המאבק בין מחרחרי מלחמה לרודפי שלום

במאה השנים האחרונות היינו עדים למאבק איתנים בין תנועות שלום למחרחרי מלחמה, בין אידיאולוגיות יוניות, ניציות וניציות מתונות בעולם ובישראל. כשאני כותב "יונים" או "הם", אני מתכוון ל"חוגים ביונים" כי אני לא רוצה להכליל, ואני מתכוון לחוגים בקרב היונים או הימנים או החרדים. זה הוא מאמר, לא תזה לדוקטורט בה אני מצווה לציין למי אני מתכוון במדויק, מי אמר מה או מתי ולהביא אסמכתאות, אחרת המאמר היה הופך ארוך מדי ומאוד קשה לקריאה. אם כן, יונים או חוגים ביונים מנסים להוכיח שהם טלית שכולה תכלת, מוסריים, רוצים בשלום, אוהבים את השכנים (אבל לא מרגישים ב"בית" עם העם שלהם...), בשעה שהניצים ובכלל כל מי שלא חושב כמוהם, אפילו מקרב השמאל והיונים עצמם, הם סמל הרע, פשיסטים, נאצים, רוצחי ילדים ואפרטהייד.

זה לא חדש, אנחנו זוכרים את השלטון הטוטליטרי של מפא"י, את הקרע בין הקיבוץ הארצי לקיבוץ המאוחד, את הטיהורים אצל הקומוניסטים, הטרוצקיסטים ודומיהם. אם מנתחים את ההתנהגות של יונים לעומת ניצים, נראה כי מלחמת העולם הראשונה לפני מאה שנה פרצה בעיקר בגלל חוגים מילטירסטיים, ניצים קיצוניים שהביאו לטבח של מיליונים, בעיקר חיילים, במלחמה שנחשבה אז לנוראה במלחמות של האנושות. כתוצאה מכך חלה ריאקציה ופרחו לאחר מלחמת העולם ה-I תנועות שלום והתבדלות באירופה, בעיקר בצרפת ובבריטניה, ובארצות הברית.

גרמניה, איטליה ויפן לעומתן הפכו למיליטריסטיות ומחרחרי מלחמה וניצלו את תנועות השלום ואת הרצון של המערב להימנע ממלחמה נוספת על-מנת לפלוש למדינות, להתרחב באירופה באוסטריה ובצ'כוסלובקיה, באפריקה בחבש ובלוב ובאסיה בסין ובקוריאה. חלק מהכיבושים התחילו עוד לפני כן. באותו הזמן ארצות הברית נקטה במדיניות של התבדלות. אירופה ויתרה עוד ועוד להיטלר - בחבל הסאר, בחימוש, בסיפוח אוסטריה, בסודטים, בצ'כוסלובקיה עד שלא יכלה יותר והכריזה נגדו מלחמה. אך האם היא יצאה למלחמה נגדו? לא ולא - היא אפשרה להיטלר לכבוש בשקט את פולין ולא עשתה דבר. רק אחרי שהיטלר פלש להולנד, בלגיה וצרפת החליטו אנגליה וצרפת להשיב מלחמה שערה ומיד הפסידו במלחמה. זאת הייתה בהחלט מדיניות תבוסתנית, אירופה לא נלחמה בנאצים, לכל היותר הם הגיבו בצורה רפה כשהיא נכבשה. גם בריטניה עמדה להיכבש ולהפסיד במלחמה אלמלי קרה לה "נס" ובחרה את צ'רצ'יל לעמוד בראשה. מי שמתעמק בהיסטוריה מבין שאלמלי כן ייתכן מאוד ובריטניה הייתה נכבשת על-ידי הנאצים או לכל היותר עושה שלום עם היטלר, מכירה בכיבושים שלו ונכנעת לו בסיבוב הבא, כפי שהיטלר פתח במלחמה נגד ברית המועצות בשנת 1941 למרות הסכם מולוטוב ריבנטרופ ביניהן.

גם ארצות הברית לא פתחה במלחמה נגד התוקפנות של גרמניה ויפן, היא נגררה למלחמה בעקבות פרל הרבור והכרזת המלחמה של גרמניה נגדה ב-11.12.1941. כלומר, בוודאות בגלל הפציפיזם והתבוסתנות של בריטניה, צרפת וארצות הברית, בגלל תנועות השלום, היונים ושלום עכשיו שלהן, בגלל האינטלקטואלים יפי הנפש שהיו נגד שפיכות דמים בכל מחיר, ארצות אלה לא עשו דבר נגד התוקפנות של גרמניה, איטליה ויפן, לא יצאו להילחם נגדן בפועל (הכרזת המלחמה בשנת 1939 הייתה רק פורמלית ולא לוותה בצעדים כלשהם) ועד שגרמניה ויפן לא הכריזו עליהן מלחמה ולא תקפו אותן הן לא עשו דבר, בגלל המנהיגים התבוסתנים, בגלל דעת הקהל, בגלל הערכים המוסריים הגבוהים של הפציפיסטים והבדלנים, בגלל הפחד ממחיר המלחמה, הן שילמו בדיעבד מחיר כבד על כך.

כולנו מכירים את האימרה "רצונך בשלום - היכון למלחמה". אבל נראה שהיא מעולם לא הייתה כל כך רלוונטית כמו באירופה ובשאר העולם בין שתי מלחמות, ובישראל בכל מאה שנות ההתישבות. מכיוון שבזמן הלימודים שלי באוניברסיטה העברית התמחיתי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עלית הפשיזם והנאציזם, אני קצת מבין בסוגיות אלה ובוודאי שהפנמתי את הלקחים. נראה לי שמלחמת העולם השנייה לא הייתה גובה כל כך הרבה קורבנות והייתה נמשכת הרבה פחות שנים אם בראש המדינות בבריטניה, צרפת וארצות הברית היו עומדים מנהיגים מפוכחים ולא רודפי שלום בכל מחיר. יש לא פחות סכנה בקיום מדיניות מחרחרת מלחמה כפי שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה לבין קיום מדיניות "רודפת שלום" כפי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה בבריטניה, צרפת וארצות הברית. היונים ורודפי השלום עם המוסר הכפול מסוכנים לשלום העולם לא פחות מאשר הניצים הקיצונים.

אני שומר על תקינות פוליטית לעילא כאשר אני לא מכנה את רודפי השלום מחרחרי שלום כפי שקוראים למחרחרי מלחמה, אלא אדרבה רודפי שלום במשמעותו התנכ"ית של אוהב שלום ורודף שלום, מילה שאינה פז'ורטיבית.

