רבים ממשלות ישראל, העיתונות, השרים העירקים, הסופרים והמשוררים בכתביהם ובזיכרונותיהם, התעלמו ושתקו זמן רב, אודות אירועים של טבח הפרהוד בבגדד (ובערים נוספות) אשר אירע בימים ראשון ושני של חודש יוני 1941. לאחר מנוסת רָאשִׁיד עָלִי אֶל כֵּילָאנִי והמופתי חָאג אָמִין אֶל חוּסַיְינִי וארבעת האלּוּפים, עם אחרים תומכי הנאצים בעירק, לאחר כישלון הצבא העירקי בְּחַבָּנִיָּה ונסיגת הצבא לבגדד, כאשר אחריו מזדנב הצבא הבריטי עד אשר חנה סביב השגרירות הבריטית בבגדד, כדי שלא להיות מעורב בַּטּבח שהשגריר הבריטי סֶר קִינְהָאן-כּוֹרְנוֹליס או כפי שכינוהו העירקים "מוּכְתר שְׁכונת הַחָסָדִים", הוא שומע את צריחות הקורבנות ואת יריות המתנכּלים וגְדודי הבוזזים שעוברים מאזור הָרָצָפָה עד אזור אֶל כַּרֱךְ, כשהם נושאים את השלל על שכמם, ומתהלכים בשמחה ובשירה ובתרועה רמה "מַה - מָּתוק הַפַרְהוד, הַלְּוָאיְ שֶׁיִּתְרָחֵש מִדֵּי יום וְיָשׁוּב".
וכאשר הודיע הסופר יִצְחק בַּר משֶׁה ליְדידו הסופר עַדְנָאן רָאוּף, ממייסדי קבוצת הזמן האָבוד, על רצונו לְתָעֵד בִּכתבָיו את אירועי הפרהוד של ה"יוֹמַיִים ביוני" (1941), יָעַץ לו ידידי, שיִּשכח את מה שקרה וְשֶׁיַּבִּיט קדימה בלבד.
כך חשב הסופר שלנו, שרגשות חברו הפטריוטי ימנעו ממנו, מחברו, לְסַפֵּר ולתָעֵד את מה שראו ושמעו אוזניו בימים של יוני - חוזיראן - דבר שיַּכתים לָעד את ממשלת עירק באותה תקופה ואלה שאחריהָ. אבל, ההיסטוריה כפי שאמר קנדר אידנהור, היא אחרי הכול, שרשרת של שגיאות שלא היו צריכות לקרות.
לא הפסיקו הבוזזים בהרג, בשוד, בשריפות, בהרס עד אשר יורש העצר ששב לבגדד, ציווה לירות בשודדים והבוזזים וזאת לאחר שרכוש מוסלמי אף הוא ניזוק. אחרי כן, הוקמה ועדה לחקירת ההתרחשויות של היומיים האלה, על-פי החלטת מלאת הממשלה, מתאריך 7 ביוני 1941 בראשות מר מוּחַמָּד תַּוְפִיק אֶל נָאִיב. והדוח אודות ההתרחשות האמתית לא הוגש לממשלה העירקית, אלא, לאחר שבע עשרה שנה מאותו האירוע המכאיב בספרו של ההיסטוריון העירקי עַבְד אֶל רָזָאק אֶל חַסְנִי 1903-1997, "הסודות שהוסתרו של שנת השחרור ב-1941" שפורסם בעיר צידון שבלבנון משנת 1958 כאמור לא פורסם בעירק.
מאידך-גיסא, הסופרים היהודים שגורשו מעירק בהגירה ההמונית הראשונה, בתקופת המלוכה בשנות החמישים של המילניום הקודם, כמו: יצחק
בר משה, סָמיר נקאש, סמי מיכאל, וסופרי ההגירה השנייה משנות השבעים של המאה הקודמת, בתקופת שלטון הבעת כמו: אנואר
שאול, ד"ר סלמן דרויש, מאיר בצרי, ועיזת ששון מועלם, הם לא כתבו בשפה הערבית אודות הפרהוד, רק לאחר התערותם בישראל ולאחר יִסּוּד אגודת האקדמאים יוצאי עירק בישראל בשנת 1980.
