אהבה במסתרים

שלוש שנות בצורת דלדלו עוד את הקהילה הירושלמית הקטנה, שאמנם ידעה מחסור זמן רב, אך הפעם הגיעה על סף רעב. עוני מחפיר המשתקף מחזותם של אנשי היישוב מזדקר מכל בית: "עוללים שאלו לחם, פורש אין להם", ציטט רב הקהילה את המקונן המקראי (איכה ד', ד'). בצר להם החליטו לשגר שליח לקהילות ישראל בגולה בתקווה שמהם תבוא הישועה. הגורל נפל על דוד אבוהב בן דור שלישי למשפחה יחידה ממגורשי ספרד שהגיעה לירושלים. איש צעיר אב לילד בן שתים עשרה, ושתי ילדות בנות שש ושמונה. מצבו הכלכלי טוב יחסית, ומעל לכול הוא דובר ספרדית וערבית. הוא קיבל את הדין חרף העובדה שנכונה לו פרידה בת כמה שנים ממשפחתו. הרב הורה לצרף אליו את יוסף נחמיאס כ"שליח להולכה" שתפקידו להביא מדי פעם לקהילה את התרומות.

גרסיה אבוהב אשתו של דוד המתינה כרגיל לבנה שלמה שהיה אמור לשוב מהישיבה לארוחת צהריים, ומשלא שב עדיין היא שיערה שאולי הוא משוחח עם החברים, כפי שקרה לא אחת, או אולי הרב האריך בשיעור. אולם לאחר שעתיים של המתנה היא יצאה מביתה כשפניה מועדות למשפחת שושני לברר אולי הוא נמצא בחברת ידידו יוסף, אך הלה הודיע לה ששלמה לא הגיע כלל לישיבה. "אוי לי", נהמה בהבעה של חרדה, ויצאה החוצה. אחוזת אמוק היא התהלכה ברחובות הצרים כשהיא פוכרת באצבעותיה ושואלת את העוברים ושבים בהבעת ייאוש. אך איש לא ראה ולא שמע. "מה קרה חביבתי", שאלה אותה שכנה אחת מן היישוב שיצאה לדלות מים מהבאר הסמוכה. "שלומיקו שלי נעלם", קוננה גרסיה במנוד ראש כבהבעה לאסון, והוסיפה לספר תוך התייפחות. "בואי נכנס הביתה", הציעה לונה כשהיא כורכת את ידה על שכמה של גרסיה, ותוך הליכה היא מנסה להרגיע אותה בנימוקים שונים. השמועה פשטה בינתיים בשכונה והשכנים נהרו לביתה של לונה. השיחה נסבה, כמובן, על היעלמותו של שלמה תוך הבעת תהיות והשערות שונות. ההודעה שגם בתפילת שחרית לא ראו אותו בבית הכנסת, עוררה חלחלה בליבה של האם עד כדי איבוד הכרה. התקווה היחידה הייתה ביקור בשכונות הנכרים להשיג רסיס של מידע כלשהו, אך התקווה הפכה למפח נפש. גם החיפושים שנערכו בנקרות ובערוצים במשך כמה ימים, העלו חרס בידם. לא נותר, אפוא, אלא לקוות לנס, או לשבת שבעה. אולם רב הקהילה אסר על האם להתאבל לפי שעה...

שלמה עבר מיד ליד עד שהגיע לספרד. יהודי אנוס בשם אנטוניו אחד מבאי חצר המלך בקסטיליה שנקלע בדרכו לאחת משכונות העוני ראה אותו בחברת שני גברים, ומיד הבחין שלפניו ילד יהודי כחוש. הוא ניגש בצעדים אטיים על-מנת לא לעורר חשד. לפתע קלטו אוזניו שיחה שתוכנה מקח וממכר. הוא החיש את צעדיו ובטרם הגיע אליהם, אחד מהם הסתלק כשהוא מוביל את הילד. אנטוניו רץ מיד אחרי האיש עד שהדביקו. האיש עמד מבוהל בראותו מי עומד לפניו. "מי הילד הזה, ואיך הגיע לידך", פנה אנטוניו לאיש בנימה מאיימת. "ראיתי אותו משוטט ברחוב ואספתיו לביתי מתוך רחמנות", גמגם האיש במבט מפוחד. "ולא שאלת אותו מאין הוא, אולי הוריו מחפשים אותו", תחקר אותו אנטוניו. "הוא מארץ רחוקה", מלמל האיש במבט שחוח. הילד שהבין בקושי את השיחה, הביט חליפות בשניהם כל העת כשעל פניו הבעת מורא, במיוחד מאנטוניו שחזותו נראית לו כאותם צוררים שעליהם שמע מפי הוריו. אנטוניו התכופף קמעא, ושאל את הילד לשמו. "שלמה", ענה הילד ברפיון. "ומאין אתה, שלמה", שאל בנימה אבהית בשפת לאדינו. הילד היסס זמן מה עד שפלט מפיו את השם "ירושלים". אנטוניו שלף מכיסו שלוש מטבעות והושיט אותם לאיש: "זה שכרך על החסד שעשית עם הילד, אמר ואחז בידו של שלמה. האיש תחב את המטבעות לחוצנו תוך הבעת תהייה.

