אתיופים. לכו לאנדרטה שנבנתה לכבודם בהר הרצל, אחד המקומות המרגשים ביותר בהם ביקרתי אי-פעם. עלייה בתנאים הקשים ביותר, תוך תשלום המחיר הכבד ביותר, ולאחר מכן התמודדות קשה בארץ חדשה ושונה בתכלית – וסיומה בהשתלבות נהדרת של עדה מדהימה, שבמשך אלפי שנים הייתה ציונית מבלי בכלל לדעת זאת.

במבה. אבא, אמא, במבה. כולנו גדלנו על זה, כולנו גידלנו את ילדינו על זה, וכולנו נגדל את נכדינו על זה. איזה כיף!

בני המיעוטים. הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים מוכיחים, שגם מי שאינם יהודים יכולים להשתלב בצורה מוסדית וקהילתית ולהגיע לכל תפקיד בהנהגת המדינה היהודית, כולל הבכירים ביותר.

בני עקיבא. ובכלל תנועות הנוער. מאות אלפי צעירים שלפחות פעם בשבוע מתנתקים מהטלפונים החכמים, ממכשירי הטלוויזיה ומהמשחקים המתקדמים, כדי להיפגש עם בני גילם, לספוג רק אווירה וערכים, וגם לצאת לפזר אותם ברחובות הערים. למשפחה שלי יש שלושה דורות בבני עקיבא, ואנחנו ממש לא יוצאי דופן בכך.

בית המשפט לתביעות קטנות. כל אחד יכול לגשת לבית המשפט, לקבל את יומו ולנסות לקבל את שלשיטתו מגיע לו, וכל זה – בעלות של כמה עשרות שקלים ובלא הצורך לשכור עורך דין. זכות הגישה לערכאות – מאפיין חשוב של מדינה דמוקרטית - במלוא הדרה. וכך גם אנשים מסכנים, טרדנים ואפילו משוגעים שעותרים לבג"ץ ועולים לכולנו שעות מזכירות ושיפוט – וטוב שכך.

בית הקברות בלודז'. בשנים הראשונות של השואה בלודז', ניתן היה לקבור בצורה מסודרת בבית הקברות המקומי את קורבנות המחלות והעבדות, וגם את מי שהלכו לעולם במלאת ימיהם. הבעיה הייתה חוסר היכולת להקים מצבות: הגרמנים החרימו את השיש, והעץ המועט שימש להסקה. אבל הרשימות המדויקות נשארו, צה"ל נחלץ למשימה ואט-אט מופיעות מצבות עץ על הקברים – נושאות את סמלי המדינה וצה"ל. שוב אינכם קורבנות אנונימיים של חוסר אונים, אלא חלק מהמאבק על הקמת מדינת ישראל.

דוד בן-גוריון. האיש שבלעדיו לא הייתה קמה המדינה, פשוטו כמשמעו. כאשר יגאל ידין העריך שהסיכוי לנצח במלחמה עומד על 50-50, הכריע בן-גוריון: מכריזים. הישגים גדולים, טעויות גדולות – אדם גדול.

דיסק און קי. ביטוי קטן-גדול להפיכתה של ישראל למעצמת היי-טק מובילה, ולראשונה בעולם ביחס שבין מספר הפיתוחים וההמצאות לבין מספר התושבים. נזכיר גם את ICQ, WAZE, מובילאיי – ויש עוד המון דוגמאות.

האקדמיה ללשון העברית. לפני בסך-הכל 120-100 שנה, כמעט איש לא דיבר עברית, ודאי שלא כשפת היום-יום. אין תקדים לכזו פריחה של שפה שכמעט ועברה מן העולם. אפילו לסלנג יש חן וחשיבות משל עצמו. ככלות הכל, רק בשפות חיות יש תופעות כמו דחיפת המילה "כאילו" לכל משפט שני וכמו ביטויים שגויים דוגמת "עשו לילות כימים".

הגשש החיוור. הכי גדולים. מוכשרים ברמות שקשה לתאר. צחקו עלינו, אבל איתנו. תרמו לנו אין-ספור ביטויים ומשפטים שהפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים ולשוניים.