היחיד אשר כתב רומן שָׁלם בערבית אודות הפרהוד, הוא הסופר הגדול סמי מיכאל בספרו "סופה בין הדקלים" ואחריו אלי עמיר במספר פרקים על אודות יהדות עירק. אחרי כן המשיך הסופר והעיתונאי הגדול סלים פָתל שדּודו היה בין ראשוני קורבנות הפרהוד בהצגתו המעולה "בדרכי בגדד" ובספרו ההיסטורי "צלם בהיכל האקדמיה הישראלית" בו הִזִּים את הטענות השקריות, כי מאתיים מוסלמים נהרגו להגן על שכיניהם היהודים בפרהוד.
וכן, במהלך חייו של ד"ר נסים קזז שאביו נהרג עם דודו של סלים באותו היום, לאחר שהורְדו בכוונה מן האוטו הציבורי בְּבָּאב אֶל שֶׁיךְ וְהָרָגוּם על מִדְרכַת הרחוב.
ובאשר למשוררים מיהודי עירק, הם כתבו שירים בעברית כמו: המשורר עזרא מורד מילידי העיר עמארה, המשורר שלום כתב, והתאומים הרצל ו
בלפור חקק, שנבחרו ליו"ר אגודת הסופרים העבריים, אחד אחרי השני, וכן המשורר יחזקאל מוריאל מילידי בגדד. וכל המשוררים האלה, לא שכחו לציין שהשכנים שלהם המוסלמים, הֵגנוּ ושָמרו מפני רצח ושוד. כמו-כן, פרסמו מר נסים רגואן והפרופסור יחזקאל חדד וד"ר דוד קזז, מחקרים וזיכרונות אודות הפרהוד באנגלית וכן הסופר נעים קטן בצרפתית.
מאידך הסופרים והיוצרים בעירק, לא כתבו, מלבד השמאלניים שברחו לאירופה וכתביהם גינו את הפרהוד. כן ראוי לציין את היוצר חָמְזָה אֶל חָסָן וד"ר רָשִׁיד אֶל חָ'יוָן. מצד שני, היחיד אשר הקדיש מחקר היסטורי שלם המתבסס על מסמכים ומחקרים לפרסום היסטורי הוא ההיסטוריון והחוקר המבריק א. ד. כָּאצ'ם חָבִיב, ממנהיגי השמאל בעולם הערבי, תושב ברלין, בספרו הענייני והאוביקטיבי "היהודים והאזרחות העירקית" או דלֵמת יהודי עירק בין השבי האכזרי וההגירה הכפייתית. הספר יצא לאור בשתי הוצאות לאור, של ארגון חמדי לדפוס ולפרסום, בעיר סולימנייה בעירק בשנים 2007-2010.
ואולי, הספר המועדף המציין את שורשי הנאציזים בעירק, מאז מְלוךְ המֶּלך ג'אזי על כסא המלכות בעירק, הוא סֵפר מִדַפֵּי המלך ג'אזי, והוא קובץ מסמכים בכתב יד המלך, אותם אסף, הגיהַ ופרסם השופט זוֹהֶיר כָּאדִם עָבוּד (מזרח מערב לפרסום 2010) ולא יכלו החוקרים לדלּג עליו.
כותב שורות אלה פרסם בעתון האלקטרוני אילאף הנכבד, וחזר שוב לפרסם בעתון אֶל אַכְבָאר האלקטרוני בכותרת: "יהודי עירק - זיכרונות וערגה", שפרסמה בהדפסה מיוחדת בבגדד ב-2010 ועוד יתפרסמו בקרוב עוד, עם תוספות והגהות תחת הכותרת "בגדד אהובתי" יהודי עירק זיכרונות וערגה" בהוצאה ערבית "כל דבר" בחיפה, שבבעלות מר צאלח עבאסי.