על-פי מבחן התוצאה רודפי השלום לא יותר מוסריים ממחרחרי המלחמה, כי כפיית מדיניות השלום בכל מחיר, ההתבדלות, אי-ההתחמשות, אי-התגובה לתוקפנות, גרמה למיליונים של קורבנות והאריכה את המלחמה בשנים רבות. זאת ועוד, צרפת נכנעה בבושת פנים, בריטניה עמדה להיכנע או לחתום שלום נוסף של אלף שנים שהיה מחזיק מעמד שנה עם גרמניה הנאצית, אלא שקרה לה נס והיא התעשתה ובחרה את צ'רצ'יל הנץ, שבכוח אישיותו וסלידתו מהיטלר והמתוקפנות שלו הפך את היוצרות, אבל באיזה מחיר! ואחרי הרבה שנים של מלחמה ומיליונים של קורבנות! בארצות הברית מה שהכריע את הכף זאת העוצמה הכלכלית שלה ולא האישיות של מנהיגיה, אבל אם כלכלתה הייתה פחות איתנה (וגם זאת לאחר 12 שנה של שפל נוראי) היא הייתה נכנעת גם כן ליפן ולגרמניה.

גם בזמן המלחמה הקרה היו בארצות הברית ובאירופה תנועות שלום תבוסתניות שיצאו להפגנות המוניות עם נאומים חוצבי להבות, שגרסו כי עדיף לתת לברית המועצות להשתלט וקראו BETTER RED THAN DEAD, עדיף להתפרק מהנשק הגרעיני על-מנת להימנע מהסכנה של מלחמה גרעינית. כאילו, שאם לא היו מטילים את הפצצות האטומיות ביפן המלחמה לא הייתה נמשכת עוד שנים רבות וגובה עוד מיליונים של קורבנות. כאילו, שאם לא היו הורגים מאות אלפי אזרחים בהפצצות בברלין, דרזדן ובכל גרמניה המלחמה לא הייתה נמשכת עוד שנים רבות וגובה עוד מיליונים של קורבנות. כאילו, שאם ארה"ב הייתה מתפרקת מנשקה האטומי ברה"מ לא הייתה משתמשת בו ומשמידה את ארה"ב. הגיע הזמן שיפנימו כי תנועות שלום מסוכנות לא פחות ממחרחרי מלחמה.

האג'נדה של רודפי השלום בישראל לעומת המציאות

עם כל העצב והסלידה מהרג של מאות אלפי קורבנות אזרחיים במלחמה, המנהיגים של אומות דמוקרטיות שבהן יש זכויות אזרח (לא הגרמנים והיפנים שבמדינות הטוטליטריות שלהן לא הייתה קיימת רגישות להרג של אזרחים של אויביהן) צריכים לעיתים לקבל החלטות של הרג אזרחים - הרבה יותר מ-40 שרובם מחבלים, כפי שעושים לנו אינוונטר שבועי רודפי השלום בציניות וגלגול עיניים וצדקנות ומוסר כפול, כשהם מוגנים בבתיהם על-ידי החיילים 'הרוצחים אזרחים', שאם לא כן המפגינים הפציפיסטים של החמאס היו באים ושוחטים אותם, היו שורפים את בתיהם עם עפיפוני תופת שונעדו לזרוע הרס, שריפה והרג, למרות שנסוגונו מכל שעל כמצוות היונים. אך היונים מגלים אמפתיה דווקא לעזה הנצורה, ולמה היא נצורה 'כביכול', למרות שאנו מספקים להם את החשמל ומזרימים מאות משאיות, רק לא מאפשרים להם להבריח נשק וטילים, כפי שגילינו פעם אחר פעם במצור הימי ובהברחות.

סהדי במרומים, עד כמה ניתן לתעות ולהטעות, כי מה שקורה כיום בעזה הוא שיא הציניות והרישעות. כאשר מאשימים את החיילים ששומרים עלינו בחירוף נפש, את הממשלה שמגנה עלינו ולא מפקירה אותנו ל-"מחיר השלום" כפי שהפקירו אותנו ממשלות השמאל אחרי אוסלו - גם ממשלת פרס אחרי אוסלו ב' שנחתם בגלל פליק פלאק מביש וגם ממשלת ברק עם האינתיפאדה השנייה. מדינות העולם הדמוקרטיות במערב, המוסריות והאנושיות, הרגו במלחמות מאות אלפי אזרחים כי לא הייתה להן ברירה. ואיתנו מנהלים היונים פנקסנות כפולה של הרג עשרות פולשים לישראל. אך לא רק הן, גם גורמים במדינות הידידותיות שלא היססו לטבוח מאות אלפי אזרחים, גם האו"ם, ובוודאי פלשתין. עשרות שנים שתקתי למוסר הכפול של היונים, אך עם הגיעו לשיאים שלא יאומנו, עם גבור תעמולת הזוועה נגד ישראל, צה"ל ומנהיגי ישראל, נגד רוב העם, החלטתי שיש להסיר מהם את המסיכה.

בתחרות על המוסר הכפול, על רדיפת השלום האובססיבית, ועל האחריות לכל כך הרבה קורבנות מתחרים איתם כמובן מחרחרי המלחמה, בברית עם תעשיות הנשק, עם גורמים אינטרסנטים, עם קיצונים לאומנים, עם תסביך רדיפה ושנאת האחר. להם ניתן לייחס את מלחמת ויטנאם, מלחמת עירק בראשית האלף ועוד. כל מקרה לגופו של עניין. לכן אני מגיע למסקנה שהדרך הכי טובה לטפל בסכסוכים היא תוך נקיטת מדיניות של ניציות מתונה. זו הייתה דרכו של בן-גוריון מ-1948 ושל הישוב לפני כן, זו הייתה דרכו של יגאל אלון, זו הייתה דרכה של ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים, זאת הייתה דרכו של בגין, לפחות עד מלחמת לבנון הראשונה. אוי לנו אם היינו הולכים בעקבות ברית שלום בשנים לפני קום המדינה, אם לא היינו מקימים את ההגנה והפלמ"ח ונוקטים במידינות אקטיביסטית נגד הבריטים והפלשתינים כי אחרי כ"ט בנובמבר 47 התחילו הערבים במלחמה נגד ישראל ואחרי הכרזת העצמאות במאי 1948 פלשו כל צבאות ערב יחד עם הפלשתינים בשביל לחסל אותנו במלחמת השמד.

לא התגרינו בהם, הם היו התוקפנים, הם היו אלה שברוב המקרים קראו לערבים לעזוב את בתיהם כי אחרי שהם ישמידו את היהודים הם יוכלו לחזור ולרשת אותנו. עכשיו שהם הפסידו, הם בוכים בדמעות תנין על נכבות למיניהן והיונים מכבדים את אבלם, הם מאשימים אותנו בגורל הפליטים ודורשים את שובם אחרי שכמעט כולם לא היו פה מעולם והיונים מוכנים לקלוט את חלקם, הם אלה שטובחים אלפי אזרחים בכוונה תחילה והיונים קוראים לנו רוצחי אזרחים. מזלנו שבן גוריון עמד בראש המדינה בשנת 1948 ולא התבוסתנים שהיה להם כמעט רוב בממשלה ופחדו פחד מוות מהכרזת העצמאות. מי שהכריע את הכף היה בן-גוריון בסיוע של הניצים ולא רודפי השלום שרצו לעשות הכל על-מנת להימנע ממלחמה שבכלל לא פתחנו בה. אלמלי חזר בן-גוריון בבהילות למשרד הביטחון בראשית 1955 היה קרוב לודאי מתקבל התכתיב של הבריטים והאמריקנים לוותר על הנגב על-מנת שנאצר וירדן יצטרפו לנאטו. אלמלי היו בגין ודיין ועוד כמה ניצים מתונים בממשלה בראשית 1967 היינו קרוב לודאי מפסידים במלחמה אחרי שהיו פולשים אלינו מסוריה, ירדן ומצרים שקידמה את צבאה לגבולנו בניגוד להסכמים שחתמה.

