השופטת: עידית ברקוביץ, בית המשפט המחוזי בתל אביב
המועד: יום ראשון, 22.4.2018, שעה 11:30
הנושא: קדם משפט
18 מחברי ספרים תובעים את מי שאמור היה להפיץ אותם, והוא מצידו הגיש שתי תביעות שכנגד. מצב קלאסי לגישור שיוביל לפשרה, לא כן? זה גם מה שחשבה השופטת עידית ברקוביץ, ולשם בדיוק היא שלחה את הצדדים ביוני 2017. "הלכתם לגישור?", היא שואלת מיד בכניסתה לאולם. הצדדים מתחילים לעדכן וברקוביץ תוהה: "אני לא מבינה. הודעתם לבית המשפט שאתם הולכים לעו"ד
שלמה כהן, ואחר כך הלכתם למישהו אחר ואתם מתלוננים?".
הייתה איזושהי בעיה בגישור, ובכל מקרה הוא לא הצליח. "לא חייבים לגלות מה היה בהליך גישור, אלא אם כן אתם רוצה עזרה בלהתקדם", מזכירה להם ברקוביץ. "יש טעם להשקיע בסוגיית הגישור אם ניתן להגיע לפתרון. התחושה שלי הייתה שהתיק הזה לא צריך להתנהל. להפסיק את חוזה ההתקשרות, להחזיר את זכויות ההפצה, ואת הפיצוי להשאיר לשיקול דעת. צריך לזכור שזה חוזה השתדלות וזה יותר מסובך. חשבתי שצריך לסיים את זה בגישור. אם אתם רוצים - תגידו לי עד איפה הגעתם".
בא כוח התובעים טוען, וברקוביץ מפסיקה אותו ומוכיחה בקיאות נאה בתיק: "זה לא מדויק. מה שכתוב [בפרוטוקול] ששניכם הסכמתם לגישור". בא-כוח התובעים מתייחס לגישור, אבל ברקוביץ רוצה להתמקד בעיקר: "הייתה איזושהי התקדמות מבחינה עניינית, או שרק בזבזתם את הזמן בלריב? אני מבינה לא היה קצה חוט. אני לא אשחית זמן [על תגובות הדדיות]".
"הפסד שלכם, חבל"
ברקוביץ פונה לקלדנית: "טוב, תכתבי: הגישור לא צלח לאור עמדת הנתבעים בנושאים טכניים. גמרנו, מיצינו את נושא הגישור. רשמתי את זה, לא צריך שונה פעמים. לא הלכתם לגישור - הפסד שלכם, חבל. בסופו של דבר, כל תביעה בפני עצמה היא מאוד קטנה. התביעה שכנגד - כבודה במקומו מונח.
"חשבתי שתחזרו עם הסכמה עקרונית להצעה שהועלתה בדיון הקודם. אני אגיד כך, בזהירות המתחייבת, מכיוון שאין לי אפילו תצהירים. החוזה הוא חוזה השתדלות, עם כל הקשיים לטעון נגדו. מצד שני, התביעה שכנגד לא השאירה עלי רושם רב מדי. לכן, נראה לי להחזיר את המצב לקדמותו, לבטל את הסכם ההפצה, ולגבי הסכומים ששולמו - להשאיר לשיקול דעת בין אפס לבין אחוז מסוים מהסכומים ששולמו. בסופו של דבר, חלק מהתביעות הן בקנה מידה כמעט של תביעות קטנות. זה לא קנה המידה הענק שאתם עושים ממנו".
ברקוביץ מכניסה לפרוטוקול את הצעתה ומסבירה: "פסק הדין יינתן לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להעלות טיעוניהם ביחס לשתי התביעות. בסופו של דבר, או ש[הפיצוי] יהיה אפס או שיהיה איזשהו תשלום מהנתבעים לתובעים; לא לפתח ציפיות לגבי הסכומים". בא-כוח התובעים מתחיל לענות, אבל ברקוביץ קוטעת: "לא מתווכחים". הוא אומר שלקוחותיו תובעים גם פיצוי. ברקוביץ: "אולי, אבל צריך להוכיח שני דברים - שלא קיימו את חובת ההשתדלות, וזה מאוד קשה, ולהוכיח נזקים.
"הסכום [של הפיצוי] ייגזר מהסכום ששולם [לנתבעים]. לכן אמרתי שאני מאפשרת לכם לטעון מה שאתם רוצים, כולל נזקים. אחרי שיתברר, יכול להיות שהכל יוכח וזה קטסטרופה, ויכול להיות שיתברר שהכל להד"ם. גם אם אני לוקחת בחשבון את הנזקים הנטענים, אפילו התביעה הכי גדולה שאליה הגעתם - 120,000
שקל - הסכומים לא גבוהים".
"רוצה אמירה מפורשת"
בא כוח התובעים ממשיך לטעון שהיו נזקים, אך ברקוביץ רוצה משהו אחר: "לא הצלחתי להבין מה התשובה להצעה. לא תחמתי סכומים; אני רק אומרת שזה צריך להיות פרופורציונלי למה שכל אחד שילם. אם במקרה מסוים אני אתרשם שנגרם עוול איום ונורא - אתחשב בזה, אבל באחוז ממה ששולם. נושא הנזק קצת קשה, גם בגלל שקשה להוכחה וגם משום שזה יתקזז מול התביעה שכנגד שתידחה".