וכבר הסופר חדיר טאהר, כתב בעיתון אילאף המכובד ב-24 באפריל 2010 מאמר, אודות זיכרונות אלה, בכותרת "שמואל מורה, מְעַנּה אותנו בקלון אכזרי, שנגרם לאחינו יהודי עירק ומביע צערו לְמָה שאירע בעירק מקיפוח וכפיוּת טובה".
ולאחרונה' יצאו לאור שני ספרים באנגלית המתעדים את הפרהוד במפורט, סיבותיו ותוצאותיו. הראשון בן 382 עמודים כולל מאמרים מדעיים היסטוריים, ותעודות החושפות לראשונה את שהוסתר עד כה, בידי גדולי החוקרים בעולם, והם ספר "הפרהוד טבח 1941 בעירק" בעריכת פרופסור שמואל מורה וד"ר צבי יהודה שיצא לאור בסיוע פידאל ששון העולמי ללימודי האנטישמיות, בהדפסת מאגנס השייכת לאוניברסיטה העברית ירושלים ומרכז יהדות בבל ביוני 2010
Al Farhud: The 1941 Pogrom in Iraq, ed. S. Moreh & Zvi
Yehuda, Jerusalem, The Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism at the Hebrew
University, Magness press & The Babylonian Jewry
Heritage in Or-Yehuda, 2010
הספר השני, בן 448 עמודים, של החוקר האמריקני אדוין בלאק, שכותרתו "הפרהוד ושורש הסולידריות הערבית-נאצית בתקופת השואה" בו הסביר, את התפקיד ששיחק בו חאג אמין אל חוסייני במלחמת העולם השנייה בשיתוף עם היטלר ומרעיו
The Farhud, Roots of the Arab-Nazi Alliance in Holocaust, Washington, DC Dialogue Press, in 448 pages. רק בימינו, החלו המשׂכּילים העירקיים להבין את גודל הרוע שעברה יהדות עירק בטבח הפרהוד. הם משוכנעים שאירועים אלה היו הסיבות שגרמו להגירה ההמונית בשנת 1950 בנוסף לפחד ולחשש שמא, הפוגרום ישוּב לאחר קום מדינת ישראל.
ראוי גם לציין, שהיוצר המלומד העירקי הבודד, אשר תיאר את אכזריות הפרהוד בסיפור שלו, שלא פורסם עדיין, הוא העו"ד עדנאן נור אל דין, בסיפורו ההיסטורי "היטלר בבקבוק" שהעיתונות הערבית, סירבה לפרסמו, ובו מתאר היוצר עדנאן נור אל דין עת מצפונו התעורר כמוסלמי חי, שאין לבוא אליו בתלונה על כאֵבו, בְּדַבְּרוֹ על הפרהוד כעד שראה. הוא מתאר את אכזריותו בעט נקייה, שרבים מיהודי עירק לא תיארו כמוהו, כי הם לא האריכו באירועים אלה, אף על-פי הגזמתו במספר הקורבנות משני הצדדים.
"ההמון, ניצל את אובדן הסמכות והעדר צבא או משטרה במדינה, אז יצא לרחובות ולשווקים ולכיכרות, חמושים במקלות ובסכינים לערוך ביזה - פרהוד היסטורי, ולבציע ביהודים שרשרת טבח, שוד ואונס, שלא ראתה כדוגמתה ההיסטוריה העירקית מעודה.
אכן, היו היהודים מדי פעם, חשופים לפוגרום התפרעותי בדוי, אך מה שאירע בחודש יוני 1941 היה טבח אכזרי ממשי. המוסלמים התפרצו לבתי היהודים לתקוף, ולבתי העסק שלהם המסחריים לשם שוד אלים. ואת אשר לא יכלו לשאת, שברו וניפצו, הם ביקעו בטני נשים הרות יהודיות, הרגו ילדים, ואנשים, ואחרי כן, פנו לרהיטי הבתים ותכולתם. את נותר בחנויות ובעסקים מסחריים, גנבו משם באופן שיטתי, כמו הבדווים בּהוֹסוֹת שלהם.
