בן גוריון נגד ויצמן בשאלת ההשכלה הגבוהה העתידית

צחור נולד וגדל בנתניה. הוריו היו חניכי בית"ר, חברי אצ"ל. שמו ניתן לו על שם זאב ז'בוטינסקי. בהיותו בן 14 עזב את הבית והצטרף כילד חוץ לקיבוץ "רמת הכובש" וב-1960 התקבל לחברות. הוא התגייס לנח"ל ויצא לקורס קציני חי"ר ואחר כך פיקד על מחלקה של חיילים בעלי רקע קשה שגויסה לנח"ל. בתום השירות חזר לקיבוץ והיה לרכז ענף המטע.

ב-1969 עבר למדרשת שדה בוקר והיה למזכירו של בן-גוריון. עיקר תפקידו היה סיוע לבן-גוריון בכתיבת סדרת הספרים 'זיכרונות'. מאותה תקופה זכר את שקידתו של בן-גוריון על כתיבת הזיכרונות תוך הסתייעות בצחור, מלקט המסמכים והפתקים.

הדמות שפגש צחור, איש גדול המגויס כל שעה ביום לתקומת העם, ללא חיים פרטיים וללא "סמאל טוק" וללא קשר לצעירים ולרעיונות חדשים שצמחו אז בעם - להיותו לאחר מכן, בעת ששימש כ-17 שנה נשיא מכללת ספיר, נשיא ללא חיים פרטיים המגיע למכללה בבוקר לפני התלמידים ועוזבה בערב, לאחר עזוב אחרון התלמידים.

בשנים 1971-1973 למד במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון (אז אוניברסיטת הנגב). את התואר השני והדוקטורט עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הדוקטור עשה בהדרכת פרופ' שמואל אטינגר בנושא "ההסתדרות - תקופת העיצוב".

במילואים השתתף בארבע מלחמות כמפקד פלוגה: ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. היה ממייסדי תנועת "שלום עכשיו" וחבר ב'פורום על' של התנועה. לסגל האקדמי של אוניברסיטת בן-גוריון הצטרף כאשר למד לתואר הראשון ב-1972 והתקדם מאסיסטנט ועד לפרופסור מן המניין. ב-1984-1986 היה ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה.

ב-1993 התבקש על-ידי המועצה להשכלה גבוהה להפוך את 'מכללת הנגב' שהייתה שלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון למכללה עצמאית. הוא ייסד בה את המכללה האקדמית ספיר והיה לנשיא המכללה למן הקמתה ועד לפרישתו לגמלאות ב-2010. צחור, בעל ההשקפה של קשר הכרחי בין הקהילה לאוניברסיטה, יזם חוג של פרופסורים שלימדו יום בשבוע בבית ספר-תיכון בנגב. כך למשל, בבית הספר התיכון "מעלה הבשור" הוא לימד 16 שנים. צחור היה חבר 'ועדת המקצוע' של משרד החינוך להיסטוריה ולימודי ארץ ישראל וחיבר חוברות לימוד רבות לבתי הספר.

מחקריו התרכזו בלאומיות המודרנית, תולדות הציונות, המאבק להקמת מדינת ישראל, דרכי הצמיחה למנהיגות ועיצוב הזיכרון. ספרו "עיצוב הישראליות" מתמקד בהבניית הזיכרון הישראלי. "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו", ספרו מ-2012, הוא שילוב של מחקר היסטורי ודמיון ספרותי ונכתב כרומן. האוטוביוגרפיה שלו, "היינו התקומה", שהופיעה ב-2015, חותרת להבנת בני דורו. זאב צחור נפטר ב-23 בינואר 2017 ונטמן בבית הקברות בקיבוץ רמת הכובש.

למדע ולהשכלה היה תמיד מקום חשוב במחשבה הציונית ורעיונות אלה התנקזו בדמותו של בן-גוריון אשר ביקש להוליך את חכמת המעשה וחוכמת המחשבה, לספר, לשטחים הריקים ולנגב.