מאכלים אסורים

שלמה הובל בידי אנטוניו רוטט מפחד שהטילה עליו גלימתו של אנטוניו ונדן החרב שעל ירכו, נדמה לו שהאיש מוביל אותו לחדר העינויים שבו עינו את אבותיו עד שיצאה נשמתם. "לא הייתי צריך לגלות לו שאני מירושלים", הוא התחרט. מהבעת פניו הבין אנטוניו מה מתחולל בנפשו, לכן הוא הוביל אותו לאחת הפינות: "אין לך מה לחשוש, אני מתכוון לארח אותך בביתי עד שנראה איך ייפול דבר", ניסה להרגיע אותו בשפת לאדינו. חיוך קל הסתמן על פניו החיוורים של שלמה בשעה שלבו זימר ברכת הודיה לבורא, אולם האירוח בביתו של אנטוניו העיב קצת על מצב רוחו. כי מאז שנשבה הוא ניזון מדברי חלב, ירקות ופירות בלבד, הודות לשוביו שגילו הבנה ליהדותו. עתה הוא חושש שהאיש יכפה עליו מאכלים אסורים. "הנה הגענו", הכריז אנטוניו ופתח את דלת הבית. פרוזדור קצר הוביל אותם לחצר רחבה מעורטלת מתקרה, מרוצפת באבן מסותתת ומוקפת צוהרים מקומרים בסגנון אדריכלות מאורית המפרידים בינה לבין המסדרון המקורה. לרגלי הצוהרים מונחים אדניות ואגרטלי פרחים, ובטבור מתנשא דקל. "הגברת אצל השכנה", הודיעה לו המשרתת שהייתה משקה את הפרחים. אנטוניו הגיב בנענוע ראש ואותת לשלמה להתלוות אליו. לאחר שטיפסו במדרגות הם נכנסו לאחד החדרים שבדיוטה העליונה. בעודו פושט את בגדי השרד, שמע אנטוניו את קולה של אשתו שנזפה במשרתת. "טרזה", הוא קרא בקול רם. וזו טיפסה מיד במדרגות. הוא קיבל את פניה ליד המעקה: "בואי תכירי ילד שמצאתי בשוק", אמר כשהוא כורך את מתניה בידו. היא הטביעה נשיקה על מצחו של שלמה לאחר ששמעה את הסיפור מפי בעלה. "אני הולכת להכין אורחת צהריים", הודיעה ויצאה מהחדר.

"ספר לי איך הגעת הנה", ביקש אנטוניו לאחר שהתיישבו. הוא נענה לבקשתו וסיפר: "בדרכי לתפילת שחרית לפתו אותי שני נוצרים, סתמו את פי והעלוני על עגלה. כשהגענו ליפו מסרו אותי לאדם אחר מזוקן שלקח אותי בספינה ליוון, ואחרי יומיים הפלגנו לספרד. האיש המזוקן העביר אותי לאיש אחר בשם פיטרוס שארח אותי בביתו. יום אחד הוציא אותי לרחוב כנראה כדי למסור אותי לאדם אחר, אך הוא הסתלק מיד כשראה אותך, השובים התייחסו ליהדותי בהבנה ונתנו לי דברי חלב, ירקות ופירות", סיים גד את סיפורו. מעיו של אנטוניו נכמרו למראהו הכחוש של הנער, ולנוכח אווירת האבל שאמורה לשרור בבית הוריו. הוא הביע את רחשי לבו במנוד ראש ובמבט של חמלה. "נערי, תודה לאל שזימן אותי למצוא אותך, מעתה נכונו לך חיים טובים", ניחם אותו, ויצא מהחדר. הוא שב אליו כשבידו ספר תנ"ך.

