17,020 שקל. זהו הסכום הממוצע של 17 התביעות בהן ידון היום (יום א', 29.4.18) שופט בית משפט השלום בתל אביב, אליהו קידר. מדובר במחצית מהסכום שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות (33,050 שקל), ובכל זאת - התביעות הללו יידונו כתיקים רגילים, עם עורכי דין וטענות והוכחות ודוחות ואולי אפילו עדים. התיק הגדול ביותר הוא בסך 62,803 שקל, אבל זה יוצא דופן. לקידר ממתינות תביעות של 6,200 שקל, 5,699 שקל, 4,868 שקל ואפילו על הסכום העצום של 4,032 שקל.

קידר אינו השופט התל אביבי היחיד שיומו מוקדש לתביעות כאלו. לטל פישמן-לוי יש היום 11 תיקים דומים; לאריה ביטון, ליעד שגב ונעמה פרס - שמונה לכל אחד; מיה רויזמן-אלדור יצאה בזול - שש תביעות פח מונחות היום לפניה. בסך-הכל אנחנו מדברים על שישה שופטים שצריכים לטפל ב-58 תיקים קטנטנים, שבכל מצב אחר היו מסתיימים תוך חצי שעה בבית המשפט לתביעות קטנות.

אז למה הם בהליך רגיל? משום שאלו הן תביעות על נזקי רכב, המכונות "תביעות פח". הכינוי בא במקור מכך שהן עוסקות לרוב בנזקים קלים, כאלו שניתן לתקן בעבודות פחחות, אך דומה שהוא מיטיב לתאר לאן הולכים הזמן, תשומת הלב והמשאבים של השופטים הנאלצים לדון בהן. בכל המקרים מעורבות חברות ביטוח - אם כתובעות על הנזק שכבר כיסו, ואם כמייצגות של הנהגים הנתבעים. וזו הסיבה היחידה לכך שאי-אפשר לנהל אותן בתביעות קטנות.

במשך שנים ניסו משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט להיפטר מהצרה הצרורה הזאת, המביאה לבתי המשפט 50,000 תיקים בשנה - 17% מכלל התיקים בבתי משפט השלום, שהם הערכאה העמוסה ביותר במערכת. שנים של מו"מ עם איגוד חברות הביטוח לא הובילו לשום מקום. התבדתה גם התקווה שמינויו של גיא רוטקופף, לשעבר מנכ"ל משרד המשפטים, למנכ"ל האיגוד תביא להסכם. לכן, לא נותר אלא להעביר בחקיקה את הצעד המתבקש ביותר, ההגיוני ביותר והנחוץ ביותר: יתכבדו חברות הביטוח ויקיימו בוררויות בינן לבין עצמן.

זה מתבקש, כי אין סיבה שבתי המשפט יבזבזו משאבים על היקפים כאלו. זה הגיוני, כי מדובר בתחום צר של מומחיות שניתן לטפל בו במסגרת חוץ-שיפוטית (כמו בהרבה תחומים אחרים: בתים משותפים, איגודי ספורט, דין משמעתי). וזה נחוץ, כי הציבור כולו משלם את המחיר על 50,000 התביעות הללו.

חברות הביטוח לא רוצות את זה, ועורכי הדין שלהן לא רוצים את זה - כפי שניתן היה ללמוד מההתקפה החריפה של ראש הלשכה, אפי נוה (שמשרדו מייצג חברות ביטוח), על המפקחת דורית סלינגר. הסיבה, כמובן, היא כסף. כאשר חברת ביטוח פונה לבית המשפט, היא משלמת אגרה של 2.5%. כלומר: האגרה הממוצעת בתביעות בהן דן היום קידר, היא 425.50 שקל. לעורכי הדין הן משלמות כריטיינר, כך שזו לא הוצאה ישירה. המשמעות היא, שהחברות מקבלות מאיתנו שירות בעלות של כמה מאות שקלים או לכל היותר של אלפים בודדים. לעומת זאת, בורר ראוי לשמו יקח את אותו סכום על שעת עבודה בודדת. ואילו עורכי הדין חוששים, שכאשר החברות יגלו שזה עולה כסף - הן יעשו את הצעד הכי סביר: יקבעו ביניהן מנגנון קיזוז ובכך יחסלו את הרוב המכריע של התביעות, וממילא את הצורך בעורכי דין.

זהו מסוג המקרים, בהם ההתנגדות למהלך מהווה את ההוכחה הטובה ביותר לנחיצותו. בתי המשפט מיועדים לפתור סכסוכים אמיתיים, כאלו המחייבים הכרעה שיפוטית. הם לא מיועדים לשמש כזירת התגוששות בין גופים מקצועיים שיכולים להסתדר בינם לבין עצמם. והם בוודאי לא מיועדים לשמש להעשרת כיסיהם של עורכי הדין. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה בתביעות הפח, כאשר הציבור משלם את המחיר מכל הכיוונים: בבזבוז המשאבים השיפוטיים, בדחיית הדיון בתביעות של ממש ובמימון עורכי הדין ויתר ההוצאות של חברות הביטוח דרך הפרמיות שהוא משלם להן.

תביעות הפח היו חייבות לעוף מבתי המשפט לפני שנים. לא ניתן בכלל לאמוד את הנזק שהן גרמו לכולנו בשנים הרבות בהן נאלצו אליהו קידר ורבים מעמיתיו להשחית עליהן את זמנם. עליהן ניתן להשתמש בשני ביטויים שחוקים: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ויפה שעה אחת קודם.