א. תרכובת, או תערובת

מחגיגות השבעים למדינה עלה קול אחד, שכמעט איחד את כולם - פרט לרשעים, שהוציאו את עצמם מן הכלל - וקרא לאחדות לאומית. הקריאה מלמדת עד כמה מטריד השסע הפנימי רבים. מצד אחד יש נטייה לאחדות - תרכובת, בלשון הכימאים - שבה ייעלמו מאפיינים ייחודיים של היסודות בתוך כור ההיתוך. מצד שני יש הסבורים, כי יש לשמור על ייחודם של השבטים, שלכל אחד מהם תרבות ייחודית, וחבל לאבדה; ולכן, ראוי לעשות מהשבטים תערובת, השומרת על ייחודן של יסודותיה. ראו, למשל, מה שאיתרע בארץ לאידיש וללאדינו.

אחדות אין פירושה תמיכה עיוורת, אלא אימוץ תרבויות שונות והכרה בקיומן מבלי להדיר אף אחד ואף תרבות. לכל אחד רשאי להיות חוש טעם שונה. זה אינו צריך להביא,כפי שהיה אצלנו שנים, ואולי גם עתה, להדרת האחר והשונה ולטענות אוויליות, כי האחר מפגר.

כתוצאה מהגישה הפאטרנליסטית, נחסמו בפני רבים מאתנו אוצרות אדירים של תרבות יהודית, שנוצרו ונצברו משך עשרות דורות ביהדות המזרח וספרד. אלה אינם רק פולקלור, אלא חלק מיסודות התרבות היהודית, שנוצקו במזרח ובספרד, ואינם שייכים רק ליהדות הספרדית. בלעדיהם אנו נכים תרבותית.

למרות שעברו יותר מארבעים שנה, אני זוכר את התימהון של אחד ממרציי, שלימד אותי על השואה, כשביקשתי לכתוב עבודה סמינריונית על השמדת יהודי לוב. רק עכשיו, לצערי, התחילו להתעניין בשואת יהודי לוב וצפון אפריקה (המאגרב), ולספר על הפוגרום (פארהוּד) ביהודי עירק.

ב. הערצה עצמית

האם היו חגיגות השבעים ראויות, או שעברו את הגבול בחוסר-טעם ובשחצנות?

כמו כל יום הולדת, בחגיגות היה ממד של האדרה ושל הערצה עצמית. שבעים שנה למדינה, שלא רבים האמינו ביכולתה לקום ולשרוד, הנם מועד, שראוי לציין. לחגיגות יש דפוס קבוע מזה שנים - אחרי יום הזיכרון: הדלקת המשואות (שכרגיל, יש בה נאומים מלאי פאתוס של אח"מים ושל המדליקים; הענקת אותות הצטיינות ל-120 חיילים (מלווה, כמובן, בהתפעלות מצבאנו); חידון התנ"ך; והענקת פרס ישראל (שגם בו חוגג הפאתוס בנאומים).

על אף הביקורת, קשה שלא להתפעל מהישגי המדינה עד כה; ולא נורא אם יום אחד (או יותר) נפארם, למרות מיעוט נרגן שאינו מוכן להכיר בהם, כי כבר שנים אינו בשלטון. יש הרבה לתקן במדינה, כמעט בכל תחום, אך לפעמים ראוי לעצור ולהתפעל לרגע, או יותר, מההישגים ומהאנשים, שיצרו אותם.

ג. ירה לעצמו ברגל

בעיצומו של הוויכוח הציבורי על סמכויות, שנטל לעצמו בג"ץ, שמתמצה לססמה "פסקת התגברות", הוכיחו לכול שופטי בג"ץ, שאכן נדרש להגביל את סמכותם. כפי שאמר לורד אקטון "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט".

יסודה של הדמוקרטיה באיזונים ובבלמים בין שלוש רשויות השלטון. כרגע מופר האיזון, אין בלמים, ובית משפט "אקטיוויסטי", שלא נבחר על-ידי הציבור, מרשה לעצמו לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, שנבחרה על-ידי העם.

פסיקת השופטים לאשר הכנסת 90 ערבים לטקס הזיכרון "החלופי" בהשתתפות משפחות מחבלים מקוממת, ומלמדת על ניתוקם המוחלט מהעם, שהוא הריבון במדינה, דווקא ביום היחיד שמאחד אותנו. זו פסיקה שפוגעת בנופלים שחירפו את נפשם למעננו, ומזהמת את זכרם בהשוואתם הנואלת למחבלים. מצד שני, הפסיקה הייתה מתבקשת, כיוון שבג"ץ הנו מפלטו של קיצוני השמאל, שמנסים לאכוף באמצעותו את עמדותיו על הציבור הישראלי.

כפי שאומרת קטי, ידידתי, יש לארגן מחאה ציבורית נגד ההחלטה המקוממת והפוגענית, ולהחזיר במהרה את בג"ץ לממדיו הנכונים. כלומר, לשמור על איזונים ועל בלמים בין רשויות הממשל, תוך העדפה לרשות הנבחרת.

העצרת "החלופית" שכינסו הוכיחה, שצדקו מי שהתנגדו לקיום האירוע ביום הזיכרון דווקא. דברי דויד גרוסמן ונוכחות משפחות מחבלים, שדם יהודי רב על ידיהם, באירוע מקוממים, ומטרתם היחידה הייתה להרגיז.

ד. מעבר חד

אני אוהב את המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, שמאפיין מאוד את חיינו. ביום הזיכרון אני מתייחד עם הנופלים - חלקם בני משפחתי וחלקם חברים ועמיתים לנשק, וזוכר, כי במותם ציוו לנו את החיים. כלומר, הנופלים רצו שנשמח ביום העצמאות, למרות זכרם הקדוש, שמעיב על השמחה.

ביפים ובשמחים בחגינו, אנחנו, היהודים, מזכירים את המתים. זו מסורת יהודית, שמערבת עצב ושמחה, כדי ליצור הווה ועתיד, המבוססים על העבר.

ה. שמחה מעורבת בשמחה

נכדי הבכור נולד ב-ז' באייר - כמעט ביום העצמאות - וכעת הוא בר-מצווה. שמחה מעורבת בשמחה. לדעתי, אני מתרגש הרבה יותר מהנער לרגל האירוע. עבורי זו התגשמות תקווה גדולה, שפיעמה בי בשנות מחלתי: שאפתי לראותו עולה לתורה.

לקראת בר-המצווה, העברתי לנכדי את הטלית, שירשתי מאבי - טלית גדולה של כהן, כדי שיתעטף בה, יעלה לדוכן, ויברך עִמנו את הקהל בברכת כהנים; וקניתי לו תפילין. יחד עם הוריו, ואולי עם עוד קרובי משפחה, נלווה את נכדנו לבית-הכנסת, ונתרגש לראותו מתעטף בטלית, מניח תפילין, פורס ידיים לברכה, ועולה לתורה.

קצת לפני בר-המצווה, השלים הנער את עבודת השורשים שלו, אחרי שחקר את תולדות המשפחה, וראיין אנשים. קראתי את דבריו. זו הייתה עבודה יפה, שבה עיבד את המידע שאסף במו ידיו. לא התערבתי יתר על המידה, למרות שהוא קיצר מדי, לטעמי - כנראה, בהנחיית המורה, שלא ציפתה להיסטוריה, שחוזרת לאמצע המאה התשע-עשרה - ורק תיקנתי מעט ליקויים וטעויות, שנפלו במרוצת כתיבתו.

מזל טוב, יקירי!