"כעת נערי אני עומד לגלות לך סוד, ותבטיח לי בשבועה בשם הספר הזה, שלא תוציא אותו מפיך בימי שהותך בספרד", פנה אליו אנטוניו כשהוא מושיט לו את ספר התנ"ך. יחסו של אנטוניו לתנ"ך הפעים את רוחו של שלמה ועורר בלבו תקווה, שהגוי הזה המתייחס ביראת כבוד לתנ"ך ישיב אותו להוריו. "אני נשבע", הוא הצהיר בפנים מאירות כשידו מונחת על הספר. אנטוניו הגיב בחיוך תוך טפיחה על שכמו של שלמה, והחל לספר לו על הוריו האנוסים ששמרו על יהדותם בסתר ככל האפשר כמו כשרות, חגים, וצום יום כיפור. כל זה הודות לסבו מאיר שהיה רב. "בוא ואראה לך מקום שבו אנו חיים כיהודים", הוא ביקש ואותת לו להילוות אליו. שניהם ירדו לדיוטה התחתונה שבאחת מזוויותיה ניצב פורטרט המציג את דיוקנם של ישו ומריה, ומשמש מסווה לגומחה. הוא הזיח את הפורטרט, ושניהם הזדחלו בתוך הגומחה שאורכה כשלושה מטרים, ממנה ירדו במדרגות עד שהגיעו לאולם רחב שבו שולחן, ארון המכין כלי אוכל, ובפינתו מטבח. מכאן הוא הוביל אותו במדרגות למרתף. זמזום של נחיל זבובים שחנה בפתחו של חור, קידם את פניהם, וריח מבאיש של דם הגיע לנחיריהם. "כאן בית המטבחיים לשחיטה כשרה", הסביר אנטוניו למראה מבטו הבוהה של הנער, "מי השוחט", שאל שלמה בהבעה תוהה. "אנוס כמוני, בקרוב תכיר אותו, ענה אנטוניו, והוסיף: "עתה נערי תהיה בטוח שאצלנו תאכל תבשילים שלא אכלת מאז שיצאת מביתך". חיוך קל ריחף על פניו של הנער, אף שסיבת החסד שנטה אליו אנטוניו אינה ברורה כל צורכה. "אנטוניו, הכל מוכן", פילח קולה של טרזה את הדממה ששררה בין השניים. "בוא לאכול צהריים, ואחרי זה אודיע לך מה אני מתכנן בשבילך", הורה לו אנטוניו.

סנפיר וקשקשת

שלמה היה המום למראה כלי האוכל שהיו מונחים על השולחן. צלחות וקערות מזכוכית שעליהן חרותים ציורים זהובים, כפות ומזלגות מכסף שנראים כאילו מרקו אותם בשמן המשחה. אנטוניו מזג יין לאשתו ולו, וזו יצקה סלטים לתוך הצלחות בשעה שהמשרתת עומדת ליד השולחן כשסיר הדגים בידה. לאחר שאנטוניו בצע את כיכר הלחם תוך קריאת ברכת המוציא, אותתה טרזה למשרתת, וזו החלה לצקת את התבשיל לתוך צלחות משניות: "לדג הזה יש סנפיר וקשקשת", הסביר אנטוניו בחיוך לשלמה שגינוני השולחן הביכו אותו. "למזלו של הנסיך, נענתה תפילתו מן השמיים", צייצה טרזה כשהיא מקנחת את סנטרו של שלמה. "נדחה את השיחה הזאת עד סיום הארוחה", העיר לה אנטוניו. שלמה שלא אכל ארוחה מאז שנשבה, נהנה מאוד מהתבשיל שערב לחיכו, מכדי להביו את כוונת דבריה של טרזה. לאחר שקינחו באבטיח, הצית אנטוניו את המקטורת בשעה שהמשרתת מפנה את השולחן, וטרזה פנתה לטרקלין להמתין לבעלה שהמשיך לקטר עד הנשיפה האחרונה: "בוא נערי, אנו רוצים לשוחח", הורה אנטוניו לשלמה והוביל אותו לטרקלין.