ואם כבשנו שטחים - בדין כבשנו אותם אחרי שפתחו במלחמת השמד נגדנו, כמו שכל מדינה כבשה שטחים בעקבות מלחמות. עם זאת, טוב עשה בגין שהחזיר את כל סיני, בגין - לא היונים, על-מנת לעשות שלום עם מצרים. טוב עשה ברק שנסוג מלבנון למרות הצורה שבה עשה זאת, כי יש לנו כיום את כל ההצדקה המוסרית להגיב בהיקף פי כמה יותר חזק כנגד לבנון - לא רק החיזבאלה, כל לבנון - אם הם יירו עלינו אלפי טילים. טוב עשה שרון שנסוג מרצועת עזה למרות עקירת אלפי אזרחים מבתיהם, כי יש לנו כיום את כל ההצדקה המוסרית להגיב בהיקף פי כמה יותר חזר כנגד החמאס ולמוטט אותו אם הם יירו עלינו אלפי טילים. טוב אפילו עשו פרס ורבין שחתמו על הסכם אוסלו שאני הייתי נגדו, למרות שהביאו לבתינו אלפי מחבלים, כי הם נתנו "צ'אנס לשלום" ויש לנו כיום את מלוא ההצדקה המוסרית לכבוש מחדש את הגדה, לבנות גדר מסביבה ולהרוג את כל המחבלים שבאים לטבוח בנו (אבל אוי לנו אם לא נקיים איתם עצרות זיכרון, זה קודם לעיירות הפיתוח בנאום הקוואזי-בית).

מספרם של חללי מערכות ישראל משנת 1860 ועד יום העצמאות 2018 הוא 23,645. מספר האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מיום הכרזת המדינה עומד על 3,134. אם נוסיף לכך את מספר הקורבנות האזרחיים שנהרגו במאורעות ובין המאורעות משנת 1860 ועד להקמת המדינה, מסתכם סך כל הקורבנות בישראל ממלחמות ופעולות איבה, חיילים ואזרחים, בפחות משלושים אלף נפש. היו ימים בשואה שביום אחד נהרגו יותר ממספר זה. כי הישוב הישראלי בארץ ישראל ידע להגן על עצמו בכוח הנשק, לא באוהלה של תורה ולא בפציפיזם ובאי אלימות.

אם היהודים בישראל מקום המדינה ולפניה לא היו מגינים על עצמם והיו סומכים על אלוהים או על הבנה עם הפלשתינים שפרעו בנו, טבחו בנו, רצחו, שדדו, בזזו ואנסו, היו נהרגים כמעט כל תושבי הישוב והמדינה, לא הייתה קמה בכלל מדינה. ראינו מה קרה בשואה, כשהגרמנים ואוכלוסיות אזרחיות שסייעו להם, טבחו שישה מיליון אזרחים יהודים על לא עוול בכפם. מה שהיה קורה בישראל כשהיהודים התישבו בישראל, שהייתה מיושבת ערבים שראו בישוב היהודי סכנה לאומית, היה טבח המוני והפלשתינים כבר התכוננו לכך כאשר בן בריתם היטלר היה בשערי הארץ ואלמלי ניגף באל עלמין במצרים במרחק של כמה מאות קילומטר מגבולות הארץ אין ספק שגם הורי שגרו בקהיר היו נרצחים כפי שנרצחו קרובי משפחתנו היוונים והאיטלקים ולא הייתי נולד כלל. כמה חבל...

מדיניות הניצים המתונים

לכל היונים, הפציפיסטים, חסידי שלום עכשיו, מימי דלדייה ועד ימינו כדאי לזכור את המספרים האלה. היינו מאוד פציפיסטים עד השואה, מה זה עזר לנו? היינו מאוד פציפיסטים בראשית הישוב היהודי בארץ ישראל עד שהחלו לטבוח בנו, ללא התגרות, אלא אם כן זאת נחשבת התגרות הרצון לחזור להתיישב בארץ אבותנו ולרכוש קרקעות כחוק בשביל ליישב עליהן יהודים. יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח וניצח בקרבות המכריעים של מלחמת העצמאות והיה נץ מתון, ידע לעשות הבחנה ברורה בין התנועה הפלשתינית לאזרחים הפלשתינים - עם התנועה הוא נלחם בחירוף נפש, עם האזרחים קשר קשרי רעות שנמשכו עד יום מותו כאשר פקדו את קברו ערבים רבים.

כך האמינו גם רוב מנהיגי הישוב העברי, וכך אני מאמין, שיש להילחם בתנועה הפלשתינית שלא מכירה בקיומנו וטובחת בנו, אך יש לכבד את הפלשתינים כפרטים, שהם כמונו ובדרך כלל שוחרי שלום ורוצים לחיות בהרמוניה בישראל, כפי שחזה הרצל (באלטנוילנד שקראתי אותו בלאדינו בכתב רש"י), שסבר בטעות שהערבים כפרטים יקבלו אותנו, ולא צפה את הקמת התנועה הלאומית הפלשתינית איתה אנו נלחמים עד עצם היום הזה למעלה ממאה שנה, כשברובה היא מסרבת להכיר בקיומנו או מדברת בכפל לשון על הכרה בקיומנו בכפוף לזכות השיבה, עם "חזרה" של חמישה מיליון פליטים ומדינת כל אזרחיה ולא מדינה יהודית. העם הפלשתיני שוחר שלום, המנהיגים שלהם מחרחרי מלחמה, זו הבעיה. ומי שלא עושה את ההבחנה הזאת טועה ומטעה ומסכן את המדינה.

כזכור, אני גורס שישראל צריכה להיות מדינת העם היהודי (לא הדת היהודית) וכל אזרחיה, אבל לא רק מדינה יהודית ולא רק מדינת כל אזרחיה. גם בהמנון התקווה שהוא כל כך שנוא על הכתבים של עיתון מסוים ניתן להוסיף בית שיעסוק באהבת הארץ של כל התושבים ולדגל עם המגן דוד ניתן להוסיף עץ זית. כמובן שאין לגלות כל התחשבות בנכבה שהפלשתינים הביאו על עצמם אחרי שהם לא הצליחו לחסל אותנו, כמו שבית המשפט אינו צריך לגלות אמפתיה לרוצח אביו המבקש את רחמי בית המשפט כי הוא יתום. וגם אין ליישב אף פליט כי כמעט כולם לא גרו פה ובמקור היה מספרם קטן ממספרם של הפליטים היהודים שבאו מארצות ערב (כולל משפחתי) ושנקלטו פה, כאשר ארצות ערב וההנהגה הפלשתינית העדיפו לשמר אותם כפליטים ולהשקיע את המילירדים בנשק, ארמונות ושחיתות. כל סוגית הפליטים מקוממת מאין כמותה כי משתמשים בהם בציניות כמו שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי כשיורים עלינו טילים ובמחבלים המתאבדים שמלעיטים אותם בססמאות דתיות חשוכות.

