שררה נחשקת. היא מעניקה לבעליה את המפלט מפני הגזירה שעושה כל אדם ככבש בעדר, אם צימח או אם לא קרניים. העדר הוא הצוותא הנעה כאחת בכוח הסוחף עמו כל פרט, ומי שאינו משלים, או מפני שהוא רוצה להוליך לא רק ללכת, או מפני שאין לו כוח להיסחף - יבודל, זה למעלה בראש, וזה מאחור, נטוש. בראש זה כוח. מאחור זה חוסר אונים. זה כוח, כי העדר המציית מדמה לנפשו כי נוצר בעבור עתודו שבראש. מאחור זה חוסר אונים. כי לעדר אין פנאי לעמוד, לשוב על עקביו לאסוף נכשלות. עדר איננו פרט ועוד פרט כמספר הפרטים הנמנים עמו. הוא בריה חדשה שאינה משגיחה בפרטים ממנה נוצרה. על כן שררה נחשקת. היא נקמת הפרט שביקשו להטמיעו בכלל. היא כופה על העדר הודאה כי סוף דבר היא אינה עדר אלא מפני שיש לה רועה שלא נודע כשהיה אך פרט. אל עומתו היא מאחור. בעיני בעל השררה, היא ברייה שהייתה ננטשת אילולי הלך בראשה. הוא עושה עמה חסד. היא חייבת לו.

אבל שררה לשמה מתעתעת בבעליה. הצוותא אינה מוותרת על אדנותה גם כשהיא מעניקה אותה לאחד מבניה. אם בעל השררה רודה בה יותר מדי, עד שהיא נרמסת, היא ממתינה, לכאורה נכנעת, אבל זירעוני החרות שנטע הבורא בכל אדם מנביטים בתוכה זעם עד מרי שאין שום בעל שררה יכול לעמוד מולם והם נוקמים בו בלי רחם. אפילו בעל השררה אינו רודה, לא מוציא ולא מביא ובלבד שלא יוצאו ולא יביאו אחרים תחתיו - הצוותא מזכירה לו יום יום שמידה הוא קנה את מעלתו, ואלא אם כן יעשה כלבבה, יאבד אותה. הוא חייב לה, לא היא לו. הוא סבור שהציבור הוא כצאן, הולך בראש ורועה אותם, ואילו הצוותא מוכיחה כי היא מוליכה את ההולך בראשה ורועה אותו, כמאמרו מעורר ההרהורים הנוגים של הנביא יחזקאל "בֶּן-אָדָם הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים" (יחזקאל ל"ד,ב').

ויש שררה שהיא מעיקרה עבדות. הנה כי כן על הפסוק "וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" ( דברים א', ט"ז) אומרים חז"ל כי בו כלולה ההוראה המחייבת מי שראוי ונבחר לשפוט, להיכנס, בצוו, לא מבחירה, לא מתשוקות כוח, תחת עולה של השררה הנותנת בידו כוח להמשיל את משפט הצדק על הבריות. את התיבות "בָּעֵת הַהִוא" מוציאים חכמינו מפשוטם ורואים בהן אמירה על תחנת גבול, בעת ההיא הרחוקה מן העת הזאת, לפני שנקראתם לשררה "לשעבר - הייתם ברשות עצמכם. עכשיו - הרי אתם עבדים משועבדים לצבור" (ספרי לפרשת דברים, פיסקה ט"ז). והוא מה שאמר רבן גמליאל לרבי אלעזר חסמא ולרבי יוחנן בן גודגדא גדולים בתורה בדורם, אבל עניים מרודים כי לא עסקו אלא בה, כשהציע להם גדוּלה ממנה היו מעשירים וניסו לברוח ממנה פן תחבב עליהם הגדוּלה שררה, "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י',א').

מה שאמר רבן גמליאל אמרו לפניו חכמי ישראל לרחבעם בטרם יחליט אם להיעתר לעם שביקש כי יקבל על עצמו עול מלכות אחרי מות המלך שלמה ואם ייעתר - איזה יחסי מלך-נתין יבטיח לרקום. "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר, אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים - וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים" ("מלכים א', י"ב, ד'-ח'). רחבעם לא קיבל את עצת החכמים שנשענו על תרבות. רחבעם לא קיבל את עצת החכמים שנשענו על תרבות שלטונית האומרת כי שליחות של מלך היא לשרת את העם, להיות 'minister', שמשמעו בלטינית-שנתאזרחה בהרבה מלשונות תבל - 'משרת', ובהיררכיות דתיות, מי שכפוף לרבו. לא שר. עבד. סוף דבר המלוכה שהורישו דוד ושלמה נקרעה לשניים מפני שרחבעם לא קיבל עצת רבותיו המתונים אלא "וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ" (שם ח'), ועל-פי מה שהטיפו לו נמהרי הדעת שהשימו עצמם כמחדשים נועזים, אומר הכתוב "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם - וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים - וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (שם י"ג-י"ד). הוא בחר לשלוט בשוט. לא לשרת כעבדו של הציבור.