הוא פתח את השיחה בדברי שבח על המלך השונה בהשקפת עולמו הליברלית מכל המלכים שקדמו לו, והדגיש במיוחד את יחסו הסובלני לאנוסים, ולא זו בלבד, אלא הוא אף מצטער על הגירוש, כי הוא מודע לתרומתם של היהודים בכל התחומים. "יכולתי להתנהג כיהודי לכל דבר אלמלא כוהני הנצרות שעדיין מתייחסים אלינו ככופרים. כשהמלך מינה אותי לאחראי על גובי המיסים, הוא ביקש ממני להימנע מכל דבר שעלול לעורר חשד אצל נציגי הכנסייה", נימק אנטוניו את אורח חייו כאנוס. אשתו הוסיפה דברים על יחסי החברות שבינם לבין בעלי השררה, על נשות החצר שעמהן היא מבלה לעתים, ועל הנסיך מרטין שמשתוקק לאמץ ילד יפה וחכם כאח לבתו היחידה. שלמה הקשיב, אף שהדברים לא מצאו נתיב לליבו, ולא הבין כלל את כוונתם של בני הזוג בכל הסיפור. אנטוניו גמע מהקפה, שהגישה להם המשרתת, הצית שוב את מקטורתו תוך החלפת מבט עם אשתו, ולאחר שסיימו לשתות, הוא הודיע שהוא חייב לבקר בארמון, הוא ביקש ממנה לטפל בנער.

בו ביום עשה אנטוניו את דרכו לביתו של הנסיך מרטין. אותה שעה השתרע מרטין על כורסה ועיין בספר. חריקת הדלת של הגן הסיחה את דעתו כשהוא תר בעיניו אחר הדמות הצועדת לעברו. הוא התרומם ממקומו מיד לאחר שהבחין באורח: "שלום ידידי היקר", קרא בקול סופראנו, ושניהם התחבקו. "אשתי תגיע עוד מעט מביקור אצל דון אלפונסו, הודיע מרטין. "הבשורה שבפי מיועדת לך במיוחד", סח לו אנטוניו בחיוך תוך קריצת עיין. "בשורה"!, קרא מרטין תוך המהום. אנטוניו הגיב בנענוע ראש כמאשר. "הגד, כבר", זירז אותו מרטין. אנטוניו היסס רגע עד שמצא את משפט הפתיחה, והחל לספר לו על הנער שלמה. מרטין עשה אוזנו כאפרכסת כשהוא מגיב בהמהום על כל שלב בסיפור. בינתיים הגיעה הגברת ויאולנטי יחד עם הבת אוראקה. שני האישים קמו לכבודה, ושבו למקומם לאחר שמרטין נשק לאשתו ולבתו. ויאולנטי הורתה למשרתת לטפל בילדה וישבה לשמוע את המשך הסיפור. "תודה אלוהיי, לנער יהודי ציפיתי כל הזמן". קרא מרטין בנימה של שביעות רצון. "מדוע לא הבאת אותו עמך, שנראה אותו". שאלה ויאולנטי. "הנשים מתעניינות רק במראה החיצוני", העיר מרטין בחיוך כשהוא מלטף את לחייה של אשתו. "לפני שאביא אותו אליכם עליכם להבטיח לי להעלים את זהותו היהודית מעיני הכמורה, ושלא תכפו עליו מאכלים אסורים לפי דתו", התנה אנטוניו. "ואיך הוא יחיה?", שאלה ויאולנטי. "אני אביא לו מזון כל יום", ענה אנטוניו. מרטין הסכים לתנאי.

בני אצולה

בסיום ארוחת בוקר שלמחרת ביקש אנטוניו משלמה להילוות אליו. "אתה מחזיר אותי לירושלים", שאל שלמה לתומו. אנטוניו ליטף את ראשו של הנער בחיוך אבהי. "עופרי היקר, אני אישית אינני רשאי להפליג לירושלים שבה שולטים אויבינו, רק עבריינים כאלה שחטפו אותך מפליגים למזרח, למזלך הזדמנתי למקום שבו עמד האיש למכור אותך, ומי יודע לאיזו פינה נידחת היית מגיע", ניסה אנטוניו לו להסביר לו את מצבו. הדמעות שנקוו בעיני שלמה עוררו ריגושים שונים באנטוניו. "אני מבטיחך שאשיב אותך להוריך בבוא הזמן", הוא ניסה לעודד אותו בליטוף על שכמו. "לאן אתה לוקח אותי", שאל גד בקול רוטט. אנטוניו שהה קמעא כמהסס אם לענות לו כעת, או להמתין עד שישתפר מצב רוחו. "לבניין שם", החליט לבסוף לענות לו כשהוא מצביע על טירתו של הנסיך, והסביר לו את כל התוכנית. "הנסיך מעוניין שתלמד את בתו דברים חשובים מהיהדות, ובמרוצת הזמן לכשיהיה מרוצה ממך, הוא יגלה הבנה לבעיית חזרתך לירושלים", סיים אנטוניו את דבריו. הוא קיבל עליו את הדין בתקווה שההבטחה תקוים.

