יהודים הגיעו לדנמרק מאוחר יחסית למדינות אירופיות אחרות. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הזמין המלך כריסטיאן ה -4 סוחרים יהודים ממגורשי פורטוגל אשר עד אז התגוררו בהולנד - וזאת על-מנת לקדם את ענייני המסחר בדנמרק. ב-1814, המלך פרדריק ה-6, מושפע מרעיונות הנאורות, העניק ליהודים זכויות אזרחיות נרחבות, כולל חופש עיסוק וחופש התיישבות, וכאשר המלך פרדריק ה-7 ב-1849 חתם על חוקתה הראשונה של האומה הדנית, קבלו היהודים הדניים כראשונים באירופה שוויון מוחלט בזכויות וחובות אזרחיות. בתחילת המאה ה- 20 הגיעו לדנמרק עוד כ-3000 יהודים ממזרח אירופה. בשנת 1940 בעת פלישת גרמניה לדנמרק גרו במדינה 7500-8000 יהודים.
ב-9 באפריל 1940 בשעה 04:15 בבוקר פלשו כוחות גרמניה לדנמרק עם 2 וחצי אוגדות, ספינות מלחמה ו-250 מטוסים. מולם עמדו 14.500 חיילים דניים סדירים. בישיבת קבינט חרום בראשות המלך כריסטיאן ה-10 הוחלט להסכים לאולטימטום גרמני ולהיכנע, 105 דקות בלבד לאחר תחילת המתקפה הגרמנית. מדובר היה ב-"כיבוש בתנאי שלום". השגריר הגרמני בדנמרק, ססיל פון רנתה-פינק, מונה ל-"מיופה-כוח של הרייך", המלך, הממשלה, הפרלמנט, המשטרה, מערכת המשפט, ואפילו הצבא הדני המשיכו לתפקד. בכך זכתה דנמרק למעמד יוצא דופן בין האומות שחיו תחת המגף הגרמני. היה גם קיים הסכם בלתי כתוב שהגרמנים לא יפגעו ביהדות דנמרק - לא פיזית ולא על-ידי חוקים או תקנות מפלים או מגבילים - לעת עתה. בהתאם לא נדרשו יהודים לשאת את הטלאי הצהוב על בגדיהם. בדנמרק הוקמה ממשלת ליכוד לאומי שכללה את 4 המפלגות הגדולות - ונודעה תחת הכינוי "ממשלת שיתוף-הפעולה". הם עשו כל מאמץ לשמור על שלמות האומה הדנית, לחסוך מהציבור את תלאות המלחמה - תוך ויתור לדרישות גרמניות מסוימות. גרמניה זכתה לקבל במשך המלחמה כ-15% מהספקת המזון שלה מדנמרק ועוד פריטים של ציוד צבאי מהתעשיה הדנית.
בתחילה הייתה תגובת העם הדני כלפי הכובש הגרמני מוגבלת לאנחות של מה-אפשר-לעשות. לקראת סוף שנת 1941 החלה להתפרסם עיתונות מחתרתית ובמשך 1942-43 התבצעו על-ידי ארגונים מחתרתיים בתדירות גוברת והולכת מעשי חבלה כנגד מסילות הרכבת ומפעלי התעשיה דניים אשר עבדו למען הגרמנים. בסוף 1942 אירע המשבר הראשון. היטלר כעס על התגברות מעשי החבלה הגוברים והולכים של המחתרת הדנית - ושלח קצין SS בדרגת אלוף, ד"ר וורנר בסט, להיות מיופה כוח במקום הדיפלומט הוותיק המתון שכיהן עד אז. כמוכן נאלץ הפרלמנט הדני למנות לראש ממשלה את אריק סקבניוס, בעבר שר חוץ, שנודע כמדינאי הדוגל במדיניות שיתוף פעולה עם גרמניה. המשבר הגדול אירע בסוף אוגוסט 1943 כאשר הממשלה הדנית סירבה לאולטימטום גרמני שכלל דרישה להקמת בתי משפט של SS והטלת עונש מוות עבור מעשי חבלה. הוכרז משטר חרום צבאי זמני על-ידי הגרמנים, הממשלה הדנית התפטרה, הצבא הדני פורק מנשקו וקציניו נאסרו. בכך נפלה החומה שהגנה על יהודים הדניים ובפקודת היטלר תוכננה "אקציה" לאסור את כל יהודי דנמרק ולהוביל אותם למחנה ריכוז.
ה-"אקציה" תוכננה ללילה בין ה-1 וה-2 באוקטובר 1943 - מוצאי יום ב' של ראש השנה וגם ערב שבת - מועד בו היהודים היו צפויים להיות בבתיהם. לרשות הגרמנים עמד כוח שמנה כ-1500 שוטרים במדים, כ-300 אנשי משטרת הביטחון, מספר משתפי פעולה דניים וחוליית גסטפו מברלין בפיקודו של סגנו של אייכמן, רולף גינתר, שהיה אחראי על ענייני ההובלה מדנמרק למחנות. בינתיים התעוררו אצל וורנר בסט ספקות לגבי כדאיות המבצע. הצלחתו הייתה בוודאות חוסמת כל אפשרות לשיתוף פעולה בין גרמניה לבין האומה והעם בדנמרק, ובסוף שנת 1943 הייתה גרמניה זקוקה יותר מתמיד ליבוא החיוני מדנמרק, בעיקר לגבי חומרי מזון. בדעה אחת עם רוב הפונקציונרים במנהל הגרמני בדנמרק הוחלט להזהיר את היהודים מפני המבצע המתקרב. תפקיד ה"בלדר" נפל על הנספח הגרמני לענייני ימיה, והוא הדליף את המידע לשני פוליטיקאים דניים, האנסן והדטופט, אשר העבירו את האזהרה ליושב-ראש של הקהילה היהודית, קרל הנריקז. בתפילת שחרית של ערב ראש-השנה בבית-כנסת הגדול בקופנהאגן הביא
הרב מרכוס מלכיאור את הבשורה המרה לקהילה, והזהיר לבל יימצא יהודי בביתו במועד המיועד ל-"אקציה".