הסכסוך עם הפלשתינים הוא סכסוך נדל"ן או מלחמת דת?

אחד מעמודי התווך של היונים, סופר מפורסם שמנבא בשער כמו עמוס הנביא טוען שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא לא מלחמת דת או תרבויות או מסורות, אבל בעצם סכסוך נדל"ן - סכסוך שיפתר לא על-ידי הבנה עמוקה יותר כי אם על-ידי פשרה כואבת. אני תוהה לפעמים, או שמא אני טועה, איך ניתן לטעות כל כך הרבה, אך אסתפק בציטוט של דודו הדגול, בן פורת יוסף, שכתב על יצירתו ההיסטורית של משה שמיר "מלך בשר ודם" כי יש לפעמים סופרים שאינם היסטוריונים, אבל עד כדי כך... - כך, יש סופרים שאינם היסטוריונים או מבינים במגמות היסטוריות או במדיניות ולצערי כל הסופרים היונים שאני מכיר למעט אחד שכתב את "חופשת שחרור" לא מבינים כלל את מהות הסכסוך ואת כוונות ההנהגה הפלשתינית, אבל עד כדי כך לטעות? עד כדי כך להטעות את הקוראים?

הסכסוך הוא לא מלחמת דת כאשר הקריאה של כל המחבלים המתאבדים היא "אללהו אכבר", איך הם מכינים עצמם להתאבדות, מיטהרים, על-פי מצוות הקוראן, מי שולח אותם למבצעים הנאלחים שלהם אם לא אימאמים קיצונים במאדרסות של טרור, פאנאטיות ושנאת הזר, איך הם מייחלים למצוא את 72 הבתולות בגן העדן שעל כך הרחבתי את הדיבור בכתביי והצגתי לעומת חזון 72 הבתולות הסקסיסטי,החשוך והזוועתי את חזון 72 ספרי מופת, 72 סרטי מופת, 72 ציירי מופת, 72 מחזות מופת, 72 יצירות מופת קלאסיות, 72 שפות שאני יכול לקרוא בהן ולהבין את הצהרת זכויות האדם של האו"ם, לרבות לאדינו שיזמתי, השתתפתי בתרגום וערכתי את התרגום...

זו לא מלחמת תרבות כשמצד אחד עומדת התרבות היהודית ההומניסטית אירופית של ישראל, עם עקרונות מוסר נעלים ומאידך תרבות של שנאה, תוכניות לימוד ערוכות על-פי מתכונת נאצית, תרבות של התבדלות, הנהגת חוקי השאריעה? זו לא תרבות של מסורות - כאשר יש בישראל דמוקרטיה, שוויון זכויות מלא בלי אפליה על בסיס דת, גזע, עדה, מגדר, נטיות מיניות ומאידך מדינות טוטליטריות, שאפילו אם יש בהן בחירות פעם אחת - כשמנצח החמאס הרצחני הוא טובח באחיהם, מסורת של גדיעת ידיים לגנבים, סיקול נשים סוטות כאשר הן נאנסות, הלבשת נשים כמו שק עם נקבים זעירים בשביל לראות, הוצאה להורג של הומוסקסואלים, ועד לסחר בעבדים ובנשים...

אני מתפלא איך סופר כמוהו ושכמותו סוברים שההנהגה הפלשתינית היא אכן כמו ההנהגה המצרית (בכל זאת קומפטריוטים...), שמילת כבוד שלהם היא מילת כבוד, בלי שקרים והתפתלויות סביב ביטול או אי-ביטול האמנה הפלשתינית, בלי הכרה או אי-הכרה בישראל - 'אנחנו מכירים בישראל אבל לא כמדינה יהודית ורק אחרי שתקלוט על-פי זכות השיבה למעלה מחמישה מיליון "פליטים" פלשתינים', בלי חוליות משטרה משותפות שיורות בישראלים, בלי פטפוטי סרק של ערפאת ואבו מאזן על שלום אמיצים ושליחה או עידוד מחבלים לטבוח ביהודים.

החזרנו למצרים את השטחים שכבשנו ומאז יש שלום ולא נהרג אפילו אזרח ישראלי אחד. החזרנו לפלשתינים את עזה ואת מרבית הגדה והם יורים עלינו אלפי טילים, חופרים מנהרות מוות ויזמו את האינתיפאדה השנייה שטבחה אלף אזרחים חפים מפשע. ערפאת ואבו מאזן זה סאדאת וחוסיין? איזו תמימות, איזו היתממות מצד הסופרים, הפרופסורים, השחקנים, הציירים, העיתונאים, שאומרים שההנהגה הפלשתינית הם אנשי כבוד? הם אנשים אמינים? זה לא סכסוך על בסיס דת? ומי זה משקר כבר מאה שנה שאל-אקצה בסכנה ממאורעות 1921 ועד ימינו, עם מהומות, עם הרוגים, עם הפגנות של עשרות אלפים, עם שהידים, עם ליבוי יצרים בכל העולם המוסלמי, אל-אקצה בסכנה? אין שקר גדול מזה! אין שיסוי דתי גדול מזה! אבל הסופר הידוע טוען שיש לנו רק סכסוך נדל"ן.

הסכסוך עם הפלשתינים הוא סכסוך עם משטרים פונדמנטליסטים, של איסלאם קיצוני, סכסוך דתי, תרבותי, מסורתי. גם אחרי שנסוגונו מכל שעל בעזה, הפאנאטים אסלמיסטים פונדמנטליסטים של החמאס יורים עלינו אלפי טילים, מנסים לפלוש לישראל בעשרות אלפים, חופרים מנהרות מוות, ואותו דבר אחיהם עשו גם בגדה כי מילה שלהם זו לא מילה, הסכם שלהם זה לא הסכם. לא ניתן להגיע להסכם שלום עם ההנהגה הפלשתינית בגדה ובעזה, שהם לא יותר מכנופיות של טרוריסטים שאנחנו במו ידינו וברוב תמימותנו הבאנו לארצנו בהסכמי אוסלו, וגם לא ניתן להגיע לשלום עם אירן ועם סוריה. כי יש לנו עסק עם משטרים חשוכים חסרי כבוד שרוצים לחסל אותנו.

על מדיניות נתניהו וההתמודדות עם משטרים הרוצים לחסל את ישראל

עם המשטרים שניתן היה לעשות שלום חתמנו על הסכמי שלום בתמורה לפשרה כואבת והחזרת כל השטחים שנכבשו במלחמת המגן. עם המשטרים האחרים שהם מתונים כסעודיה, מדינות המפרץ, מרוקו ועוד אנחנו נמצאים במצב של הכרה דה פקטו. עם סוריה לא ניתן לעשות שלום ובכל מקרה אין לסגת מאף שעל של הגולן כי יש לנו עסק עם משטר רצחני שטבח בבני עמו חצי מיליון ועוד ידו נטויה. עם אירן ניתן יהיה לעשות שלום רק אחרי שהעם הנאצל של אירן ישתחרר מעול התיאוקרטים החשוך ויהיה שוב חופשי. הו, כמה שכל יפי הנפש השתלחו בשאח הפרסי המושחת שפשעיו בטלים בשישים לעומת פשעי האיאטולות, שעמו היה במצב פי כמה יותר טוב מאשר עכשיו, כל עמו - גם העשירים וגם העניים. אבל העולם הנאור לא עושה דבר נגד משטר האימים של האייאתולות וחותם איתם את הסכם הגרעין המביש. וכשנתניהו במבצע מודיעיני מזהיר מוכיח שהם שיקרו ואכן כמעט והצליחו בפיתוח פצצות אטום למרות הכחשותיהם, הם אומרים - אז מה חידשת, תמיד ידענו שהם שקרנים.