שלמה נקלע לתוך עולם מבהיק ביופיו ובפארו. קירות מצופי חרסינה ורצפה מרוצפת מוזאיקה, רהיטים ושכיות חמדה שמעולם לא ראה כמוהם, והטבע הנשקף מהגן שכולו מלאכת מחשבת. על-רקע אווירה זו שכולה הוד והדר הוא התהלך כסהרורי אילם, ומשולל רגשות כמו ערוד המדבר שכפו עליו ביות. לא חלפו אלא ימים מועטים עד שהתאושש הודות לפינוק שבו מתייחסים אליו בני הזוג כשפונים אליו בכינוי: "נערי היקר", או סתם "יקירי", ומנשיקות שמעתירים עליו לפני השינה וביקיצה ממנה. הם הלבישו אותו כאחד מבני האצולה על-מנת לטשטש את זהותו ככל האפשר. הוא היה כה מופתע מיחסם האדיב כלפיו, שהחל לתהות, אם נכון מה ששמע מפי אבותיו על כל מה שעוללו הספרדים ליהודים. בינתיים הוא התוודע בזהותו היהודית לנערה אוראקה שבמחיצתה הוא צריך לבלות כל שעות היום. לפניו נערה כבת שתי עשרה, לבושה כיאות לבת נסיכים בעלת גוף מלא במקצת. שערה הקלוע בצמה אחת מבליט בשחרוריתו את צחות פניה העגולים. עיניה חומות ובוהקות כמביעות חשק, אפה דקיק. ופיה פשוק מחמת הקימור בשפתה העליונה. לאחר שהתעשתו מהזרות ההדדית, היא החלה להמטיר עליו שאלות על אורח חייו היהודי. אחדות מתשובותיו ידועות לה ממה ששמעה מפי הוריה, ואחרות התמיהו אותה כמו חובת הלמדנות האינטנסיבית בישיבה, הכרוכה בהתנזרות ממנעמי החיים: "נערים אומללים, לא משחקים, לא מטיילים בטבע, לא לומדים טכסיסי מלחמה, ולא מתידדים עם נערות", נדה לו. בו ביום היא דרשה ממנו לצאת עמה לטיול בעיר.

שלמה הצטייד בספר המקרא המסורתי שמצא בבית אנטוניו, ולמחרת אותו יום של הפגישה הוא החליט ללמד אותה את סיפורי המקרא בליווי פרשנות המדרש ורש"י שבה גלומים רעיונות חשובים מהתיאולוגיה היהודית. בהתחלה הוא חשב לפתוח בפרשת יעקב ועשיו, אך חזר בו מפאת הסממנים של היהדות והנצרות המשתקפים בפרשנות האלגורית של המדרש. לכן הוא החליט לפתוח בפרשת יוסף ואחיו. הדריכות שבה הקשיבה, וקריאות צער שנפלטו מפיה על התנכרות האחים ליוסף, עודדו אותו כסימן להתעניינותה. הוא עמד להפסיק לאחר השלכת יוסף לבור, אך היא ביקשה שימשיך. הוא סיים לאחר המכירה. בטיול שערכו לפי התוכנית, היא האשימה קודם את יעקב בהתעוררות השנאה ליוסף. הוא הסתייע בפירוש רש"י כדי להצדיק את יעקב. התשובה הניחה את דעתה משום שראתה בהתנהגותו של יעקב חולשה אנושית, גם המלשינות של יוסף על אחיו הוא נימק בפירוש רש"י. "גם אתה שומר כשרות מפחד שילשינו עליך", היא סנטה בו. "איזה יופי!", הוא קרא כמתפעל מהשיחים המטפסים על קירותיו של אחד הבתים על-מנת לשנות את הנושא...