הצדדים ממשיכים להתווכח, לא מעט על הכבוד של עורכי הדין, וברקוביץ לוחצת: "ועכשיו תשובה? עכשיו, אחרי הנאום הזה, אפשר להתקדם לפתרון או שאתם רוצים לנהל את זה כמו מלחמת עולם? 18 תיקים שהם כמו תביעות קטנות, ותשלמו את המחיר. אני לא רואה פה תשובה להצעה. רוצה אמירה מפורשת: מקבלים את ההצעה או מתנגדים לה?".
בא כוח הנתבעים מסכים לאפס פיצוי וברקוביץ יורה: "אתה באמת רוצה שנרשום את זה? אנחנו מסכימים להצעה בתנאי שלא תהיה השבת כספית? זו לא ההצעה. אני לא יכולה לתת לכם עכשיו צ'ק שכתוב עליו אפס גדול. אתם רוצים לנהל את התיק - בבקשה, יש לזה מחיר". היא פונה לבא כוח התובעים: "הוא אמר את התשובה שלו, אתה אומר את התשובה שלך, ויש לזה משמעות בפסיקת ההוצאות. שוב, אני לא יכולה להתחייב על סכומים. אתם רוצים פסק דין בשליפה - זה לא יהיה ככה. אני לא יכולה לבוא בלי טווחים, כי זה לא ראוי בלי טווחים".
לבסוף ברקוביץ רואה שהיא מדברת אל הקיר ומכתיבה: "אין לי אלא להצטער על עמדת הצדדים, אשר אינם מביעים נכונות לקדם הסכמה, ולו עקרונית". עכשיו מתחיל ויכוח על המועד להגשת התצהירים וברקוביץ קרובה ליאוש: "אם אתם שואלים אותי - זה בזבוז זמן, אבל תעשו כמיטב הבנתכם. נתתי לכם הזדמנות לגישור, בזבזתם אותה. אבל אתם משחקים; תמשיכו לשחק, זה יעלה כסף. אתם כמובן יכולים תמיד ללכת לגישור".
"נצטרך לעשות סדר"
עורכי הדין ממשיכים להתווכח על הימים: הוא מקבל יותר, אז גם אני רוצה; לי יש 18 איש, לו יש רק אחד. אני מוצא הערות שרשמתי: מעולם לא ראיתי כזה משחק בשטויות; זה נראה כמו תיק בו עורכי הדין הם המסבכים. ברקוביץ קובעת דיון נוסף ל-26.11.18 ומכניסה להחלטתה: "טוב יעשו הצדדים אם יחזרו לשולחן הגישור ללא תנאים מוקדמים".
הסוף? עוד לא. כעת מתחיל הוויכוח המיותר ביותר: בא-כוח הנתבעים טוען שיש חשש ש-18 התובעים - המיוצגים בידי אותו עורך דין - יתאמו את עדויותיהם. ברקוביץ לא מצליחה להבין מה הבעיה: "כבר אמרתי, שאם יש חשש - הם כבר יכלו לתאם [בפגישות עם עורך הדין]. כשנגיע לשלב העדויות, נצטרך לעשות סדר. כל תיק ייקבע לדיון, כל אחד יעיד והאחרים יחכו בחוץ".
בא כוח הנתבעים מתעקש ומבקש לאסור על תיאום בתצהירים. ברקוביץ: "קודם כל - לא. שנית, מה אתה רוצה? שיגישו תצהיר אחד וננהל את התיק ובעוד שנתיים יגישו עוד אחד? לבקשה הזאת אין הצדקה משפטית ואי-אפשר לבסס אותה מבחינה מעשית. אם אני אתרשם שיש זהות - זה יבוא לידי ביטוי. נראה לכם שהם לא נפגשו קודם? אין דרך להגיד לאדם: אתה אל תדבר על התביעה שלך עם אף אחד; הוא לא באמצע עדות. לאופן הגשת התצהירים יהיה משקל".
ברקוביץ מכניסה להחלטה גם הוראה לצדדים להיפגש לפחות חודש לפני הדיון הבא, "על-מנת לגבש הסדר דיוני בדבר אופן הבאת הראיות, בשים לב לכך שמדובר ב-18 תביעות ושתי תביעות שכנגד הנוגעות לעניינים דומים". הצדדים רוצים הבהרות נוספות לגבי הגשת התצהירים, ברקוביץ עוברת על ההחלטה ומכניסה לא מעט תיקונים. הדיון מסתיים אחרי 45 דקות; ביומן הוקצבו לו 30 דקות.
השורה התחתונה: כל החלק האחרון של הדיון היה מיותר לחלוטין וברקוביץ הייתה חייבת לחתוך אחרי שני משפטים. בחלק הראשון - אותו ניהלה למופת - היא נתקלה בחומה אטומה, שההיגיון אינו יכול להבקיע אותה; אולי הצדדים יתעשתו בהמשך, אחרי שיקראו את הפרוטוקול.
יעילות: 8.
מזג שיפוטי: 9.