בכמה נקודות זמן ניתן לראות את שאיפת הציונות ואת האירגונים שקדמו לה, לייסד יישובים בספר (ראש פינה, יסוד המעלה), לבסס את "האלטנוילנד" על יסודות חדשים של הקדמה והמדע כפי שהציע הרצל ולהשתמש בהישגי המדע, החקלאות המודרנית ושיטות של עיבוד הפקת מים ומחצבים בפריסה הגאוגרפית הרחבה בה האמינה הציונות: "מני דן ועד באר-שבע" או על-פי גירסת בן-גוריון - מרוחמה בנגב ועד מטולה בגליל.

באוקטובר 1963 אמר בן-גוריון בטקס הנחת אבן הפינה "למדרשת שדה בוקר": "תחשבוני למשוגע אך אני חולם על מעין אוקספורד עברי בנגב. מעין יבנה עברית מודרנית. בעיית דורנו, הנה מזיגה גמורה של עבודה ומדע... אינני רוצה שנגיע להעתק של אוקספורד אלא שיהיה זה מקורות יצירה רוחני, החל מגן-הילדים ועד המחקר המדעי... הדבר ימשך מספר שנים. יש לנו זמן. נחכה לגדולות ולא נרתע מקטנות. הקטן הזה - גדול יהיה".

בניגוד לחיים ויצמן שביקש לראות במכון שהוקם ברחובות אוקספורד ארצישראלי השיב לו בן-גוריון "באוקספורד עברי" שהוא אמור היה לשלב את ערכי יבנה כלומר שילוב של מדע ורוח. הנגב העסיק את ראשי היישוב ובמיוחד את בן-גוריון וחבריו מאז ששירתו בגדודים העבריים בצבא הבריטי.

יצחק בן-צבי כינה את מדבר סיני והנגב "ארץ עתידות" והציע להקים במזרח הנגב "אינדוסטרציה" (תיעוש) ובמערב הנגב, להקים חקלאות מודרנית. כך גם כתבו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, לוי אשכול, דוד רמז, אליהו גולומב ואחרים על הנגב כגולת הכותרת של שיבת היהודים למולדתם.

בן-גוריון ביקש אישית להשתייך "לעם סגולה" המהווה אור לגויים ולכן עבר להתגורר בשנת 1953 בשדה בוקר. צחור הסביר בספרו היינו התקומה שמלבד הדוגמה האישית שרצה בן-גוריון לתת לעם באשר לחשיבות החלוציות בנגב הייתה זו ירידה לצורך חשבון נפש אישי - האם לאחר שפירק את הפלמ"ח, פירק את זרפ העובדים בחינוך, הקים ממשלה בקואליציה עם הדתיים והפחית מאוד מחשיבות ההסתדרות - עדיין זו המדינה עליה חלמו הוא וחבריו. כעשר שנים לאחר מכן, קמה המדרשה ולאחר עוד עשר שנים אוניברסיטה שנקראה בסופו של דבר על שמו.

בן-גוריון ראה באוניברסיטה המוקמת בנגב לא עוד אוניברסיטת מחקר הבאה לשרת את הידע האנושי להרחיבו ולהקנותו לתלמידים אלא מוסד בעל ערך מוסף. הערך המוסף היה מבחינתו שליחות מקומית. מיקומה במדבר אינו מקרי. היא לא נועדה לעבות התיישבות במדבר אלא, המדבר, שהאוניברסיטה ממוקמת בו - הוא היעד עצמו.

בן גוריון קבע במספר הזדמנויות שיש להשתיתה על ארבעה קמפוסים: האחד, ליד הקריה הגרעינית בדימונה שם יעסקו במדעי הטבע, הפיסיקה והמתמטיקה כימיה והנדסה. השני, יקום בבאר-שבע ויתבסס על מדעי החברה והרפואה והקמפוס השלישי יקום במדרשת שדה-בוקר שיתמקד במדעי הרוח והחינוך והקמפוס הרביעי יקום במערב הנגב ויתבסס על מחקר ולימודי החקלאות.