הדף היומי. תוצר של הגולה שעשה עלייה ושלח את ענפיו לכל פינה בארץ. רעיונו של הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, היה כפול: לגאול את המסכתות שכמעט איש אינו לומד, וליצור מכנה משותף בזכותו יהודי המפליג מאירופה לאמריקה יוכל להיכנס לכל בית כנסת ולהמשיך ללמוד בדיוק מאותו מקום. מאות שיעורים כאלו מתקיימים כיום בישראל – עדות לפריחה התורנית העצומה וגם לאקטואליה הנצחית של תורת ישראל והמשפט העברי.

החץ. וגם: כיפת ברזל, שרביט קסמים, גבריאל, הלביא, המרכבה, העוזי והגליל. החרם הערבי והאמברגו של רוב מדינות העולם היו הדבר הכי טוב שקרה לתעשיות הביטחוניות שלנו. נאלצנו להסתדר לבד, ויצרנו כמה מכלי הנשק הטובים ביותר בעולם. ערובה בלתי ניתנת לערעור לבטחוננו ולקיומנו.

המוביל הארצי. כיום נתפס כסיבה העיקרית לירידת מפלס הכנרת, אבל בשנות ה-50 וה-60 לא היה מקור מים משמעותי אחר שניתן היה לנצלו ברחבי הארץ, ובמיוחד בנגב. בלעדיו – לא היו קיימים עשרות יישובים פורחים.

המתנחלים. אידיאליסטים שמוותרים על תנאי החיים המינימליים ביותר כדי ליישב את ארץ ישראל. היורשים הישירים של החלוצים, מייבשי הביצות ומפריחי השממה.

הקצינה האתיופית. לפני כמה שנים ישבתי בגלידריה ברובע היהודי בירושלים, כאשר נכנסה לשם קצינה אתיופית בדרגת סגן, לבושה במדים של אחת החטיבות הקרביות וחמושה ברובה. המחשבה המיידית שלי לא השתנתה: בשביל זה הקמנו את המדינה – כדי שצעירה, בת לגלות נידחת, תסתובב בחוצות ירושלים במדי הצבא היהודי.

התזמורת הפילהרמונית. מביאה ארצה מזה עשרות שנים את מיטב המנצחים והנגנים, וזה אומר הכל.

התקווה. אני לא יודע מה איתכם; אני מתרגש כל פעם מחדש. מי שיש לו בעיה עם מילות ההמנון, יש לו בעיה עם עצם מהותה של המדינה. כן, היא נועדה ל"נפש יהודי הומיה". כן, היא ההתגשמות של השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו". כן, בירתה היא "ציון וירושלים". ואני מתנצל אם לטעמו של מישהו זה אומר שטיפסתי על עצים.

זהו זה. הוכחה שסאטירה לא צריכה להיות סטירה, שאפשר לצחוק על כל ההיבטים של חיינו מבלי לרדת אל מתחת לחגורה ובלי לגרום למחלוקות פוליטיות, חברתיות, דתיות, עדתיות וכל השאר. וגם המקום בו המריאו קומיקאים נפלאים ובראשם מוני מושונוב.

זק"א. מי רוצה לטפס על עצים וללקט שרידי גופות? רק אצלנו יש עשרות מתנדבים שעושים בדיוק את זה, מתוך תחושת שליחות שאין עמוקה ממנה. ולצידם נזכיר את יד שרה, ארגון חסד ששום דמיון פרוע לא יכול היה להגות, ואת הרב אלימלך פירר, האיש שהציל יותר חיים מכפי שבכלל ניתן להעלות על הדעת.

חומות העיר העתיקה בלילה. הנוף העירוני היפה ביותר בעולם, יותר יפה מהשאנז אליזה ומהשדרה החמישית. רוצים נוף טבעי? חפשו זריחה בים המלח ובכנרת.