אבל איך זה חותמים הסכם עם שקרנים? מניין להם שהם לא ישקרו גם הפעם, למרות כל מנגנוני הפיקוח שלא מוכיחים את עצמם? אני למדתי שבעולם העסקים לא עושים עסקים עם רמאים גם אם הם מבטיחים את הירח. כתבתי על כך בספריי ולימדתי את הסטודנטים שלי. הוכחתי שתמיד אבל תמיד מי שעושה הסכמים עם רמאים מפסיד, כי הרמאים מערימים עליו. והיונים שמבקרים תמיד, אבל תמיד, את ישראל ואת ממשלתה, אומרים - אה, אבל גם אנחנו שיקרנו עם הכור בדימונה. אך ממתי ישראל איימה עם פצצות האטום שלה, אם יש לה, על מדינה כלשהי? כאשר אירן מאיימת להחריב את ישראל, אם לא מטהרן אז מרמת הגולן, ואם לא בנשק כימי אז בפצצות אטום? וכשנתניהו קורע את המסכה מעל השקרים של אירן ומוכיח שהם רצו לפתח את פצצות האטום היונים טוענים שהוא פופוליסט, שמסגיר סודות של המוסד, שכוונותיו לא טהורות, שהוא מבייש את האירנים, שעכשיו לא תהיה להם ברירה אלא להגיב. אחיי היונים, נסו ולו רק פעם לצדד בישראל, בראש ממשלתה, לפחות בסכנה כה קיומית כתוקפנות של אירן. אם אתם רוצים שיתיחסו לטיעוניכם ברצינות - תחדלו מהשנאה העצמית.

וגם אם אבו מאזן מדבר בכפל לשון ובמסר כפול מעשיו מעידים על כוונותיו, ואילו החמאס לא מסתיר את כוונותיו, וגם אירן וגם סוריה לא, שכולם רוצים לחסל אותנו. ניתן בהחלט למצוא פתרון עם ירדן ששליטיה הם אנשי כבוד, וכמובן שאין לזה כל קשר עם היותם פלשתינים או בדווים, כי חלק גדול מהנהגת ירדן היא פלשתינית, יורש העצר הוא חצי פלשתיני ואפשר כמובן לעשות שלום בעתיד עם אנשי כבוד פלשתינים במסגרת ירדנית. אבל לקרוא לסכסוך שלנו עם הפלשתינים סכסוך נדל"ן? איזו בורות, איזו התיימרות להבין, איזה מוסר כפול, איזו צביעות, איזו סכנה חמורה של אי-הבנה משוועת של האויב, שכבר הביאה בעבר הקרוב לאסונות כבדים!

רבים טוענים כי נתניהו וממשלתו נוהגים במדיניות ניצית מתונה כלפי עזה, כלפי סוריה, כלפי הטרור, כלפי הרשות הפלשתינית וכלפי אירן, עד כה. יש להדגיש עד כה, כי נתניהו הולך על חבל דק מאוד ותוך יום ישראל יכולה להיקלע למלחמה טוטלית נגד אירן, לבנון, סוריה, עזה ואלפי טרוריסטים מהגדה. אבל מה האלטרנטיבה? לתת לאירן לפתח פצצות אטום וטילים ארוכי טווח, להתבסס על גבול ישראל בסוריה כשמעולם לא עשינו להם רע והם רוצים לחסל אותנו על לא עוול בכפנו, כמו היטלר שהם מכחישים שרצח יהודים? לתת לחמאס לירות עלינו אלפי טילים ולחפור מנהרות רצח אחרי שנסוגונו מכל שעל ואנחנו רק מונעים מהם לתקוף אותנו בגלל מה שהם קוראים מצור? לתת לחיזבאלה להתחמש בטילים מדויקים ולירות עלינו אלפי טילים אחרי שנסוגונו מלבנון? לתת לטרור הפלשתיני להרוג בנו אלפי אזרחים מבלי לכבוש מחדש את הגדה ולעשות פשיטות, גדרות ומחסומים על-מנת למנוע אלפי קורבנות של אזרחים כפי שהיה באינתפיאדה השנייה אחרי שנסוגונו מרוב הגדה? האם יש לנו ברירה?

נראה כי רוב העם בישראל שאולי חלוק עם הליכוד במדיניותם החברתית-כלכלית, סבור כי הממשלה נוקטת עד כה מדיניות זהירה, ניצית מתונה, לא יונית ולא ניצית קיצונית חסרות אחריות. היונים בישראל, הפלשתינים, ארגוני זכויות האזרח ואוהבי ישראל בעולם יכולים להיות צדקנים, לקרוא למדינה רוצחת ילדים, להגיד שפה זה לא בית אלא מבצר, אוי ואבוי אם ישראל לא הייתה גם בית וגם מבצר. ראינו מה קרה לבתים של הצרפתים בהנהגת דלדיה רודף השלום. האם על היונים והערבים הישראלים להודות לנתניהו כי הוא נוקט במדיניות זהירה מאוד, עד כה, כפי שסבור רוב העם? כי אלמלי כן כולנו היינו מזמן נטבחים על-ידי הפלשתינים, האירנים וחיזבאלה רודפי השלום.

אבל האויבים שלנו בסדר, הם תנועות שחרור, ואנחנו רוצחי ילדים. איך בכלל שחקנים, פילוסופים וסופרים יונים שמתנפלים בקריאות קרב נגד שרת התרבות שלנו על פגיעה כביכול בחופש הביטוי (היא לא אוהבת את דרוויש אוכל האדם) יכולים לקיים עצרות עם פלשתינים שבבית שלהם בגדה וברצועה נוהגים נגד זכויות אזרח, בעד אפלית נשים, נגד התבטאות חופשית בתרבות ובספרות, בפאנאטיות תיאוקרטית, ברצח ובשחיתות. איך יכול להיות מוסר כפול כה גדול, ליקוי מאורות כה גדול! רק מי שמבין בהיסטוריה יכול להגיע למקורות ההתנהגות של תנועות השלום בכל מחיר, רק מי שקרא את הטרילוגיה הנפלאה של סארטר על צרפת ערב מלחמת העולם השנייה יכול להבין איך חשבו האינטלקטואלים על המצב. ארתור מילר, אחד המחזאים האהובים עלי, שלימדתי את המחזות שלו בקורסים שלי לאתיקה עסקית כתב את ציד המכשפות על המקרטיזם ואני כמובן מגנה לחלוטין את התופעה הזו.