יתכן שרעיונו של בן-גוריון להשתית את אוניברסיטת המדבר על ארבעה קמפוסים - היה ראשיתו של רעיון הקמת המכללה בספיר. בסופו של דבר קיבל בן-גוריון את עמדת ראש העיר של באר-שבע לשעבר דוד טוביהו כי יש לאחד כל הקמפוסים בבאר-שבע בתנאי שתישאר רוחו המיוחדת - רוח המדבר והנגב.

על אף שהתחרות בין האוניברסיטאות על כל תלמיד החריפה, עמדה אוניברסיטת בן-גוריון בתוקף על עמדתה בדבר חשיבות הקמת המכללה הדרומית, ספיר. הבעיות שבלטו בתחילה היו קשורות במידת הפיקוח של האוניברסיטה על הסטודנט הלומד בשלוח הקטנה מבחינה כספית, רמה אקדמאית והקפדה על כללי האקדמיה בכל הנוגע לשיעורים ולעבודות.

האוניברסיטה ראתה כתנאי של סיום התואר (שנה שלישית) ייעשה באוניברסיטה ובכך "יוגבר הפיקוח" על הסטודנט לתואר הראשון. עובדה היא שאוניברסיטאות ירושלים ותל אביב לא הקימו שלוחות ומכללות נספחות.

בשנות השמונים והתשעים התגבשו מספר אזורים שביקשו להקים בתחומם מכללות כמו למשל עין יהב; הקיבוץ הדתי ביקש להקים מרכז בעין-צורים; וכן פניות מדימונה ומערי פיתוח אחרים אך בסופו של דבר התגבשו שלושה מרכזים: באילת, שם נספחה המכלל לאוניברסיטת בן-גוריון; מכללת אחווה ומכללת הנגב שעל יסודותיה קמה יותר מאוחר מכללת ספיר. בשנת 1963 הועברו צריפי בית הספר למבוגרים למועצה האזורית שער הנגב ואז החלו הקשרים האקדמאיים עם אוניברסיטת הנגב.

בשנת 1995 נפרדה המכללה מאוניברסיטת בן-גוריון והוחל בהקמת מכללה עצמאית. בשנת 1998 הפכה "ספיר" לישות עצמאית מבחינה תקציבית ואקדמית ומעמדה התחזק בקרב מכללות הדרום. עם זאת, טען צחור בתוקף שהעובדה שהאוניברסיטה תמכה במכללות "מתחרות" (מבחינת תקציב, מספר סטודנטים, מעמד במועצה להשכלה גבוהה) היא הכרח בל יגונה והוא תוצאה של תודעת השליחות הייחודית של אוניברסיטת בן-גוריון.

האוניברסיטה הוכיחה כי "השליחות" אינה רק מס שפתיים אלא הפכה לדרך התנהלות מקובלת. כך למשל אפשרה האוניברסיטה (ואף עודדה) את המורים ומנהלי בית הספר, מבוגרים ובעלי משפחות, ללמוד בלוח זמנים המתאים לעבודתם ולקבל תואר אקדמי תוך שיפור יכולתם המקצועית.

אוניברסיטת בן-גוריון אף התאימה מערך לימודים עבור מבוגרים (בקיבוצים ובמושבים) שדחו בזמנו את לימודיהם האקדמאיים עקב אסון השואה או מלחמת השחרור ועתה, התפנו לחזור לספסל הלימודים. צחור זכר את לימודי קובה וילן ז"ל (מפקדה האגדי של נגבה) בן ה-86 שסיים תואר שני ויוסף שמיר ז"ל (איש קיבוץ רוחמה וחוקר הסוציאליזם האירופי) כבולטים בתוכניות אלו.