חיילים בודדים. יש מדינות שהיו שולחות אותם לטיפול נפשי. לעזוב את ההורים, המשפחה, החברים, הנוחות – וללכת לשרת בצבא של מדינה מרוחקת, הנתונה בסכנה קיומית תמידית, בלי בית לחזור אליו בחופשות.

טבע. למרות הכל – חברה שהביאה לנו הרבה גאווה, תעסוקה וכסף. נקווה שנוכל לציין אותה גם ב-80 סיבות ל-80 שנות.

טל ברודי. ספורטאי מצטיין שמסכן את הקריירה שלו רק בגלל שהוא ציוני, ומחולל מהפכה בענף שלם. אנחנו במפה!

טפטפות. עובדת יסוד א': אדמה יבשה. עובדת יסוד ב': מחסור במים. עובדת יסוד ג': רוצים חקלאות. עובדת יסוד ד': הראש היהודי. התוצאה: הטפטפות.

יד ושם. הכי גלותי – והכי ישראלי. בשביל מי שלא מבין בשביל מה צריך את מדינת ישראל. וגם: מצעד החיים, ובמיוחד החלק הלא-מתוקשר שלו – זה שבו אלפי בני נוער מכל העולם מגיעים לישראל ליום הזיכרון וליום העצמאות.

יהורם גאון. התלבטות קשה: מי הזמר הכי גדול ב-70 שנות המדינה? זה כמובן עניין של טעם. אצל גאון אני אוהב גם את כשרון המשחק, את הרקע הירושלמי-מסורתי ואת האישיות הנהדרת. עוד מועמדים ראויים ביותר: שלמה ארצי, אריק אינשטיין, יפה ירקוני, שושנה דמארי.

יוסי בנאי. עוד התלבטות: יוסי או שייקה? בסוף בחרתי בשניהם. יוסי בנאי היה הכל: שחקן, זמר, יוצר. הכישרון האדיר שלו בולט עוד יותר לנוכח העובדה שהופעתו החיצונית לא הייתה מרשימה במיוחד – ולכן נזקק לכמות גדולה עוד יותר של יכולות, כדי להצליח בתחום בו המראה קובע לא מעט.

יצחק מאיר. וגם: אהרון רזאל, יונתן רזאל, ישראל פרנס, וחזנים ופייטנים שצרה היריעה מלהזכיר. מוזיקה ליטורגית יהודית במיטבה ועל כל סוגיה: אשכנזית וספרדית, עתיקה וחדשה, גלותית וישראלית. בתי כנסת מלאים ואולמות קונצרטים מלאים עוד יותר.

יקבי הגולן. יין זה לא רק יין הפטישים הצבאי, ויקב זה לא רק כרמל מזרחי. יקבי הגולן חוללו מהפכה וגילו שאפשר לעשות בישראל יין ברמה עולמית ושיש בה ביקוש ליין ברמה עולמית. עשרות יקבי בוטיק פורחים בכל רחבי המדינה ומוכיחים שזוהי ארץ זבת חלב, דבש ויין.

ירושלים. איפה נתחיל ואיפה נסיים? במילה אחת: ירושלים.

ירושלים של זהב. "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל" – קבעו חכמינו. האם השיר של נעמי שמר היה זוכה לתהילת נצח שכזאת, אם לא היה בא לאוויר העולם שלושה שבועות לפני שחרור הכותל המערבי? לעולם לא נדע, אבל זה לא ממש משנה.

ישיבות ההסדר. אפשר להיות גם חייל קרבי וגם תלמיד חכם. אפשר ללמוד תורה ולהגן על המדינה. אפשר להיות גם ציוני וגם בקיא בהוויות אביי ורבא. בית הגידול של הרבה קצינים בכירים ושל הרבה מאוד לוחמים מן השורה. ונזכיר גם את הישיבות התיכוניות, המשלבות קודש וחול, ומהוות את בית הגידול לישיבות ההסדר, למוסדות אקדמיים ולמשרות בצמרת המדינה.

