, שכן לפי תשומת הלב לאבטחת הארוע, הקונכ״ל היה אמור להיות שם. בשנה שעברה הוא הופיע שכן הייתה כאן שרה-מאד-חשובה מישראל עם פמליה שלמה. השנה דיברה קונסולית דיפלומטיה ציבורית, נכדה של ניצולי שואה, והיא ייצגה את המדינה בכבוד עד מאד. אך בשורה אחריה ישבו הקונסולים הכלליים של יפן ותריסר מדינות ארופאיות, וודאי לא נעלם מעיניהם שדוקא עמיתם, באותה הדרגה, נעדר. אם גם הם יחליטו שלא להופיע בשנים הבאות, או לשלוח פקודים ברמות נמוכות יותר, הרי שעצם המעמד יתערער, וחבל.
מי נשאר? השורות הריקות בסוף. החלק בו בשנה שעברה ישבו כלל הילדים שבארגון הצופים הישראלי.
עשרה ילדים.
עשרים ניצולים.
כעשרה ניצולים נפטרו מהטקס הקודם לטקס זה.
ובשורה האחרונה, באזור השמור לעתונאים, צלמים ושאר אנשי תקשורת, הייתה שורה ארוכה-ארוכה של הליכונים.
ואותם הליכונים סיפרו את הסיפור כולו, כמו ״אבנים עם לב אדם״.
מי כמונו היהודים! (אבוי!)
אנחנו היהודים מתקנים את העולם. המשפט האהוב על יהדות ארה״ב הוא ״תיקון עולם״ ורק שכחו (או לא ידעו, שכן הם קונסרבטיבים ורפורמים, אוהבים לשכתב, לנפץ ולשנות את הדת ואושיותיה) שהמקום היחיד שהמשפט מופיע בתפילה הוא: ״תיקון עולם במלכות שדי״. קפדו את
החצי השני, ויצאו לתקן עולם. מנסרים הם את הענף עליו הם יושבים, וצוהלים וחוגגים, קריאות השמחה יכולות להשמע עד למרחוק.
בארוע יהודי חייבים להיות בסדר עם כולם, לכן חייבים להדגיש, לפני שמעזים לעשות כל דבר אחר ולפני שמסכמים ומסיימים שהשואה לא הייתה רק השואה ״שלנו״. גם אחרים נספו.
אכן, מי יודע שכחמישים מיליון נוצרים מתו בידי נוצרים במלחמת העולם השנייה? אך שואת העם היהודי הייתה ייחודית, שכן היה זה נסיון להכחיד את כל היהודים. אילו רק הינו מפנימים וזוכרים זאת אנחנו. נראה שלא למדנו. טרם המלחמה, כשהגיעו הפליטים ממזרח ארופה לגרמניה, יהודי גרמניה התייחסו אליהם כאל קרובים עניים לא רצויים. שכעמדו אלו שהגיעו בקרונות המוות והופרדו ימינה ושמאלה, הנאצים לא התעניינו בסיפורי מעשיות (״אני נצר למשפחה גרמנית, ״שרתתי במלחמת העולם הראשונה וקיבלתי צלב כבוד, משפחתי בכלל התנצרה לפני שבעה דורות, אנחנו אף פעם לא תמכנו ברעיון הציוני הנלוז״ וכדומה). ודאי שלא. השיקול היחיד היה האם ניתן להפיק תועלת כלשהי מהאדם (עבודת כפיה, ניסויים רפואיים, וכו׳), ולא כל הבובה-מייסס של אותם שרצים-יהודים.
כך בעבר: צריך היה לצאת להפגין נגד דברים אחרים שקורים בעולם, דוגמאת דרפור, במקום להתמקד בנו עצמנו. המעטנו בתשומת לב לעצמנו, לשואה שלנו, ובמו ידינו החשנו-קרבנו שואה חדשה שתחילתה תנועת החרם שעיקרה, כיון שהיהודים אחראים לכל השלישי והרע בעולם, כל מה שיקרה להם מוצדק. בעשור האחרון הניתוק מוחלט, שכן יהדות ארה״ב היא יותר אנטי-ישראלית מרבים מאויבינו, ואפילו ב-2018 נואמת הכבוד ששרתה תחת שלושה נשיאים מופלאים ליהודים (קרטר, קלינטון ואובמה) בחרה לפתוח ברשימה של אלו שנספו בשואה מעבר לששת המיליונים משלנו. האם אי-פעם נלמד?
סדר עדיפות
לפני מספר שנים, כשהקונסול הכללי הישראלי ביקש את ניצולי השואה שיקומו, הוא היה יכול לעבור מאחד לשני וללחוץ את ידם, כה מעטים היו, ולקח להם זמן לקום. מספרם מאז הדלדל, קומתם נהייתה שפופה יותר, והם עצמם כבר רק צל של עצמם הקודם. רבים מהם בשנות התשעים שלהם. כעשרים קמו ועמדו.