אבל המקרטיזם שאני מגנה היה ריאקציה לגל האהדה של האינטלקואלים האמריקנים לסטלין בשנות השלושים והארבעים, שהתעלמו לחלוטין מהידיעות על רצח ההמונים של הסוביטים הקומוניסטים, בדיוק כמו שהיונים כיום מתעלמים לחלוטין מכל פשעי הפלשתינים, רוצים שניסוג מהגולן ולאפשר לאסד שוב לטבוח בנו ממרומי הרמה, רוצים שניסוג עוד פעם מהגדה. כמה פעמים כבר אפשר לעשות את אותה הטעות, ולאפשר להם לטבוח בנו אלפי אזרחים כפי שהם עשו באינתיפאדה השנייה? ומדברים על פאטה מורגנה של מדינה מפורזת - פלשתין תהיה מפורזת כמו שהנאצים רצו להקים בישראל בית לאומי יהודי, אותו ראש "מדינה" מכחיש שואה מפריח את אותן הסיסמאות הנבובות והיונים התמימים בעלי המוסר הכפול קונים את זה, והחברים שלנו בצרפת, בריטניה וגרמניה קונים את המנטרה הריקה מתוכן של שתי מדינות לשני עמים (כשיש לאויבינו כאמור 4 והם לא רוצים שתהיה לנו אחת).

ובתור פרס חברינו "יסכימו" להכיר בירושלים המערבית כבירת ישראל והיונים מצדיקים אותם ותוקפים את טראמפ על זה שהחליט בצורה הטבעית ביותר להכיר בירושלים כבירת ישראל. הייתי צריך לקרוא עוד ועוד על-מנת להיות משוכנע שאני לא הוזה כשהאשימו את טראמפ בכך שהוא הכיר בירושלים כבירת ישראל ולא המתין בסבלנות עד שירושלים המזרחית תהיה בירת פלשתין. כמובן שחברינו האירופים יכירו בירושלים רק אם ירושלים המזרחית תהיה בירת פלשתין ושוב יהיו חומות כמו בברלין, כמו בניקוסיה, כמו לפני 1967, כאשר הסתובבתי לאורך החומות על-מנת להבין את גודל הזוועה. כי בית לא חוצים בגדר תיל וכך גם לא את עיר הבירה.

לעתים אני תוהה מה הטעם לכתוב כשידוע לי כי רוב האנשים הם בעלי דעה מגובשת בכל נושא ובוודאי בנושאים הנסקרים במאמר זה. היונים שרים "דוד מלך ישראל חי חי וקיים" ואילו בליכוד שרים "ביבי מלך ישראל" והיידה שרה. החרדים שרים שירים חסידיים ובעלי הכיפות הסרוגות שרים "יברך השם מציון וראה בטוב ירושלים". הערבים אולי מעדיפים את שירת מחמוד דרוויש, ואילו אני שר בקושי את "התקווה". איש באמונתו יחיה, אם כי אני מאוד מקווה שכפי שאני מתקומם מכל גילוי של גזענות כלפי ערבים הם גם יתקוממו מדברי המשורר הלאומי שלהם: "אך אם ארעב, אוכל את בשרו של המדכא אותי. היזהר, היזהר מהרעב שלי ומזעמי". כי מה הסיכוי להישמע של אחד שלא שייך לשום מחנה, שכותב על סוגיות הקפיטליזם כבשמאל ועל סוגיות הסכסוך כמו בחוגים מתונים בימין? מי יקרא אותי, למי אני עמל? אין זאת כי אני כותב בגלל הדחף לשנות ולו במעט את המציאות.

האם הבעיה היא בכך שנתניהו "טוב ליהודים" ולא טוב לפלשתינים?

כשבאים לנתח כמה קורבנות היו במדינת ישראל ממלחמה ומטרור בימי שלטונו של נתניהו, שנוא נפשם של השמאל, נוכחים לדעת שמספר ההרוגים נמוך ביותר בהשוואה לתקופות אחרות בשבעים שנות המדינה ובוודאי בהשוואה לקורבנות שהיו לנו כשבהנהגה שלטו ממשלות שמאל. אני חוזר ואומר "עד כה" כי ישראל עלולה להיגרר כל יום למלחמה עקובה מדם, אבל עד כה במשך שנות כהונתו של נתניהו זה לא קרה, גם אם סופרים את הקורבנות הכואבים במבצע צוק איתן - 73, במהומות מנהרות הכותל - 16 ובגל הטרור בשנים האחרונות עם רצח מתיישבים ביהודה ושומרון, פיגועי דריסה ורצח בסכינים. ואולי בגלל זה עושים לנתניהו מסע דה-לגיטימציה כה חריף כי המצב הביטחוני בשנות כהונתו סותר בפועל את כל טענות היונים. אלה צועקים זאב זאב לגבי המצב הביטחוני, הטרור, הפשיזם, משטרת המחשבות, אבל כלום לא קורה, או מעט מאוד מכל הסכנות שהם מנבאים לנו.

אוהבי ציון בעלי מצפון מנהלים אינונטר שבועי כמה קורבנות היו לאויבינו מידי המרצחים הציונים, כמה אזרחים פלשתינים נהרגו, כמה נפצעו. זה אולי מעניין את אוהבי ישראל בעולם, אותי מעניין כמה אזרחים ישראלים נהרגו אם בכלל. והמצפון שלי רגוע, כי אני יודע שחיילי צה"ל עושים כל מאמץ לא להרוג אזרחים חפים מפשע ולא הורגים בכוונה אף אזרח, ואם נהרגים אזרחים הם ברובם מחבלים (כל המחבלים הם אזרחים...), או חלק מהמון של עשרות אלפי איש שמנסים לפרוץ לישראל בשביל לטבוח בנו, או אזרחים שנקלעו לקו האש כאשר הנהגתם משלחת אלפי טילים בשביל להשמיד את ישראל כאות תודה על זה שנסוגונו מכל שעל מאדמתם. יסלחו לי בעלי המוסר הכפול, כאיש עם מצפון לא פחות ואולי אף גדול מהם (בשנות עבודתי בעסקים ועיסוקי באתיקה), אותי מעניין שייהרגו כמה שפחות מבני עמי ונקיפות המצפון שמצליחים לעשות לתמימים רבים בישראל ובעולם לא תופשות לגבי. המצפון והמצפן שלי מכוונים קודם כל לבני עמי ולא לבני עמו של האויב. למיטב ידיעתי זה מה שמניע את רוב רובם של האזרחים בישראל, ורואים את זה בקלפי, ואת רוב רובם של אזרחי המדינות הדמוקרטיות כארצות הברית, בריטניה וצרפת, וכבר הוכחתי שאנו מתנהגים בצורה הכי מוסרית, גם בהשוואה אליהן, ביחסיהן לאזרחים ממדינות האויב, במלחמת העולם השנייה, בויטנם, הודו-סין, אלג'יר, בגרמניה הנאצית, בעירק ואפגניסטן.

מה הם מניעי היונים, מדינות העולם והפלשתינים?