השכן המוסלמי היה מתנפל על בית שכנו היהודי, שחי וגדל עמו מאז הילדות בידידות ובשלום, בזז ואנס נשים ובנות ותלש מידיהן תכשיטי זהב וכסף וכפה עליהן את עצמו. ולא הסתפק בכך אלא הרג את כל בני הבית באכזריות רבה... כך אירע בשכונות בגדד בבתי היהודים, שם אירעו אסונות, שנראו להמון כמעשים מענגים ומתוקים.
ולאחר שהצליחו השלטונות המיוצגים על-ידי המלך הצעיר פייסל השני ודודו יורש העצר עבד אל אילאה והשתלטן הערמומי נורי אל סעיד, להשתלט על בגדד הבירה ולהטיל מרותם על המשטרה וחלק מיחידות הצבא שברחו מקרבות חודש מאי, רק אז, הושם הקץ לפרעות הפוגרום, ואז החלה הממשלה למנות את הנזקים האנושיים והחומריים, מהם ניזוקה יהדות עירק, במשך שתי יממות, כ-36 שעות ברציפות, בהעדר שלטון מרכזי. נמנו יותר ממאתים וחמישים קורבנות, מאות פצועים ואלפים נשדדים ונאנסים נשים קטינות וקטינים, רכוש רב נשדד, המוערך באלפי דינרים בהם 4,000 אופניים ו-300 מכוניות. זה היה יבול הפרהוד שנפל כרעם ביום בהיר בהפתעה ובחטף.
הדבר אשר הפתיע אותנו היסטורית, היא שִׁמחתם של מרבית בני העם העירקי, שראה בפרהוד כמאבק לאומי אסלמי מפואר. דעה שגויה שהאריכה שנים שלאחר 1941 ונפוצה בין ההמונים.
השירה העממית האומרת:
מַה- מַּתוֹק מַה -מַּתוֹק הַפַרְהוּד
הַלְוָאי מדֵּי יוֹם יִתְחַדֵּשׁ וְיָשׁוּב
גם תושבי הרחובות של המוסלמים האמידים, נטלו חלק פעיל במאבק הדמים הזה, ואפילו נשים עוטות עבאיות שחורות מצמר, לא מִדַּלַּת העם, השתתפו עם הגברים והבחורים בשוד, בגנבה ובביזה. שכניהם היהודים שִׁלְּמוּ את המחיר בהיותם חלק מדיירי השכונה, כמו ביתו של הַחנְוָנִי שְׁלֹמה חִית שגר שם עם אשתו רִבְקָה אוּם אָשֵׁיר, חברו של בָּשִׁיר המוסלמי מבית הספר וידידו עוד מילדות, יחד עם אחות של אשר רוזה ואחיותיה הקטנות... הרי התנפלו על ביתו של שלמה ורוקנו אותו מכול חפץ, כולל מזרונים וכריות, ואחרי כן הרסו את פתח החנות שליד הבית ורוקנו את תכולתו - בדים ומכונות תפירה ומגהצים ועוד. כמו-כן אנסו את הנשים שהיו בבית כולל הסבתא הזקנה, מלבד רבקה שפנתה לביתו של חאג' מחמוד שאז קורא הקוראן בתחנת הרדיו, של בית השידור שנתן לה את חסותו וניצלה.
שלושה התנפלו על אשר והרגוהו. והיהודי הרביעי ניסה להתנגד ללא הועיל, גם אביו נהרג בפראות, אותו מצאה המשטרה רק לאחר יומיים, כאשר ראשו היה מרוסק בידית של מכתש. הוא היה מוטל ומושלך כחיה, ליד בנו על האדמה, בתוך שלולית של דם יבש שחור, ערומים כי את בגדיהם שדדו.
לאחר יומיים מן האירוע ההיסטורי המביש, יכלו השלטונות להחזיר את השקט בעיר, ואז החלו לחקור את מקרי ההרג והשוד ורק אז ההתפרעות פסקה. קרוב לאלף איש נעצרו לחקירה והרדיו פרסם הודעה רשמית בה ביקשה הממשלה, מכל האזרחים אשר ידם הייתה במעל, להחזיר את השוד והרכוש הגנוב, אל מרכזי המשטרה מידית, ואפילו איימו, כי יערכו חיפושים ובדיקות לאיתור הרכוש.
