הבחנתי בו מקיש כשבע או שמונה פעמים על פעמון הדלת. ממתין, בסבלנות נרגנת, שתיפתח. הנקישות לא הפיקו פתיחות. למה אתה מתעקש להכיש את המסקנה? שאלתי. מה היית אתה עושה? הוא שאל. הייתה לי תשובה: ממתין עד שהחשמל יחזור... מדובר פה במדע המזהה במהירות ובקלי-קלות כשל - לא באמונה שצריך להחזיק בה בכוח בשתי ידיים. איינשטיין אמר שרק אידיוט לא שפוי מבצע ללא הרף ריטואל, חוזר עליו בדקדקנות עקשנית בעודו מצפה לתוצאה שונה. זה בערך, בקליפת אגוז, מה שעושה כל מנהל פרויקט מרשים ובעל מוניטין לפרנסתו. זה מקצוע פוסטמודרני מבוקש, מסימניו האלימים של הזמן, גבירותיי ורבותי.
בעבר פגשתי את מנהל הפרויקט הזה בכובע אחר בהזדמנויות שונות שהחמיצו כולן. כי אני מחליף כובעים כמו שבני אדם מחליפים חולצות ועקרונות כשצריך ו/או מתבקש. מצאתי שעדיף לי לחיות עם עקרון בסיסי אחד בלבד, ללא משתנים או משתינים, הקובע שניתן להחליף כובע בכל פעם שאגוז האגו מתכווץ או מצטנף בקליפתו. עבדתי גם אז כמהנדס-מפקח (עוסק-מורשה נטול מורשת) במסגרת חברת כוח-אדם המכנה את עצמה 'חברת מהנדסים לניהול ופיקוח' והוא ייצג, כהרגלו ומנהגו, את המזמין המכובד, נותן העבודה - 'הגביר' על שדרת מנכ"לי אגפיו, אותם פקידי ממשלתנו, עריצים אפורים-אמורפיים כדבק ללא-מגע. אמרתי לו אז, בוא תראה עוד משהו. ואחרי שראינו הוספתי - אני הולך עכשיו (כלומר, זה היה אז) למשרד להוציא הוראה חד-משמעית לקבלן להרוס את הקיר המחורבן כי זה בעצם מסננת, הכל מלא סגרגציה, כפי אתה רואה (יש כמובן תמונות)... באמת, הוא עצר אותי, לוחץ שוב ושוב על אותו פעמון מיתולוגי וממתין כהרגלו שהדלת תיפתח – אתה ברצינות חושב שיש לנו זמן לבנות פה שנים-שלושה מוזאונים לעתיקות? כאילו אין לך תאריך סיום ומסירה שהשר הצהיר עליו חגיגית בתקשורת? מה אתה סבור תהיה תגובתו של המזמין?
התובנה פלשתינית
המזמין - אותה רשות ממשלתית כבירת כוח ואפופת ועדי-עובדים אגרסיביים 'תרמה' את הכספים להקמת מוזאון ימי קטן (כמה סירות) כדי לקבל את הזכות והחובה מטעם קק"ל והמדינה להקים מחלף גדול וארוך לאורך החוף, עם זכויות מפליגות (שיימסרו לחברים בשורה) עבור תחנת דלק וקניון איכותי בצומת. מרגע שיש לנו קבלן בשטח, הסביר לי מנהל הפרויקט, השעון סופר כל שניה של עיכוב כזמן פציעות. מה פירוש? שאלתי. אין פרוש, אתה פוצע אותנו גם כשאתה רק מגרד בפצעים.
כמובן שלא הרסנו את הקיר, לא פרקנו את שוחות הביוב שהיו (טעות לא צפויה) עבור עומס 15 טון ולא 40 כנדרש, לא פרקנו את הזיגוג שהיה בעובי 8 מ"מ ולא 12 מ"מ כנדרש ולא החלפנו את הדיקט שלא היה 'מארין' אלא 'יד-שניה' שלישית ממחסן רומני במחנה פליטים טורקי, עוביו רק 16 מ"מ – לא 20 כנדרש (שבסוף לא נדרש). מערכת הספרינקלרים באולם התצוגה הענק הורכבה בכיוון הפוך ועתה שוקלים בחיוב את תביעת הקבלן לתוספת תקציבית בבחינת הפוך-על-הפוך, וכל זה על כוס קפה במשרד....