מכאן שחשיבותה של האוניברסיטה הייתה בתמיכה במכללות, בתודעה הקהילתית שלה, בתפקידה בטיפוח התרבות והחברה בנגב וכמובן בבניית תשתית מקצועית בתחומי החינוך, התרבות והכלכלה. עד שנת 1993 היו במכללה שקמה על שלוחת הנגב של אוניברסיטת בן-גוריון - 300 סטודנטים בלבד.

שרת החינוך שולמית אלוני בחרה בספיר כמתאימה למכללה אזורית. היא קיבלה גיבוי להחלטתה מיצחק רבין שהעדיף את הפריפריה על המרכז. מהר מאוד קמו מכללות נוספות בארץ ומספרן הגיע ל-21. בשנת 2009 כבר למדו במכללה כ 5,000 סטודנטים שהחלו בגיבוש "רוח ספיר". משמעות רוח ספיר הייתה - לימודים בכל תנאי כולל איומי קסמים; יחסים בלתי פורמליים בין סטודנטים למרצים, הוראה משמעותית בכיתות ולא כדי יצאת חובה וגאווה לוקל-פטריוטית.

צחור מצא צורך להגן על המכללה בפני אלה שראו בה "אוניברסיטה נחותה". טענו כנגדה שהיא מבקשת להיות בעתיד, אוניברסיטה ולכן אין בה מהייחוד. כנגד גישה זו הסביר צחור כי השוני בין המכללה לאוניברסיטה הוא בדגש המיוחד הניתן במכללה לדרכי הנחלת הידע בהשוואה לאוניברסיטה שם המחקר, כלומר יצירת הידע עומד במקום הראשון.

צחור קשר זאת עם העובדה שהתלמידים המגיעים למכללה באים מרקעים ורבדים שונים המבקשים בדרך משלהם לקנות ידע. עוד הבדל בולט - יציאתה של המכללה אל מחוץ לגדרותיה וקיום פעילות בתוך הקהילה הסובבת בתחומי חינוך, תרבות והעשרה בהשוואה לאוניברסיטה, המחויבת לליבת הלימודים הקלאסיים הנובעים מהדיון האקדמי ומהמורשת האוניברסאלית.

המכללות שיכללו את הנגישות של שכבות רבות להשכלה האקדמית ובכך חשפה אותם לידע ולהמשך הלימוד האקדמי בעתיד ובאותו זמן הקלו על האוניברסיטה שהתפנתה לליטוש הלימודים המתקדמים ולתלמידי המחקר. כך התקיים תהליך בו המכללות שמו דגש על לימודים יישומיים בהתאם לצרכי הקהילה הסובבת ואילו האוניברסיטה, שציפו ממנה להפנות את המוקד לצרכי הנגב המתפתח, שבה ומתמקדת בתפקיד הקלאסי-מחקרי שלה. אופן זה הבדלים בדגשי המחקר גרם לחילופי אנשי סגל וזרימה הדדית בין שני המוקדים.

ההחלטה הראשונה שהתקבלה בספיר בשנת 1996, שנה בה החלה לפעול כמכללה עצמאית הייתה – תאום 14 המחלקות שבמכללה לחומר הלימוד, רמתו ודרישותיו כפי הקיים באוניברסיטה. כלומר שאיפה לחסות אקדמית של האוניברסיטה בבאר-שבע והכנסת שינויים וחידושים רק תוך תיאום עמה.

פתיחות המכללה לצרכי הקהילה הוביל לתוכנית מהפכנית עבור סטודנטים עולי רוסיה במחלקה שכונתה "הנדסה שנה א". עיקרה - מקסימום התחשבות בקשיי השפה והמנטליות בהם נפגש הסטודנט העולה החדש. בהמשך נפנתה המכללה להתמודד עם מגזר הסטודנטים שלא עמד בתנאי הסף של האוניברסיטה ולכן נאלץ ללמוד שנה א' במכללה ולהמשיך לתואר מהנדס בשנים הבאות באוניברסיטה. התוכנית הצליחה מאוד והעמידה כ-1,700 סטודנטים כמהנדסים בדרך זו.