תוכנית אלוהית

האירועים בהמשך הסיפור שבו הם עסקו למחרת עוררו בה ריגושים שונים. על הטעם שבו נימק את סירובו של יוסף להיענות לפיתוייה של אשת פוטיפר, היא הגיבה ברגש של הערצה. על פירושו של רש"י, שפיתוייה של אשת פוטיפר הם עונש על התייפייפות שיוסף נהג בעצמו, היא הגיבה בפנים חמוצות: "אז אלוהים רצה להכשיל אותו בניאוף", היא טענה נגד הפירוש. שלמה השתדל להסביר לה את התפיסה הדתית הגלומה בכך, שעקרה הצניעות. בהמשך היא התאנחה על מצבו של יוסף כאסיר חף מפשע, והתמוגגה מהנאה על כשרונו בפתרון החלומות, ועל עלייתו לגדולה. "ועתה אל תעצבו...כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם". בכתוב זה הם חתמו את הסיפור. "איזה בחור נפלא", היא קראה בנימה גואה מריגוש. הוא חייך מנחת על התלהבותה. "האם אלוהים לא היה יכול לדאוג למזונם של יעקב ובניו בדרך אחרת, שאינה כרוכה בסבל של יוסף", היא שאלה לאחר שפגה התרגשותה. "סבלו של יוסף לא נבע מתוכנית אלוהית, אלא מהתנשאותו שעוררה את קנאת האחים. ופעולתו של האל הייתה רק להפיק תועלת מחטא האחים ומסבלו של יוסף", הוא הסביר לה. "אבא צדק בקשר לחכמתם של היהודים", היא חייכה. "גם אונוקלוס אמר שיוסף הוא ילד חכם", הסביר כדי לאשש את דעת אביה בהניחו שהתכוונה לחוכמתו של יוסף. "בעצם, גם אתה נותקת מהוריך בכוח, ועברת מיד ליד, ממש כמו מה שקרה ליוסף", סחה לו לאחר דממה בת רגע כשדוק חכלילי הסתמןעל פניה. הוא הגיב בחיוך של מבוכה. מהבעת התום שעל פניו, ומחוסר תגובה מצדו, הבינה שהוא נהנה מהשוואה. "אולי גם אתה עומד להגשים תוכנית אלוהית", היא הוסיפה בחיוך מגרה כדי לדובב אותו לשיחה. "איני חושב שנער כמוני נועד למלא שליחות אלוהית כלשהי". ניסה להצטנע אף שדבריה נעמו לאוזניו. "אני משערת שגם יוסף חשב על עצמו כמוך", ניסתה לנסוך בו ביטחון. הוא חייך אליה במנוד ראש כמנסה להבין למה היא חותרת. תגובתו עודדה אותה להמשיך בשיחה: "אם תפתה אותך אישה, האם גם אתה תנהג כמו יוסף עם אשת פוטיפר"?, שאלה בחיוך שובבני. פניו עטו סומק ולבו העביר זרם לכל קרביו. "בואי נצא קצת לטייל". הציע על-מנת להתנער מהתרגשותו.

מכאן ואילך החל לפעם בלבם רגש של חיבה, שהתבטא ברטט על כל מגע פיזי, או בדברי נועם שהעתירו זה על זה. היא מחמיאה לו על חוכמתו, והוא על יופייה. "אתה ראוי להיות נסיך", החמיאה לו פעם. במרוצת הזמן הפכה החיבה לקשר נפשי ממש, שהלך והתעצם עד כדי התאהבות. זו הייתה אהבת בוסר לכל דבר, ששום מכשול לא עמד בפני פריחתה, למעט ההורים. אך הללו לא הבחינו בשום התנהגות חריגה הודות לזהירות שנקטו המאהבים, ולא זו בלבד, אלא הם אף היו מרוצים ממילוי המשימה של הנער כמורה ליהדות של בתם, ומהיחס בין השניים שנראה להם כיחס של אח ואחות. בינתיים ככל שהזמן זורם כן פחתו געגועיו של גד להוריו, והתוגה שהעיקה עליו מאז שנחטף, פינתה מקום לאש האהבה שאוראקה הציתה בלבו, אף שהוא מודע לאיסור שחל על אהבה כזו. במהלך השיעור הם נותנים פורקן למשובת נעוריהם כשהם טועמים זה מרירו של זה, מלטפים רכות זה את זה, ובלילה הם חולמים זה על זה. הם היו כה מבושמי אהבה, שהמחשבה על פרידה לגביהם היא בבחינת חדלון.

הדמות המקראית שהסעירה את נפשה יותר מכול הייתה רות המואבייה. "אני רוצה להתגייר כמו רות", אמרה לו בשעה שעסקו בטקס הנישואין של רות ובועז. הוא כיוון לעברה מבט לגלגני כלא מאמין. ולאחר שהעמיד אותה על כל המכשולים שבגיור כשהוא מדגיש את השפל המדיני שבו שרויים היהודים בגלות, היא פרצה בבכי: "קיוויתי שתשמח לשמוע את מה שאני מוכנה להקריב למענך, ופתאום אתה מטיף לי מוסר, סימן שאינך אוהב אותי", התריסה כלפיו בעיניים דומעות. הוא חיבק אותה כשזרם חשמלי הרטיט את כל גופו: "אהובת לבי", הוא פתח בקול חנוק, והחל להעטיר עליה מילות אהבה כשהוא מנשק את שערה צווארה ולחייה. "אני רוצה שתקרא לי רות כשאנו לבדנו", היא ביקשה, והוא נענה לבקשתה. אחרי ששפכו את לבם זה בפני זה, הם נשבעו, שרק המוות יפריד ביניהם.