בטח שמעתם שרק לפני שבוע נשרף כלבו-קניון ענק ברוסיה והתברר ששום מערכת לא פעלה כמתוכנן. שום-כלום, אבל בכל מאת האחוזים. אם משהו עבד ברוסיה – זה הקבלן שעשה הכל בכיוון הפוך להוראות. ואצלנו באתר? מערכת בקרת-איכות של הקבלן צומצמה בערך חודש לפני שהחלה העבודה באתר. מנהל כוח-אדם של הקבלן (לא ממש בן-אדם) שתפקד גם כמורשה הבטיחות באתר, מונה בנוסף לבקר-איכות ראשי והחל לסמן V אוטומטי בספר הכחול ובטפסים הרשמיים, הכל לפי כללי התקנים המחמירים.
מנהל פרויקט שלנו הוא למעשה מבחירי מחנכי הדור הנוכחי. ייתכן, אפילו, שהוא עצמו (אולי בשיתוף עם סטיב ג'ובס) תכנת את הדור הישראלי העכשווי. התגובה שלו, כשהעמדתי אותו, בנוכחות הקבלן וסוללת באי-כוחו העצום מול הקיר – פמפמה לתודעה שוב את "תובנת הטניס" (להעביר את הכדור למגרש השני) – היא ה"תובנה הפלשתינית" שהגיחה לאוויר העולם בעקבות רצח הספורטאים במינכן. מורשה זו מספרת שהממשלה הגרמנית שחררה את הטרוריסטים הרוצחים, העבירה אותם למדינת צד שלישי אוהד, לקחה משכנתה ושילמה ל
יאסר ערפאת וחבורת צמאי הדם שברשותו מאות מיליוני דולר בתנאי שלא ירצחו יותר בגינה שלה... ותראו - זה עובד בכל מקום.
מנהל פרויקט עכשווי בוחן בעין מקצועית חסרת פשרות כל עבודה גרועה במקומה, נוזף בקבלן וממשיך משם הלאה, כי: אין למזמין האמורפי הממשלתי כל כוונה להשתהות, להרוס בכל פעם אלמנט שלילי, להרוס לשר את העתיד חייו הפוליטיים הקצרים. לאנשים הטובים שמנהל הפרויקט מייצג אין כוונה להתעסק או להתבוסס בשלילי ו/או הנגטיבי. וגם – התנצחות בלתי פוסקת עם קבלן חסר-גבולות, מופרע מקוצר-רוח, חובות משתוללים ותזרים מזומנים שלילי בריבוע, שותת דם ומפרפר, מקצרת את פתיל חייו המקצועיים המוטרפים של מנהל הפרויקט וחבורת כוח-אדם שמדשדשת בעקבותיו. כתוצאה מכך רק המציאות הזדונית אשמה שנשרפים קניונים גם ברוסיה של פוטין המאורגן למופת, נופלות מרפסות בחדרה, מתמוטט חניון ברזל בת"א, שלא לדבר על כך שגם עגורנים ומנופים משתמטים בחוסר אחריות וקורסים באקלים קוסמופוליטי, בעל כורחנו ולהפתעת כל אנשי המקצוע, המתכננים, היועצים - שלל נערות הליווי שלנו.
ואני שואל, מה היה קורה עם מדינות המערב, בתוכן ישראל, לא היו משלמות דמי חסות למפעלי טרור צדקניים? אם בעלי חנויות ומפעלים לא היו נכנעים למשפחות פשע למופת, משלמים ומשתפים פעולה אם פקידי ממשלה לא היו נכנעים לחבר קבלנים עזי מצחייה? אומר לכם, בקצרה, מה היה קורה – לא היינו בני-אדם. מחברה של כוח-אדם היינו משתדרגים למלאכים בגן עדן. עכשיו ברור לכולנו מדוע ברחנו משם בעור שנינותנו. לא גורשנו כפי ש'הספר הטוב' מספר... כי מי באמת רוצה לחיות במקום נקי, ממושמע, מאורגן, מסודר, מעומלן וסטרילי שבו אי-אפשר לעשות 'קצת כסף' מהצד?
בראשית
מה עושה מנהל פרויקט ביוזמת מזמין ממשלתי מורבידי כמרבד המבקש לעצמו שקט תעשייתי והגנה משפטית בכל מחיר? הוא שוכר (בנוסף לחברת כוח-אדם לניהול פרויקטים, בבחינת צד שני או שלישי) עוד קסם של אליבי - חברת כוח אדם בעלת תואר מפתה: 'החברה לבקרת ואבטחת איכות' כדי שתהיה אחראית על טיב העבודה ועמידה בכל התקנים מטעמו. כאמור, נציגי החברה הווירטואליים, שפע מקבלי משכורות, כאילו מגיעים לאתר עם ערימת טפסים ומיד כאילו מסמנים V בסדר מופתי כאילו הם מנצחים את מלחמת עולם עבור
וינסטון צ'רצ'יל.