משימתם של המכללה והאוניברסיטה היא להגדיל את מספר הסטודנטים הבאים בצל קורתם. מתוך כ-300 אלף סטודנטים (בשנת 2014) רק כ-12 אחוז לומדים בנגב ובכך הם מדגישים כי חזונו של בן-גוריון בדבר מרכזיות הנגב והחובה ליישבו – עדיין רחוק מהגשמתו.

בשנת 2010 נפתח בספיר, תודות למאמציו הבלתי נלאים של צחור (ועל כך הייתה גאוותו), בית ספר למשפטים המעניק תואר ראשון בתחום זה (LLB). גובש מסלול ייחודי המרחיב את הידע התאורטי אך ליד זאת מכין את התלמיד לתעסוקה בתחום. כיום לומדים במכללה קרוב ל-9,000 סטודנטים והם מהווים חלק נכבד ממספר הסטודנטים בדרום.

בספרו "היינו כחולמים" תיאר צחור בפרוטרוט את "האני מאמין שלו" לגבי המכללה ותפקיד המכללות בכלל במדינה. בביקורתו טען כי קיימים מספר גורמים שהביאו "לזילות" התואר במכללה. ראשית, הגופים האחראיים הממשלה, משרד החינוך, המל"ג ועוד ויתרו על תכנון רציונאלי של מספר המכללות הנדרש בישראל ועל מיקומם הגאוגרפי.

כך נוצר מצב בו יש כיום (שנת 2015) 64 מכללות והיד עדיין נטויה. בנוסף טען צחור כי המל"ג נכנעה לפוליטיקאים ולבעלי ההון שביקשו באמצעות המכללות לקדם אג'נדה משלהם. נוצרה תחרות בלתי מרוסנת בין המכללות ומצב זה גרם לכרסום נמשך ברמת הלימודים וברמת מסיימי התואר הראשון והשני.

הטיעון של המכללות ומיטיביהן כי צריך לאפשר להן להעניק תואר שני היא מטעה ומוטעה. התואר השני אינו המשך טבעי לתואר הראשון (כפי שניסו הללו להסביר) אלא הוא בעיקרו "מחקרי" וצריך להיעשות באוניברסיטה. יתר על כן הזהיר צחור, קיימת סכנה שהממשלה תאשר למכללות להעניק תואר דוקטור ובכך תפגע במוניטין של תואר הדוקטור בישראל.

דומה כי עמידתו האיתנה של זאב צחור בדיונים על עתיד המכללות בארץ והתעקשותו על "רוח ספיר" שהוא היה בין מעצביה הוכיחה כי על-אף קיומן של שבעה אוניברסיטאות מחקריות בערים הגדולות יש בהחלט מקום למכללות אזוריות המאפשרות לסטודנטים בפריפריה להתחיל את צעדיהם באקדמיה, לרכוש השכלה ומקצוע עתידי ולהוות מרכז לתנועה ציבורית-חברתית הפועלת בקרב הקהילה הסובבת, המנמיכה את המחיצות בין התושבים ומחברת אותם מחדש על בסיס "השכלה אנושית" הנדרשת היום מכל צעיר בישראל שסיים שירותו הצבאי ומתחיל לבנות את חייו בארץ. וכל זאת ללא תחרות אל בהשלמה למסלולי האוניברסיטאות המחקריות. יתר על כן, כל שעובר הזמן, מסתבר והולך כי קצת ממנהיגותו של צחור וקצת מדבקותו "בשליחות" הינן פרי המפגש המקרי אך הפורה בשנים בהן כיהן כמזכירו של בן-גוריון שכתב אז את זיכרונותיו בשדה בוקר.