ישיבת קרלין בליל חנוכה. לפני מספר שנים הזדמנתי בליל חנוכה לאחת משלוחות ישיבת קרלין בירושלים. השעה הייתה 21:30 אבל אולם הישיבה המה אדם ועלה ממנו הקול שאי-אפשר לטעות בו: נגינת לימוד הגמרא. אחד הבחורים סיפר לי, שהישיבה ריקה למחצה משום שהאברכים הנשואים נשארו בבתיהם לאחר הדלקת הנרות. אפשר שלא להסכים עם אורח החיים החרדי; אי-אפשר שלא להתפעל מן ההתמדה המופלאה.

כשרות. כמה קל, כמה נוח, כמה טוב. להיכנס כמעט לכל מרכול ולקנות הכל בלי הצורך לקרוא את המרכיבים ולהחליט עד כמה אני לוקח סיכון עם מה שאני מכניס לפה. עובדת חיים אצלנו – שרק כאשר נוסעים לחו"ל תופסים כמה היא איננה מובנת מאליה.

לחיות את התנ"ך. כאן דוד נלחם בגלית. כאן נפלו חומות יריחו. כאן עמד בית המקדש. כאן שיסע שמשון את האריה. כאן ניצח ברק את סיסרא. כאן נהרגו שאול ובניו. כאן התנבאו ישעיהו וירמיהו. כאן הוריד אליהו אש מהשמים. ספר הספרים הנצחי – אצלנו בהישג יד.

מבצע פינאלה. שם הקוד ללכידתו של אדולף אייכמן בארגטינה והבאתו ארצה למשפט החשוב ביותר בתולדות המדינה. העם היהודי עושה דין צדק בירושלים עם מי שקם עליו להורגו. בלתי נתפס לפני תש"ח.

מטס מעל אושוויץ. בדיחה מזמן מלחמת ששת הימים מספרת על יוזף גבלס שמקבל חופשה של שבוע מהגיהנום, וכעבור יום מתדפק על הדלת, מתחנן להיכנס ומסביר: ליהודים יש מדינה, הם מנצחים את הערבים והגרמנים עוזרים להם – יותר טוב פה! מעניין מה הוא היה אומר על מטוסי חיל-האוויר הישראלי החולפים בשמי אושוויץ.

מיץ פטל. ספר הילדים הנצחי שרבים יודעים אותו בעל פה – משום ששמעו אותו מהוריהם, סיפרו אותו לילדיהם ועכשיו לנכדיהם. וגם: הבית של יעל, איה פלוטו, דירה להשכיר.

מכתבי בר-כוכבא. דרישת שלום ישירה מהרמטכ"ל היהודי האחרון בארץ ישראל, המתגלה בידי הרמטכ"ל השלישי של מדינת ישראל, יגאל ידין. אביו, אליעזר ליפא סוקניק, היה בין האחראים לתגלית הארכיאולוגית שלדעת רבים היא החשובה ביותר בהיסטוריה: מגילות ים המלח.

מכניסי רחמים. לחן התפילה הפופולרי ביותר שנכתב בישראל, למילים שבסוף תפילה הסליחות בנוסח אשכנז, פרי עטו של חיים בנט. הימים הנוראים הוציאו מיוצרים ישראלים עוד מנגינות המושרות בכל העולם: "אוחילה לאל" של הרב הלל פלאי, "בראש השנה ייכתבון" של אלי יפה, "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום. פריחה שלא הייתה כמותה.

מנחם בגין. הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות בן אדם וצנוע וישר. אפילו יריביו מתגעגעים אליו.

מנחמים ומשמחים. אין כזה דבר חתונה בלי ריקודים ואין כזה דבר הלוויה בלי מלווים. ואם חלילה עלול לקרות מצב שכזה – עשרות ומאות יגיעו כדי לשמח וכדי לנחם. הרשתות החברתיות פוגשות את עשיית החסד הטבועה בדנ"א היהודי, והתוצאה מרגשת מאין כמותה.

מפני שיבה תקום. כאשר הייתי ילד, היו מילים אלו חקוקות על פתקים שנתלו באוטובוסים. הפתקים כמעט ונעלמו, הקימה קיימת. וכך גם העזרה לכל מי שנופל, לכל מי שמחפש כתובת, לכל מי שאיבד משהו. גמילות חסדים מדי יום ומדי שעה.