וכאשר שמעו בָּשִׁיר וְכַלְדוֹן את הודעות הממשלה ותחת לחץ אביהם, רצו לְהֶרָאוֹת כִּנְקִיֵּי כפַיים, ואז הם שיבְּרו את שני האופניים שגנבו מן היהודים, וכדי להעלימם, השליכום לנהר חידקל, שהגלים העלימו אותם כלא היו.
חלפו חודשי המלחמה ושנותיה, פעם עם הפתעות משמחות ופעם עם שינויים מרגיזים, והיה בָּשִׁיר שמֵח ומאחֵל לעצמו, שגרמניה תְּנַצּיח ניצחון מידי, ותוך כדי לגימת כוס בירה לראשונה, עם כלְדוֹן, סמוּך לגדות החידקל, בעת פתיחת קרב סטלינגרד ומוּכָנוּת הצבא הגרמני, להבסת הרוסים וכיבוש נהר הוולגה והתקדמות כלפי הקוקז. התגלגלו שיחות:
- חברינו בפתחי אירן, ובקרוב ישטוף צבא היטלר לתוככי גבולות עירק, כדי שיתאפשר לו להתאחד עם הכוחות, אשר משיקים את דלתת קהיר ואלכסנדריה.
- אוי! לוּ הגרמנים היו עוזבים את סטלינגראד בצד, ומֵבִיסִים את הרוסים האדומים, כדי לקרב את יום הניצחון.
- עוד יהיה ניצחוננו אנחנו הערבים, הוי אחי! כי אז נשתחרר מן האימפריאליזם, אנו עוד נחלֵּק יחדיו את העולם עם נאמָננוּ הנאצים.
- שמעתי, שהמופתי חאג אמין אל חוסייני ורשיד עלי אל כילאני ועזיז עלי המצרי, נפגשו עם היטלר וזכו ממנו לשותפות ולידידות.
- תמורת זה, הבטיח היטלר למופתי להגביר מאמציו בקרב המוסלמים בבוסניה ובהרסק, כדי שיצטרפו לצבא הגרמני ולהשתתף, בדיכוי התנועות ההרסניות של אלה המכנים עצמם כתומכי הקומוניזים טיטו.
- האם ידעתָ? גם המוסלמים ביוגוסלביה אשר הכינם המופתי עם הכוחות המזויינים הגרמנים, הם השומרים הנאמנים בגטאות והם אכזריים יותר מהגרמנים עצמם בהשמדת יהודים וקומוניסטים בתאי הגזים, ושרפו את גופותיהם הרקובות במשרפות מיוחדות, להפקת שמנים מגופותיהם כחומר טוב ליצור סבון...
- עצום... מצוין. הַשְׁמדת היהודים היא ניצחון לערבים ולמוסלמים, אלוהים תן כבוד למוסלמֵי יוגוסלביה האמיצים!
- השכחת שאנו השתפנו בתפקיד הקדוש, ביום הפרהוד?
זה מה שסיפר עוה"ד עדנאן נור אל דין בדיוק במסמך נדיר ומדויק בתיאור פשעי הפרהוד, כי מצפונו לא שקט עד אשר יסַפֵּר את אשר ראה ושמע באירועים מסמרי השיער, שאירעו נגד המיעוט הנאמן ששרת את עירק, מאות בשנים, והיו מבין אלה שתרמו ובנו ושיתפו פעולה להצלחת המדינה החדשה, אז מה היה גמולם? רע מאד! לפיכך נאלצו להגֵּר לישראל.
עֶמֶק הַנְּהָרַיִם הַשְׁקֵנִי
שֶׁהָאֶל דָּאַג לְךָ וְטִפַּחֲךָ
שָׁרְנוּ לְךָ בִּגְדֻלָּתְךָ
וּמִמֵמֶיךָ יָנַקְנוּ
אַתָּה הַמֵינִיק
מאמר זה, מבוסס על חלק מזיכרונות מעירק, שהגיש פרופסור שמואל מורה לאילאף.