פתגם דני עתיק אומר: אם יש מקום בלב - יש מקום בבית. והעם הדני ככללותו פתח את לבו ואת ביתו בפני הבורחים מבתיהם בחופזה. לא בגלל שהם היו יהודים, מיעוט נרדף, אלא בגלל שהם היו "אחים בצרה". היהודים הוסתרו בדירות פרטיות, בבתי קיץ, בתי חולים, בתי חרושת וכנסיות. במקביל סייעו ליהודים להשיג קשר עם קבוצות מחתרת וגורמים פרטיים שונים אשר ארגנו את העברתם דרך הים לשוודיה, אשר מראש הביעה את הסכמתה לארח אותם. במיוחד בלט חלקם של הקהילייה הרפואית במבצע ההצלה. בבית חולים גדול אחד באזור קופנהאגן אורגנה בריחתם של כ-2000 יהודים.
ה-"אקציה" נכשלה, כפי שקיוו בכירי המנהל הגרמני בדנמרק, למרות שגורמי שירותי הביטחון הגרמני בדרגים הביניים והנמוכים עשו מאמצים לפעול בהתאם לרצון ה-"פיהרר". בסופו של דבר יכולה הייתה "חוליית אייכמן" לדאוג להעברתם של רק 470-480 יהודים למחנה טרזיינשטאט. למבצע היו גם קרבנות בנפש. לפחות 13 יהודים התאבדו, מעל 20 יהודים טבעו בים בדרך לשוודיה, ומספר מצילים דנים אמיצים נפלו מכדורי הגסטפו.
כאן המקום לנסות ולסכם את הסיבות הייחודיות שאפשרו את הצלתם של 95% של יהדות דנמרק:
- האופי המתון יחסית של המינהל הגרמני בדנמרק.
- התוכניות הגרמניות הודלפו.
- מהירות התפשטות השמועה אודות האקציה באוכלוסיית המדינה הקטנה.
- האינטגרציה של יהודי דנמרק בחברה הדנית.
- ערכי התרבות של העם הדני עם ערכי המוסר הנעלים ואהבתו את החרות ואת הדמוקרטיה - הדנים סרבו "לעמוד מהצד".
- אורך קו החוף הדני וקרבת שוודיה לחופי דנמרק.
- הסכמת שוודיה לקבל את היהודים.
ב-2 בנובמבר 1943 התייצב
אדולף אייכמן בקופנהאגן לשם פגישה עם וורנר בסט - מיופה הכוח של גרמניה בדנמרק. הגיוני היה להניח שמדובר במעין "שיחת תוכחה" עקב כישלון ה- "אקציה". אבל למרבית הפלא סוכמו בין שני הפונקציונרים הנאצים מספר נקודות גורליות עבור היהודים הדניים בטרזיינשטאט. בין היתר הבטיח אייכמן שהיהודים לא "יישלחו מזרחה" להשמדה; הם יוכלו לקבל חבילות מקרובים בשוודיה, וייערך ביקור של משלחת הצלב האדום במחנה בעתיד הנראה לעין. אייכמן הבטיח - ואייכמן קיים את הבטחתו. לקראת סוף המלחמה יכלו היהודים הדניים לצאת לחופשי במבצע של הצלב האדום השוודי - פרט ל-52 יהודים שנפטרו במחנה. קיימות תיאוריות אחדות לגבי התנהגותו התמוהה של אייכמן בנושא של היהודים הדניים, אבל את הסיבה האמתית הוא לקח עמו לגרדום.
אי-אפשר לסכם כתבה זו מבלי להזכיר את התנהגותו האצילה של מלך דנמרק, כריסטיאן ה- 10, אשר מאוד דאג לגורלם של היהודים. המיתוס אודות הטלאי הצהוב שהמלך כאילו ענד - לא היה ולא נברא. לעומת זאת, ברגע של משבר ממון עבור מבצע הצלת היהודים, תרם המלך כסף מכיסו על-מנת להציל את נתיניו אשר בצרה - ללא קשר להיותם יהודים - הם היו עבורו אזרחים דניים ככל אזרח אחר. עובדה זו פורסמה רק לאחרונה במסגרת מחקר שערך מחבר כתבה זו.
ואחרון, אחרון חביב. בליל ה- 8 באוקטובר 1943 עמד על סיפון ספינת דייגים בנמל הצפוני של קופנהאגן ילד יהודי בן שנתיים, בוכה ורועד מקור ומפחד. בזכות דנים טובים ואמיצים הוא והוריו הגיעו באותו לילה לשוודיה. לכשיגדל יקדיש הרבה מזמנו ומרצו לחקור את מורשת הצלת יהודי דנמרק.
הילד הזה הוא הכותב שורות אלו.