מצדה. לאו-דווקא בגלל סיפור הגבורה, אלא בגלל העתיקות המדהימות. יש לנו ריכוז יחיד במינו בעולם של אתרים כאלו, החל מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימי הטורקים. בלונדון נורא מתרגשים מקטעי חומה מימי יוליוס קיסר; אצלנו זה ממש שגרתי. עוד דוגמאות? בבקשה: גמלא, הרודיון, בית שאן, בית שערים, קיסריה, עכו, אשקלון, מגידו, לכיש. אה, כן, וגם ירושלים.

משה קצב ואהוד אולמרט. למה? כי אצלנו נשיא המדינה הולך לכלא אם הוא אנס, וראש הממשלה הולך לכלא אם הוא מושחת. בלי חוכמות, בלי משוא פנים, בלי הנחות. זו הסיבה שישראל איננה מדינה מושחתת: היא נלחמת בשחיתות, במאבק סיזיפי ובלתי מתפשר.

משוריינים. יודעים מה זה סנדביץ' פולני? שתי פרוסות לחם שחור ובאמצע פרוסת לחם לבן. ויודעים מה זה טנק עברי? שני לוחות פלדה ובאמצע לוח עץ. המכוניות המאולתרות הללו הצילו את ירושלים ואולי גם את המדינה שזה עתה נולדה. הסמל המובהק של מלחמת השחרור, בה אילתור נואש, נחישות בלתי מעורערת וניסים גלויים – לצד מחיר דמים של אחוז מהאוכלוסייה – הפכו את ישראל לעובדה קיימת ומנעו שואה שנייה.

נעמי שמר. לאהוב את ישראל בלי להתבייש, להיות אופטימיים בלי להתחבא. עוד באותה רשימה: נורית הירש, אהוד מנור, יורם טהרלב.

נשק גרעיני. כן, כן, לפי מקורות זרים. אולי הסיבה מספר אחת לכך שאויבינו לא יצליחו להשמיד אותנו וגם לא ינסו. החזון של שמעון פרס, הגיבוי של דוד בן-גוריון, הביצוע של מאות אלמונים מבריקים, וההמשכיות של כל מי שבא אחריהם. לפי מקורות זרים, כמובן.

נתן אלתרמן. זה לא רק הרמה הספרותית, אלא גם ובעיקר המבט המקורי, מרחיק הלכת ולעיתים הנועז. דוגמה בנושא הקרוב לליבי: ב-1954 הסתכלה החברה הישראלית בהערצה על לוחמי הגטאות, בבוז על ההמונים ש"הלכו כצאן לטבח" ובתיעוב על היודנראטים. אלתרמן כתב את שירו "יום הזיכרון והמורדים" והציג תפיסה הרבה יותר מורכבת, מציאותית ומדויקת – עשור ואף יותר לפני שהציבור הבין זאת ולפני שהמחקר הוכיח זאת.

סלאח שבתי. הצופים לא יודעים אם לבכות מרוב צחוק או מרוב צער. התיאור הסאטירי הכי מציאותי אי-פעם של המציאות במעברות של שנות ה-50, שכתב אפרים קישון כאשר נדרשה העזה לא מועטה לצאת נגד עוולות השלטון ולהצביע על סממנים של גזענות ושחיתות. וכמובן המשחק הנפלא של חיים טופול, שזיכה אותו בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר. גם הסרט המופתי השני של ישראל שייך לקישון, והפעם עם שייקה אופיר: השוטר אזולאי.

עגבניות שרי. מתוקות, עסיסיות, מתפצחות בפה, החטיף הכי בריא בעולם.

עצים בתל אביב. רק כאשר השקפתי על קהיר ממרומי מגדל נאצר וראיתי נוף אפור-חום עם פס ירוק דק ובודד, הבנתי כמה תל אביב יוצאת דופן – אפילו בהשוואה לערים גדולות בעולם המערבי. לעיר הזאת יש המון מאפיינים מעצבנים; אי-אפשר לקחת ממנה את הירק – בעיקר העצים – שרואים בכל רחוב ובכל פינה.