שררת השופטים שבידם נתנה תורה מונופול - מן היוונית 'מונופוליון' בלבדיות בהיתרי מכירת טובין - על עשיית הצדק ועל אכיפת הדין, ניתנה כמונופול שיש לו סייגים. הסייג הראשון הוא מעמדם של הנקראים לשפוט. לא מעמדם בסולם הכלכלי. לא מעמדם בסולם החברתי, הכוחני. מעמדם בסולם החוכמה הידועים בציבור כמפרשיה של התורה וכמצייתים לה. מעמדם בסולם הערכי-אתי. "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ... וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת..." (שמות י"ח, כ"א-כ"ב). גם על השופטים הממונים על העם בישראל, לא על-ידי העם, חל סייג. הם אינם בודים הלכות מלבבם. הם סרים למשמעתה. "וכל אחד אומר שמועתו מפי הקבלה איש, מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום" (של"ה, כללי התלמוד י"ג). לאנשים המסויגים כך, השפעה מכרעת על תוקף המשפט. בלי שורת הדין אין משפט, אבל שורת הדין לבד אינה מספקת. היא תלויה בשורת הדיינים. "ואם אינו חכם בחכמת התורה או הוא חכם והוא חסר אחד מן התנאים שצריכים להם הדיינים אין לו לדון ואינו יכול לכוף לישראל לקבל דינו, ומי שידון שלא במשפטי התורה המפורשים במשנה ובתלמוד אין דיניו כלום". כך מסכם רבי בכור שור, מבעלי התוספות בן המאה השתיים עשרי דברים על-רקע שאלה שנשאל רבי אברהם בן הרמב"ם אם צריכים להתנות מינוי שופט בהסכמת חכמי התורה שבאותו דור והוא משיב "אנו צריכים להתנות במינויו וכניעתו למשפטי התורה ואין מינויו להיות דן משפטי התורה בין ישראל שלא ידונו אלא החכמים במשפטי התורה שנשלמו בהם תנאי הדיינים ומקרא מלא "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א',י"ג). זה סייג גדול.

הסייג השני הוא שתהיה עליהם אימת הדין אימת נותן התורה אמורה- ולא כל אימה אחרת. "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא..." (דברים א',ט"ז-י"ח). בשררה בלתי מוגבלת בעל השררה עושה ככל העולה על רוחו בשעה נתונה. בשררת השופטים המסויגת, "הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". תורתו היא חוקה. כל חוק מבוקר על ידה. בחוקה זאת כתוב המנדט ליצור הרמוניה מרבית בתוך אוכלוסיות שיש בהם נוטים בענייני ממון ובענייני אישות ובכיוצא באלה לכאן או לכאן ודווקנותם יכולה להביא לידי כך "שאיש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג',ב'). שופטי שלום. המבינים מה מותר ומה ראוי ומה אסור ולא ראוי לעשות משום דרכי שלום. עשיית השלום היא תנאי מגביל למי שניתן בידו המונופול לעשיית דין ולאכיפתו. הוא תובע ממנו להכיר בעובדה כי השלום "בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרו" הוא ערך, וכל ערך אחר צריך להתחשב בו, כשם שהוא צריך להתחשב בערכים אחרים והשלום אינו משאת נפש מופשטת שאי-אפשר לקיימה בטהרתה אלא פרי של ויתורים הדדיים במציאות בה ערכים מתנגשים וסותרים ומשלימים אלה את אלה הניתן גם ניתן להשגה. להכיר בתביעה לראות בהשלמה תנאי לשלום היא הכרה המסייגת את בעל השררה המשפטית.

הדברים אינם מובנים מאליהם. הנה כי כן התיבות "וּבֵין גֵּרוֹ", סייג ללא ספק, מעוררות מחלוקת. האם הן כלולות בתיבות "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם"? אם כן הן אמורות כבר ומיותרות. אם אינן כלולות, מה תוקפן הלכה למעשה? ".... כך הייתה מדתו של רבי ישמעאל: כשהיו באים אצלו לדין לפניו אחד ישראל ואחד גוי - אם בדיני ישראל - היה מזכה את ישראל, ואם בדיני אומות העולם - היה מזכה את ישראל! אמר מה אכפת לי, לא כך אמרה תורה "שמע בין אחיכם"! רבן שמעון בן גמליאל אומר" אינו צריך, אם בא לדון בדיני ישראל - היה דן בדיני ישראל, בדיני אומות היה דן בדיני אומות" (ספרי, פרשת דברים, פיסקא ט"ז). המחלוקת הזאת חושפת התמודדות בין חכמי ישראל בדור בו ישראל ואומות העולם חיים במצבי תלות כלכלית וחברתית הדדיים ותורה-חוקת ישראל מזה, וחוקת אומות העולם מזה, המגבילות בתוך המערכות האוטונומיות שלהן כל אחת ואחת בהן את בעלי השררה המשפטיים, גם עשויים לסתור זה את זה, ועל הדיין או לקבל את חוקתו כאילו אין בלתה, או עליו לקבל אותה כאילו אין בלתה תוך הבנה כי גן לדידן של אומות העולם חוקה שלהם אין בלתה. "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" משלים על-פי תפיסתו של רבן גמליאל את "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם". אומות העולם אינם "אֲחֵיכֶם" אבל החיים משיקים אותם ואתכם אלה לאלה ומשפט שלום נשען על ההכרה ששלום אחיכם, בין ישראל לישראל תלוי גם ב "וּבֵין גֵּרוֹ".