בשנתו האחרונה בתפקיד, הוא הקדיש זמן להצטלם עם כמה שיותר ניצולי שואה לאחר הטקס. חבל רק שלא הייתה לכך המשכיות (ניתן היה לאתר כל ניצול וניצולה ולשלוח להם את התמונה עם מכתב אישי). חבל גם שעם חילופי הגברי, הקשר היחיד הוא של נוכחות בטקס פעם בשנה. מה עושים למען ניצולי השואה? האם מתייחסים להם ולצרכים הייחודיים שלהם? האם יודעים כמה מהם עדיין בחיים? האם שומרים על קשר? האם יש מישהו מבין עשרות העובדים הממונה על קשר כזה? האם זה בכלל על סדר העדיפויות? למי זה חשוב? האם ראוי שיהיה זה חשוב?
מבין הקורא שהתשובה לכל השאלות האלו היא שלילית, כנראה שניצולי השואה אינם בסדר העדיפויות של מדינת ישראל, לא בעבר, גם לא בהווה.
לא רק הדיפלומט הישראלי הבכיר ביותר בחוף המערבי חסר היה, כך גם ראש העיר לוס אנג׳לס, המתגאה בכך שהוא ראש העיר היהודי הראשון. לא רק השנה, ראש העיר לא רואה לנכון להופיע (למרות שלוח הזמנים שלו פנוי היה הן בשנה הקודמת והן השנה - השנה ההודעה לתקשורת הייתה שהוא מחוץ לקליפורניה וחוזר ביום ראשון בבוקר, כשהטקס החל בשתיים אחה״צ. כשרוצים הכל אפשרי. כשלא רוצים, לא צריך אפילו לחפש תרוצים).
זה ראש עיר שכבר היום מדובר שהוא מכוון מהלכיו ומתכונן לרוץ לנשיאות. ביהדותו הוא ישתמש בכל זמן נתון. כמו אחיו היהודים, גם הוא עסוק ב״תיקון עולם.״ אך כשחשוב וראוי, מדוע הוא לא בנמצא?
בשנה הבאה וזו אחריה ילך המספר של ניצולי השואה וידלדל. אם ילדים לא מגיעים, אם הורים לא מביאים את ילדיהם, הנתק הולך ומתרחב. האירוע הזה אינו רק עבורנו, ניצולי השואה וילדיהם ונכדיהם וניניהם. אין אנו ״אחווה בלעדית, אקסקלוסיבית.״ השואה קרתה לכולנו, לעם היהודי כולו, ומן הראוי שנמצא את הזמן להופיע, להשתתף, להראות נוכחות, להאזין, לספר, לחבק, להזיל דמעה.
אם השואה כבר לא בדיוק מעניינת את היהודים והישראלים, מדוע שהיא תענין את העולם הלא-יהודי? מדוע שלהם יהיה אכפת? הלא הם שונאים אותנו גם כך, ואם היהודים לא מכבדים את עברם ואת השעה הקודרת ביותר עבורם במאה השנים האחרונות, מדוע שזרים יעשו זאת?
שיר הפרטיזנים
עמדנו, קבוצה של ניצולי שואה וילדיהם, והניצולים בקושי כבר עומדים על רגליהם, כה שבריריים הם נהיו לאחר שמונה ותשעה וכמעט עשרה עשורים. והנה, לאחר אל-מלא-רחמים וקדיש, עלו שני ניצולים לשיר את שיר הפרטיזנים. הם הקדימו ואמרו: ״אנחנו לא זמרים, הצטרפו אלינו״!
המוזיקה שודרה ברמקולים, עד שהסתיימה, אך הם המשיכו לשיר, והקהל כולו נעמד על רגליו, כגל אחד. הקרואים - הדיפלומטים הזרים, הפוליטיקים המקומיים והיהודים לא הכירו את השיר או הלחן. אם היו יותר מעשרה ישראלים, הם היו מכירים הן את המילים והן את המנגינה והיינו מובילים את הקהל, אך כאמור, הישראלים הדירו רגליהם מהארוע. ובכל זאת, היה משהו מיוחד, נסי (מלשון נס), שגרם לקהל כולו לעמוד על רגליו, וסחף אותנו לזמן ולמקום שונה, וחזרה להווה.
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה
״ירעים״? לא כשמדובר בניצולי שואה שכוחם אזל, והם נעזבו על-ידי הכלל. נכשלנו: הקהילה כולה לא הייתה שם ״יחדיו״ כפי שמצווה השיר, וכך לא ״ינובו עוד עוז רוחנו בגבורה״.
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור. ״סיסמה״, אכן, אך לא יותר מאשר סיסמה נבובה, שכן ״מדור לדור״ נשכח הדבר. דור לדור, והנה קם דור (של יהודים) שאפילו את המעט על השואה של עמו אינו יודע.