פרסי נובל. הסטטיסטיקה קצת חמקמקה, אבל המגמה ברורה וחד-משמעית: אנחנו בצמרת העולמית של מקבלי פרס נובל ביחס לגודל האוכלוסייה, ובצמרת הכי גבוהה מאז תחילת המאה ה-21. תוסיפו לזה המון פרסים ומדליות אחרים במדעים, מתימטיקה, טכנולוגיה ויתר התחומים החשובים באמת. היתרון האיכותי שמבטיח את קיומנו.

קד"צ. לפני חצי שנה הרציתי על השואה בקד"צ (קדם-צבאי) שדרות. יצאתי נפעם. עשרות נערים ונערות, הנותנים לצה"ל חודשים רבים מן האזרחות ובאים ליישוב מרוחק ומוכה טילים. מתעניינים, שואלים, עונים, ומי שלא – יושב בשקט מופתי ולא מפריע.

קרן ליבוביץ. נכה בשתי רגליה, אם לארבעה ילדים וגם בעלת ארבע מדליות זהב אולימפיות, שתיים מכסף ואחת מארד. כמותה יש עוד רבים, המסמלים את הניצחון המובהק ביותר של הרוח על הגוף.

ראובן רובין וגם נחום גוטמן. שני הציירים האוהבים ביותר של ארץ ישראל ומדינת ישראל שהותירו אחריהם יצירות מופת נצחיות.

רועי קליין. מפקד שמקריב את חייו כדי להציל את חיי חייליו. והוא לא הראשון וגם לא האחרון. הביטוי העילאי ביותר לאחוות לוחמים שאינה קיימת בשום צבא אחר.

שבוע הספר. אירוע ייחודי לחלוטין לארצנו הקטנטונת, שיתקיים בעוד חודשיים זו השנה ה-58 ברציפות. קולנוע, טלוויזיה, וידאו, אינטרנט, kindle – איש לא הכניע, לא מכניע וכנראה גם לא יכניע את תרבות קריאת הספרים בישראל.

ש"י עגנון. אם חברי ועדת פרס נובל הצליחו להכיר בגדולתו דרך תרגום – מה נאמר אנחנו, שזוכים לקרוא אותו בשפת המקור?

שייקה אופיר. קומיקאי בחסד עליון, שחקן דרמטי בחסד עליון, פנטומימאי בחסד עליון, כותב בחסד עליון, במאי בחסד עליון. אין דברים כאלה, ולא רק אצלנו.

שנת השמיטה. מסירות נפש כדי לקיים מצוה בת אלפי שנים, שמטרתה להצהיר: הקרקע ויבוליה אינם שלנו, אלא ניתנו לנו בהשאלה בידי בורא העולם. הלוואי ונגיע ליום בו באמת ניתן יהיה לקיים אותה ככתבה וכלשונה, בלי להזדקק להיתר המכירה ולמחלוקות המיותרות שהוא מעורר מדי שבע שנים.

שקדי מרק. איך הגויים מסתדרים בלעדיהם?

תוחלת חיים. 80.7 לגברים, מקום רביעי בעולם. 84.2 לנשים, מקום שביעי בעולם. וזה במדינה שמאבדת צעירים במלחמות ובפעולות טרור.

תרומת מח עצם. לפני מספר שנים ערכה אגודת "עזר מציון" מבצע של איסוף דגימות מח עצם למאגר תורמים פוטנציאלי. נקודת האיסוף התל אביבית הייתה בקומת הקרקע של קניון עזריאלי. מאות ישראלים עמדו שם בתור, במשך קרוב לשעה, בחום ובלי לקבל שום תמורה, ותוך נכונות עתידית לעבור הליך ניתוחי שכל מטרתו להציל את חייו של אדם זר. תראו לי מקום אחר שדבר דומה היה יכול להתרחש בו.