ברצוני להדגיש שמניעי היונים ומדינות העולם בקשר לסכסוך עם הפלשתינים אינה אחידה ולא ברורים לי באותה המידה. יחסם לישראל של מדינות ידידותיות כאירלנד ושוודיה, ושל אישים דגולים כתיאודורקיס, קן לואץ' ונעמי קליין, נובע מכך שהם לא מבינים ולא מנסים להבין את מורכבות הסכסוך, הם נכנעים ללחץ הסביבה שלהם, שבויים בידי מנטרות פשטניות כ-"הלאה הכיבוש", ישראל פשיסטית, רוצחת ילדים וניאו נאצית. גם אנחנו לא מבינים מה קורה באפריקה, רק חבל שהם לא מנסים לשמוע גם קולות אחרים שפויים לא פחות. המבקרים לא שופטים באותן מנטרות ובפרופורציות הנכונות מדינות שעוולותיהן גדולות עשרות מונים מעוולות ישראל. זהו מוסר כפול אבל ברור. ברור לי הרבה פחות שישראלים החיים בחו"ל מבקרים את ישראל במנטרות הקיצוניות, כי הם חיו בישראל, מבקרים בה ויש להם חברים רבים בישראל. זה כולל שחקניות, פרופסורים ואלפי ישראלים מהשורה שהיגרו לחו"ל ואולי מנסים לשכנע את עצמם שטוב עשו שעזבו את הארץ. זו אולי שנאה עצמית אבל בדרגה נמוכה ומובנת כי אחרת קשה היה להם לאהוב את עצמם. ישראל היא מדינת אפרטהייד, רוצחת ילדים, ראשיה מושחתים ופשיסטים אז טוב עשיתי שעזבתי ואני חי כיום בברלין, בפריז, בלונדון, בקופנהאגן, בניו-יורק.

ברורים לי עוד פחות מניעי סופרים, שחקנים ואומנים החיים בישראל ומשתמשים באותן מנטרות ולא מהססים להשמיע אותן גם בחו"ל. הם חיים בארץ הזאת עשרות שנים, חוו מה קרה כאשר נסוגונו מסיני וחתמנו שלום של כבוד עם אנשי כבוד, מה קרה כאשר נסוגונו מעזה ואנו חוטפים אלפי טילים ומרוב הגדה וסבלנו מגל טרור שגבה מאיתנו למעלה מאלף קורבנות אזרחים. כמה פעמים אפשר לחזור על אותה טעות, אך אידיאה פיקס קשה לשנות, לעזאזל העובדות, והם מעולם לא יסכימו להודות בטעותם, כי יחרב עליהם עולמם. אבל ברור שלא כולם כאלה ויש סופרים מצפוניים ורחבי אופקים שרואים את התמונה נכוחה ולא מדברים בססמאות פשטניות אלא בהבנה של התהליכים, של המתנחלים ושל כל שכבות העם. הם מדברים על שחרור, אהבה בלי חושך, עם ניואנסים ואהבת הארץ שהיא ביתם המלא. עוד יותר לא ברורה לי התנהגות הפרופסורים, מזרחנים, אלופים, שגרירים ועיתונאים המשתמשים באותן מנטרות. הם יודעים בדיוק מה קורה, הם היו בצומת העשיה, הם אנשי מקצוע ולא "דילטנטים" בענייני ביטחון כסופרים ושחקנים. זה כבר לא מוסר כפול, כבר לא שנאה עצמית, זאת אולי הונאה עצמית, כניעה לבון טון, רצון לזמר זמירות הערבות בעולם, מאמרים מחמיאים בעיתונים מובילים, הזמנות לסימפוזיונים נחשבים ואולי גם הרבה מאוד כסף שקשור בכך. ואיני חושד בהם בקבלת שוחד כי כולם אנשי כבוד, אבל הזמנה להרצות סמסטר או שנה במשכורת שמנה באוניברסיטה מובילה כרוכה בתשלום גבוה מאוד. אני מעדיף לא להתייחס לארגוני זכויות האדם, חיילים לשעבר, שמסתובבים בכל העולם לספר על עוולות הכיבוש כי אותם אני עוד פחות מבין. לא ברור איפה מתחילה ונגמרת התמימות, שנאה והונאה עצמית, רצון לא להודות בטעות, בצע כסף, רישעות, המצפון, המצפן, הרצון לכפר על עוולות שעשו בצבא או בשב"כ, הבון טון, הרצון להיות מקובלים, לא חריגים, וגם אהובים.

יש כמובן את האנטישמים שברור לי מה הם רוצים כשהם מעלילים על היהודים מקדמת דנא עלילות דם של שתית דמם של ילדים בסדר פסח, רצח ישו ופרוץ המגיפה השחורה. באנטישמיות המודרנית מעלילים על ישראל שהיא רוצחת ילדים, על ראשיה שהם פשיסטים ונאצים, על ישראל שהיא מדינת אפרטהייד, הכל במתכונת הידועה של שנאת ישראל. ברורה לי גם התנהגותם של הפלשתינים. הם נלחמים על אותה כברת ארץ! רצועת עזה והגדה בניכוי גושי ההתישבות אינם מגיעים למסה קריטית של מדינה, בלי משאבים, בצפיפות נוראה, עטופים במדינות העוינות אותם, בלי פתרון לבעית הפליטים, בלי אפשרות לקיים דמוקרטיה, עם שחיתות מרקיעה שחקים, כנופיות של מנהיגי טרור שהביאו אותם מלבנון ותוניס ולא מייצגים את רצון עמם, מלחמות אחים, עוני נוראי. אין כל סיכוי שהם יוכלו לקיים מדינה פלשתינית בת קיימא ברצועת עזה ובגדה, ביחוד אם תקלוט את הפליטים, ובהחלט ברור לי למה הם לא מסכימים לכך. הפתרון היחידי עבורם הוא לכבוש את כל ישראל, להרוג או לגרש את כל ששת מיליוני היהודים, בעצם להרוג כי אף מדינה לא תסכים לקלוט כל כך הרבה יהודים. זה ברור וידוע, אפשר להשמיע קולות "מתונים" כפי שהשמיע ערפאת עד האינתיפאדה השנייה או כפי שמשמיע מדי פעם אבו מאזן, אבל מי שהכי פחות צבועים ומדברים בלי מוסר כפול הם דווקא החמאס שמצהירים שהם רוצים לחסל אותנו. וכדברי הבלדה על מקי סכינאי בפרולוג של "אופרה בגרוש" של ברטולט ברכט: "הכריש יש לו שיניים, זה בולט וזה גלוי. ולמקי סכינאי יש סכין, והוא חבוי." על הכריש אין עוררין - זה החמאס, החיזבאלה, סוריה ואירן. באשר למקי סכינאי זה ערפאת, אבו מאזן, ואני משאיר לכל אחד מהקוראים למלא את החסר - מי הוא עוד מקי סכינאי עם הסכין החבוי, עם ההשמצות על המדינה, על ראשיה, על חייליה, הכל בשם המוסר הכפול, כי הרי מקי סכינאי הוא אומן המוסר הכפול, מעמיד פנים של איש כבוד, אזרח מהוגן, ישר, ונהנה מאהדה והבנת הסביבה כי הסכין שלו חבויה.