אז מה בעצם היה קורה אילו בראשית ו/או מבעוד מועד היה מנהל הפרויקט מתעשת, מורה להרוס את האלמנט הפגום/פסול ולבנות ו/או להרכיב הכל מחדש? תבינו, בבקשה - מה שהתרחש במציאות מאותו רגע ואילך שבו ניצבנו מול הכשל הנאלח והסכמנו כולנו, במנוד ראש, לשלב ידיים ולהיכשל יחדיו. איכות העבודה התדרדרה לתהומות שאין מהם חזרה, כמו שאין חזרה לגן-עדן שעליו כל אחד עדין חולם באופן פרטי. זה בדיוק כמו לחבוש פצע שותת דם בתחבושת מטונפת ולסמן את ה-V המקובל בטופס המתאים של מגן-דוד-אדום או קופת-חולים רק כדי לזכות במנת שעות נוספות ולהמשיך בחיים הטובים על החשבון. להמשיך להחתים את כרטיסי העבודה וטפסי בקרת-איכות העבודה ללא בדיקת הפצע וניקוי המוגלה. כשמגיע רגע כריתת האיבר שנרקב מן הגוף החי – זה בערך אותו רגע שבו צונחות מרפסות, נשרף קניון עמוס טובין, קורס חניון עירוני ממש רגע לפני שהוא נמסר לאחריות הפקידים.
איזה פספוס!
אז מה היה קורה אם מנהל הפרויקט והמפקחים היו מתעשתים? היה קורה מה שקורה בכל ארץ תרבותית, גם באלה שבהן עבדתי באופן אישי ורכשתי ניסיון מקצועי לפני שחזרתי לארץ כדי לבזבז אותו על גלידה
1. הקבלן היה ממשיך לפספס, כושל שוב פעם-פעמים, בוחן שוב ועוד שוב את הנהלת הפרויקט והמפקחים (זה בתסריט הכי גרוע), מגלה מהר מאוד שבעצם יש כללים ברורים (גם חוזה עתיד היקף) וכל הגבולות המשורטטים בתוכניות והמפרטים הפכו לפתע קווים אדומים כמו נגד אירן. אולי הוא היה מנסה עוד פעם לזייף ונדרש לתקן על חשבונו את הנזק הנוסף שגרם, ואז היה מחליף כל קבלן-משנה שלו שמנסה לעגל פינות, לטשטש קצוות, לגנוב סוסים וגבולות.
אני יודע שאתם לא מאמינים לי. זה נובע מסיבה חסרת חשיבות, למעשה. הסיבה היא שאתם חיים פה ולא שם, רחוק בחוץ מעבר לסמבטיון - בארץ תרבות, ממש. מעניין שגם הסינים על מיליוני המיליונים שלהם – רכשו את התובנה הפשוטה הנ"ל והם מיישמים אותה בהצלחה – לעשות עבודה טובה בפעם אחת, הראשונה, ולחסוך כסף. לא עשר פעמים עבודה מרושלת וכושלת, לסמוך על לוח הזמנים המתקצר שיוליד פרוטקציות ממשלתיות... אמר לנו ברל, פועל מקצועי מיומן שבעבר כמעט נסחפנו בעקבותיו: "בגנות הטיח – בזכות המבוכה". להפסיק לטייח את החנטרישיות שלנו.
נשאלת שאלה, כיצד תסביר לצעיר פוסט-מודרני בימינו מהי 'ארץ תרבות'? זה מזכיר לי אנקדוטה עתיקה. קיבוצניק צעיר יצא למסע אחרי תש"ח והגיע ללונדון המעטירה. בהייד-פארק מצא נואמים עם סיגר של צ'רצ'יל שניצבו על דרגש קטן וריגשו קהל עלום על דשא מרהיב וירוק להפליא. הקיבוצניק לא הפסיק להתפעל מהעשב הירוק בשעה שחבריו התפעלו ממחול הדמוקרטיה בגן. לבסוף לא התאפק הצעיר ופנה אל הגנן שניצב עם דלי ומגרפה בצד, תגיד לי בבקשה אדוני, מה עושה את הדשא שלכם ירוק כל כך? הגנן הביט בו כפי שמביטים בשכן אידיוט וקולני. צריך להשקות, אמר הגנן, ולקצץ. לכסח, לכסח... כמה? תהה הישראלי. כמה שיותר. להשקות - לכסח, להשקות, להשקות – לכסח, הסביר הגנן הבריטי. בחיים שלי לא ראיתי ירוק כזה בדשא, התוודה הישראלי והמשיך להציק, תגיד, בבקשה, כמה זמן אתם משקים ככה ומכסחים? אהה, אמר הגנן, בערך 450 שנה.