חורבן המקדש

חלפו כמעט שנתיים כשביום ראשון אחד לאחר המיסה התקרב ההגמון למרטין שנכח בכנסיה: "כבוד הנסיך, עלינו לשוחח ביחידות", הוא פנה אליו כשהוא מצביע על תא הווידוי. מופתע מפנייתו של ההגמון הוא ענה שאין לו על מה להתוודות. "אין מדובר בווידוי, אלא בשיחה סודית", הבהיר לו ההגמון, ושניהם נכנסו לתא. "כבא-כוחה של הכנסייה הקדושה אני דורש ממך לגרש את הנער היהודי החוסה במעונך", הורה לו. "מאין הוא יודע", בקעה השאלה מחביונו של מרטין שהוכה בתדהמה. " הוד קדושתך, אומנם הוא הגיע אלינו כיהודי, אך הוא התנער מדתו", הוא ניסה להצטדק לאחר שהתעשת. "אם כך, עליך להביאו לכנסייה כדי להתנצר לפי הטקס המקובל. "אעשה כמצוות הוד קדושתו", הצהיר מרטין בנימה כנועה, ונפרד מההגמון. בדרך למעונו הוא סיפר לאשתו, ששהתה בחוץ. היא הגיבה בחריקת שיניים, ואף פלטה מפיה קללה. "עוד מעט יגיע אנטוניו, אולי יש לו מה לומר בנידון", יעצה לבעלה.

טרם התיישבו הם פנו לחדר שבו ישבו שני הנערים ועסקו בפרקים אחרונים של מלכים ב. שלמה הסביר לאוראקה את הכתוב במקרא על חורבן המקדש, והוסיף גם את אגדות חז"ל הזכורות לו מגירסא דינקותא. הבעת התוגה שהסתמנה על פניהם לנוכח הדברים על החורבן, עוררה חשש בנסיך ובאשתו, שמא התגנב לאוזני הנערים שמץ מדברי ההגמון. "תכשיטיי היקרים, למה אתם עצובים", שאלה אותם ויאולנטי לאחר שהטביעה נשיקה על מצחם. הם החליפו מבטים ביניהם: "אלוהים שלח אויבים שהחריבו את בית המקדש של היהודים, וגם רצחו הרבה מהם", קבלה אוראקה בפנים נפולות. "זה היה עונש על חטאיהם", הסביר מרטין, ופנה לשלמה שיאשר את דבריו. הלה ניסה להסביר, לפי מוחו הקט, את היחס שבין האל לעם ישראל בהתאם לתפיסה התיאולוגית התמימה, אך באותו רגע הדהדו פעמיו של אנטוניו שצעד בגן, וקטעו את דבריו של שלמה. בני הזוג מיהרו לצאת לקראתו. שלושתם העדיפו לשוחח בגן. כשאנטוניו שמע על דרישתו של ההגמון, הוא הגיב בהבעת השתוממות, אף שבתוך תוכו הוא חש הקלה לנוכח ההזדמנות להשיב את הנער לחיק משפחתו. "המרת דת בכפייה תביא למותו של הנער, ואני משוכנע שאתה כאדם בעל מצפון לא תיתן יד לטרגדיה כזו", ניסה אנטוניו לדבר על לבו של מרטין...