שלושת המישורים בהם אני חש בבית

להבדיל מיונים מסוימים שחשים שביתם עדיין לא בית, אני חש בבית בשלושה מישורים ומפלסים. במישור הקוסמופולוטי אני אזרח העולם, כל העולם הנאור הוא ביתי, ובמיוחד העולם התרבותי, האתי, המוסרי. אני חש עצמי בבית בהצגות בקומדי פרנסז, בווסט אנד ובברודווי, בקוראי את ספרי זולא, איבסן וסרבנטס, בשומעי את יצירות בטהובן, נעמי שמר ואירווינג ברלין, ברואי את סרטי אינגמר ברגמן, הגל החדש ו... נטלי פורטמן. אני חש עצמי בבית במדינות אתיות כדנמרק ושוויץ וכמובן בצרפת ובפריז (יש לי שתי אהבות - מולדתי ופריז כדברי ז'וזפין בייקר). אני יונק את ערכי המוסר שלי מהתנ"ך, מגנדי, מאריסטו ומסוקרטס. אני אזרח העולם, בדיוק כמו שסוקרטס אמר, אבל להבדיל ממנו שלא ראה את ביתו ביוון או באתונה, אני רואה את עצמי במישור השני אזרח ישראלי שחש בבית בישראל, לא בחמישים אחוז וקוואזי-בית אלא במאה אחוזים, בלי צדקנות, בלי לקרוץ לשכנים ולמוציאי דיבתה הרעה של הארץ. אני משתייך לעם היהודי במאה אחוזים ואין לי שום אפולוגטיקה כיהודי לאף אחד, גם אם בן בליעל יהודי הורג תינוק פלשתיני, כמו שאין לי אפולוגטיקה כאב לאף אחד גם אם אב בן בליעל הורג את בנו. זה בדיוק זהה, אין אשמה קולקטיבית. מאז שעליתי ארצה בגיל תשע מעולם לא גרתי בארץ אחרת, למעט שנה שבה למדתי באינסאד שבצרפת, למרות שהיו לי הזדמנויות רבות, אבל תמיד העדפתי לחיות בביתי בישראל, שילדיי ילמדו את כל 12 שנות הלימוד שלהם בישראל, באותו בית הספר, באותה עיר, עם אותם חברים.

ובכך נגמרת ההשתייכות הציבורית שלי - טוב לי בעירי, יש לי כבוד לדת של אבותי למרות היותי אתאיסט, אבל אני לא משתייך לשום מסגרת - לא ניצית, לא יונית ולא משיחית, לשום מפלגה, לשום ארגון או מוסד או מקום עבודה או אוניברסיטה, אם כי בעברי פעלתי במסגרות אלה, אך הן אף פעם לא הגדירו אותי. לא ניתן להגדיר אותי גם כמזרחי, או ספרדי או אירופי - למרות האמפתיה הרבה שיש לי אליהם ולמרות המורשת המשותפת. אני לא מייצג אף אחד מהם. מעבר למחויבות שלי לערכים האוניברסליים (כך גם קראתי לביוגרפיה שלי) אני חופשי כציפור, כיונה או כזמיר. רק במישור השלישי אני מרגיש שייכות ומחויבות - המישור של המשפחה, קודם כל אשתי רותי אליה אני נשוי כבר כחמישים שנה, שלושת ילדיי ושמונת נכדיי. כולם אהובים, חכמים ומקסימים. לכן המישור או המפלס השלישי של ביתי הוא הבית שבניתי על הר הכרמל לפני יותר משלושים שנה ובה נפגשת המשפחה שלי עד היום. רק בבית הזה אני מרגיש בבית, רק בו אני מרגיש בנוח כשאני משקיף על הכרמל והים.

לא שלא ניסו להחריב את הבית שלי - כמו מנהל העבודה הפלשתיני שהרגיש אתנו כמו "משפחה" שכתב על קירות ביתנו "יחרב ביתק", כשבן עמו אבו מאזן איחל לנשיא ארצות הברית שתומכת בעמו בתקציבי עתק גורל דומה. ואכן, המחבל הקומפטריוט שלי המצרי יחד עם חבר מרעיו המחבלים מ-9.11 כמעט הצליח להחריב את הבית הלבן אלמלי הגבורה של נוסעי המטוס שהתרסק בשטח פתוח (לא זכור לי שמובראק אמר בעקבות כך "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש"). כמו שהחבר למאבק של אבו מאזן יאסר ערפאת כמעט הצליח בכך כששלח מאות מרצחים לפוצץ אוטובוסים ומסעדות סמוך לבית שלי. והשריפות וההרס שהגיעו כמעט עד גדר ביתי.

לעומת אלה שמנסים להתנכל לבית שלי, לעם שלי, למדינה שלי, לעולם הנאור, על-מנת למות מוות של שהיד ולזכות ב-72 בתולות, ליבי פתוח לכולם, ליונים ולניצים, לחרדים ולחילונים, למתנחלים, תושבי הפריפריה ותושבי הערים הגדולות, לעולים מכל הארצות, רוסים, מזרחים ואשכנזים, ליהודים ולערבים. זכיתי לשתף פעולה בהצלחה עם מאות ערבים במישורים שונים: במיזם משותף יהודי ערבי "המורשת הנוצרית", עם לקוחות ערבים מרוצים שהיו לי כשהייתי עצמאי, עם רופאים, קלינאים ואחים מסורים, עם בעלי מלאכה אמינים, ומעל לכל - עם מאות סטודנטים מצטיינים שהיו לי איתם תמיד יחסים מצוינים וזכיתי מהם גם במכתבי הוקרה ובהערכות הכי גבוהות שאותן ניתן למצוא באתר שלי, לרבות סטודנטים פלשתינים מהגדה המערבית ומירושלים המזרחית.

היונים יכולים להיות פרופסורים, סופרים או שחקנים דגולים. אני רק דוקטור שבמשך עשר שנים מונה ופוטר כל סמסטר, כתבתי רק רומן אחד שנמכר במאתים עותקים, ושיחקתי רק בהצגת בית הספר העממי. עשיתי עוד אי-אלה דברים, כתבתי ספרי מחקר פורצי דרך, הייתה לי קרירה מוצלחת בעולם העסקים ואני לא פחות בקי בספרות, אתיקה ודרמה מאשר רבים מהם. אך ההבנה שלי בהיסטוריה, בקריאת המפה המדינית, וההתנהגות המוסרית שלי עולות בהרבה על אלה של רבים מהם, שמדברים במוסר כפול אבל לא זכו עד כה אף פעם למענה הולם כפי שעשיתי ביצירה שלי, במאמריי ובספריי. מי שמבקר את דבריהם עד כה הוא נתניהו ופעילי ליכוד, טוקבקיסטים ודומיהם שדבריהם נשמעים אינטרסנטים, לא אמינים או מתלהמים. מי שתומך בהם הם אינטלקטואלים מלח הארץ שסוגדים להם וחושבים שדבריהם הם דברי אלוהים חיים. אך תמיד הייתי חסיד הדרך השלישת האריסטוטלית וגם כאן החלטתי להגיב בצורה שקולה, לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים ואני מקווה שהצלחתי בכך ביצירה זאת.