כל אלה מטילים על הדיינים בעלי השררה אחריות כבדה. יש הממעיטים בכובד משקלה של האחריות מפני גודל פיתוייה של השררה. יש נסים מן השררה מפני שאין הם יכולים לאמוד כוחם לעמוד בפני פיתוייה. גם שררה של מלכים. גם שררה של דיינים. שתי מלכויות הנה, אבל לעניין עולה של אחריות השוקלת על כתפי אדם אל עומת עוצמת פיתוייה של שררה המפתה דין - דילמה אחת הן מעידות, לקבל או לדחות, לרוץ אל השררה המבטיחה גדולה או לנוס מפניה כי האחריות כבדה מנשא, כי היא מוקש, ומוקש גם שנזהרים מעלות עליו, מתפוצץ לרגלי איש היודע כי הוא קיים בדרך גם כשסוף דבר יידע להימנע מדרוך עליו.

הראשון שברח מפני השררה היה משה. אף על-פי שהיה ראשון לזהות חרפת עבדות אחיו, אפילו בטרם יידע כי הם אחיו, אף על-פי שהיה ראשון לצאת למלחמה אישית במי שמכה עברי מאחיו, אף על-פי ששב מצרימה כדי להיאבק על שחרור בני עמו מעולה של מצרים, לעמוד ולקבל שררה - סרב. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם.... כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.... בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח" (שמות ד', י'-י"ג). על הסירוב הזה אומר המדרש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ג') כי שישה ימים הפציר הקדוש ברוך הוא במשה לקבל עליו השררה לללא הועיל "כך כבש הקדוש ברוך הוא למשה ששה ימים ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח. נשבע לו הקדוש ברוך הוא שלא יכנס לארץ ישראל" זה פירושו של המדרש הזה לפסוק "וַיִּחַר-אַף ה בְּמֹשֶׁה" (שם י"ד) הבא אחרי הסירוב. הכתוב מונה כשלים אחרים שהביאו על משה ואהרון את גזירת מניעת הכניסה לארץ ישראל. ניסיון הבריחה מן השררה, האחראית, לשמה, לשם שירות העם, שאסור לו לאדם ראוי להיפטר ממנה, היא הראשונה, אולי הראשה.

יתכן כי נענש על שלא ראה כי יש בכוחו לעמוד בנטל הובלת העם. הוא ידע כי דיין מוזהר לסבול את הציבור, וכששאל עד כמה השיבו ה' "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק" (במדבר י"א,י"ב), שאינו רשאי מחובת לבו שלו להשמיט תינוק מחיקו אפילו הוא בועט ושורט, ופוצע את חיקו, "והיכן אמר לו כן" שואל רש"י ומשיב כי אמר לו כן בפסוק "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שמות ל"ב, ל"ד) על-מנת שיהיו סוקלים אתכםב ומחרפים אתכם" ( רש"י, שם). משה נענש על שהיה עם לבו להיפטר מ שררה לשמה כי הוא ידע מה מחיר משלם פרנס שנוחה את העם לשמו של העם, לתכלית בעבורה יש צידוק בקיומו של עם. אפילו משה. זה שהכל ראו כי הנהיג אותם מעבות לחרות. כי בקע את הים. כי הביאם לתחתית הר סיני. כי שם לא היה עוד יכול להיות ספק בלב איש כי פה אל פה מדבר בו אדונו. אפילו הוא ידע כי להנהיג עם הוא לקבל על עצמך מראש "ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי" (שמות י"ז, ד'). משה נחה את העם. כל שנתיירא מפניו אירע לו. ואף על-פי כן לא נסלח לו עוון הסירוב לקבל שררה לשמה.

אפשר אין סימן גדול יותר לחין ערכה של שררה. שלא לשמה, אדם נענש על שהוא רץ לקראתה. לשמה, הוא נענש על שהוא נס מפניה.

ואולי אין סימן גדול יותר לחין ערכו של הצבור. מי שמתמלך עליו כדי לדלות מתוכו כבודו וטובתו שלו - חוטא לו גם אם אין כוח ביד הצבור לתבוע עלבונו, גם אם הציבור אינו יודע אפילו כי עלבו בו. אך מי שמקבל על עצמו להנהיג את הציבור לשם כבודו וטובתו של הציבור, יקבל - אפילו אין הכרת טובה ותודה בציבור, אפילו יסקלוהו. גדול כבוד הציבור אפילו כשהציבור אינו שומר על כבודו.