קשה לדעת כיצד יפול דבר בערעורם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום, אבל ניתן כבר כעת להצביע על התנהלות בעייתית ומעוררת תהיות של המדינה באחת הנקודות המרכזיות בתיק: עד המדינה, עדי שלג. ומדובר בתהיות רוחביות, העולות בכלל בנוגע לעדי מדינה בתיקי צווארון לבן.

שלג היה סוחר בניירות ערך, אשר ביצע בפועל את הרכישות הניכרות של שטרום במניות אי.די.בי ערב הנפקת החברה בפברואר 2012. אין מחלוקת בכך שאכן בוצעות עסקות כאלו; השאלה המכרעת היא מה הייתה הכוונה של שטרום. האם הוא רצה להריץ את המניה בשליחותו של דנקנר, כדי להגביר את הביקוש בהנפקה; או שהוא פעל משיקולים כלכליים טהורים.

מאחר שאיש מבין המעורבים לא אמר שיש לו כוונת הרצה, צריכה הייתה המדינה ראיות כדי להוכיח מה התרחש (לשיטתה) במוחותיהם. הפרקליטות חשבה שיש לה ראיית זהב: שלג העיד על פגישה עם שטרום, בה לטענתו הורה לו שטרום להיכנס בצורה אגרסיבית למניית אי.די.בי. שלג סיפר היכן בדיוק ומתי בדיוק נערכה הפגישה, והמדינה התמוגגה: הנה ההוכחה.

אבל המדינה לא עשתה את הדבר הפשוט ביותר: לוודא שיש אמת בגרסתו של שלג. ההגנה היא שעשתה את זה, באמצעי זמין וכמעט מתבקש: איכון הטלפון הנייד של שטרום. הלה טען שכלל לא היה באותו מקום באותו זמן, ואיכון הסלולרי שלו הוכיח זאת. כלומר: שלג שיקר במצח נחושה בליבת העדות שלו, בנושא שבשבילו הובא ושבעטיו נחתם איתו הסכם עד המדינה.

התביעה נדהמה והסכימה ששלג שיקר בנוגע לפגישה - אבל טענה שניתן להסתמך על חלקים אחרים בעדותו. היא כמובן לא ביטלה את ההסכם עימו, למרות שכמו בכל הסכם עד מדינה - גם כאן נקבע ששקר יאפשר לבטל אותו ולהעמיד לדין את שלג על תרמיות רבות שביצע בניירות ערך.

נניח בצד את השאלה האם ניתן לקבל חלקים אחרים מעדותו של פלג והאם יש ראיות גם בלעדיו; בזה בדיוק יכריע בית המשפט העליון. כאן נעלה את השאלה, כיצד לא ביצעה המדינה את הבדיקה הבסיסית ביותר והפשוטה ביותר כדי לאמת את הפרט החשוב ביותר בעדות החשובה ביותר. האם הייתה זו רשלנות? האם שלג משרה כזה אמון? או שמא זו הייתה להיטות להרשיע את דנקנר?

כאמור, השאלות הללו חורגות מעבר לתיק דנקנר. קחו למשל את תיק הולילנד: שמואל דכנר, לדברי עצמו, היה נוכל ושקרן ועבריין מס - ובכל זאת כתב האישום התבסס עליו. במהלך החקירה הנגדית נחשפו עוד ועוד שקרים שלו, כולל כאלו שלא ניתן להם שום הסבר מתקבל על הדעת. בסופו של דבר, ההרשעות בתיק היו רק במקומות בהם היו ראיות ממשיות גם בהתעלם מדכנר.

או תיק רונאל פישר. עדותו של ערן מלכה עודנה בעיצומה, ובוודאי שאין להסיק מסקנות. אך כבר עתה ניתן לומר, כי מלכה הודה שלכל הפחות לא דייק - ואולי אף כיזב - בלא מעט פרטים בעדותו. בדיון האחרון הוצגו איכונים שהראו לכאורה, כי רות דוד לא יכולה הייתה להיפגש עם מלכה במועדים שלדבריו שוחחו בהם בעניינו של עו"ד ניסים מרום. ואילו עדת המדינה ע"י התגלתה מזמן כמי שיש לה מספר גרסאות כמספר הפעמים בהם היא נשאלת.

דומה, כי הבעיה של עדי מדינה שקרנים חמורה במיוחד בעבירות צווארון לבן. בתיקי פשע חמור יש עסק עם עדי מדינה ששדדו וסחטו ודקרו; בתיקי צווארון לבן מדובר במי שמודים מלכתחילה שהם נוכלים ורמאים וגנבים. ברור ששודדים וסחטנים ודוקרים רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת של מהימנות, אבל השקר איננו ליבת מעשיהם - בניגוד למשחדים ולמריצי המניות ולעברייני המס.

ועוד נקודה. עברייני צווארון לבן הם אנשים נורמטיביים ולעיתים יש להם קשר עם רשויות השלטון. דכנר היה מנהל בכיר בחברות גדולות; מלכה היה קצין משטרה ביחידה מובחרת. גם אם אין היכרות אישית בין העבריינים שהופכים לעדים לבין החוקרים והפרקליטות, עלולה להיות הטיה תת-הכרתית שתוביל להאמין להם: הם "משלנו", הם לא האלפרונים והאבוטבולים והשירזים.

מה זה אומר? ראשית נגיד מה זה לא אומר: שאפשר וצריך לוותר על עדי מדינה. ממש לא. לעיתים אין דרך לפצח פשעים בלעדיהם, ובצדק אומרים שי ניצן ורוני אלשיך, שעצם האפשרות שמישהו יהפוך לעד מדינה - יכולה להרתיע עבריינים. זה כן אומר, שהמדינה חייבת לבדוק אותם בשבע עיניים ואפילו בשבעים עיניים, ולעשות את הבדיקות האוביקטיביות הנדרשות. זה כן אומר, שאם עד מדינה משקר בליבת העדות שלו - צריך לכל הפחות להעניש אותו על כך, כדי שעדים אחרים יראו וייראו.