"אתה זוכר שהבטחתי לך להשיבך להוריך בבוא העת", שאל אנטוניו את שלמה. מופתע עד כדי הלם מן השאלה הוא פלט מפיו ברפיון את ההברה: "כן". אנטוניו הביט בפניו של הנער שעטו דוק של עלטה, ותהה, אם "סיר הבשר" נעם לילד עד כדי וויתור על השיבה לחיק משפחתו. לכן הוא מצא לנכון לספר לו על השיחה בין ההגמון למרטין. "אם אתה מעדיף להישאר כאן, תיאלץ להתנצר", הודיע לו בנימה צחיחה שאינה מותירה מקום לאפשרות אחרת. המום וקדור פנים הרכין שלמה את ראשו כדי להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. מחזה זה הספיק לאנטוניו כדי להבין את מצבו של הנער. הוא התבונן בו בחיוך לעגני: "התאהבת בנערה", שאל, והרים בקצה אצבעותיו את סנטרו של שלמה כדי שיביט בו. שלמה אישר את השאלה בתנועת ראש. "אתה שהתעקשת לשמור על כשרות הרשית כעת לעצמך להתאהב בבת ערלים", הקשה לו אנטוניו. הוא הגיב במתיחת כתפיים כמנסה לומר שלא אכפת לו. "התפקח נערי מהזייתך מהר בטרם תביא על עצמך אסון", התרה בו, והוסיף: "אדאג שבעוד כמה ימים תפליג לירושלים בליוויו אדם נאמן", בישר לו תוך טפיחה על שכמו. "גם היא אוהבת אותי", לאט שלמה, אלא שאנטוניו לא שעה למה שנשמע לו כשטות של גיל הנערות, ועמד להוביל אותו לביתו. אך שלמה אזר עוז ושמט את ידו מיד אנטוניו, ורץ לטירה. "נער אבוד", הרהר אנטוניו בתחושה נוגה. בו ביום סיפר שלמה לרות על כל מה ששמע מאנטוניו. התייפחותה נסכה בו ביטחון באהבתה אליו, ומיד החל להחליק בידו על גבה כשהוא משתדל להרגיע אותה מחשש שאהבתם תיחשף בפני ההורים: "או שתישאר, או שאפליג אתך", העמידה אותו בפני שתי הברירות. הוא ניסה להסביר לה ששתי הברירות טומנות בְּחֻבָּן סכנת מוות. היא הזכירה לו את השבועה, שרק המוות יפריד ביניהם. "ברור שלא יהיה מנוס מכך, אם לא ננסה פתרונות אחרים", ניסה להפיח בה תקווה. היא הסכימה לדעתו.

נער נבון

יום לפני התאריך שבו שלמה היה אמור להפליג הגיע אנטוניו לטירת הנסיך כדי לצייד אותו בעצות אחרונות ולהכין אותו מבחינה נפשית. תחילה הוא שוחח עם הנסיך ואשתו על הפרידה הקשה מהנער, ועל תגובתה הצפויה של אוראקה לאחר הפרידה. בדרכם לחדר הנערים אחרי השיחה התייפחה ויאולנטי כשבעיניה הצטברו אגלי דמעות, אולם בהגיעם לחדר יבשו דמעותיה מפאת ההפתעה שציפתה להם. הילדים אינם. "אולי הם בגן", ניחש אנטוניו, אף שהחשש על מעשה סכלות מצד הנערים עלה על לבו. הם יצאו לגן, ולא מצאו דבר. אנטוניו יצא לחפש ברחובות, ושב כלעומת שהלך. הם שבו לחדר והמתינו כשהם פותחים במבול של ניחושים על המקומות ששלמה אמור להיפרד מהם, אך כל ניחוש נדחה בנימוקים הגיוניים. לפתע הזדקר לעיני מרטין קלף שהיה מונח תחת דיותה. הוא שלף אותו והחל לקרוא את תכנו. זה היה מכתב שהכיל דברי תודה מפי שלמה על יחסם של בני הזוג כלפיו, והתנצלות מפי אוראקה: "הוריי היקרים, אני מבקשת סליחה שבגדתי באימונכם, ולקחתי תכשיטים וכמה מטבעות כהוצאות לדרך, אנחנו אוהבים זה את זה. אל תנסו לחפש אותנו, כי לעולם לא תמצאו אותנו, אוהבים אתכם לנצח, רות ושלמה". במילים אלה הם חתמו את המכתב. "רות"?, נדהמו כולם. ויאולנטי פרצה בבכי כשבעלה מחבק אותה ומדבר על לבה. "נער נבון", הרהר אנטוניו. "יקיריי, עליכם להודות לאל שהם עדיין בחיים, והעובדה שנטלו עמהם כסף להוצאות מעידה על כוונתם לצאת מספרד. אין לכם, אפוא, אלא לסמוך על מוחו של היהודי הקטן שישמור על בתכם כעל בבת עינו", ניסה אנטוניו לעודד אותם. "מה אתה מייעץ לעשות כעת", שאל אותו מרטין בנימה מרירה. "יש לערוך מיד בדיקה בנמלים, שלח את אחד החיילים לנמל ברצלונה, ואני אסע לנמל מאלגה, בהנחה ששלמה העדיף להגיע למרוקו, הן משום שזמן ההפלגה הוא קצר, והן כדי למצוא מחסה בקרב המגורשים", יעץ אנטוניו ויצא בלי לחכות לתגובה ביודעו שמרטין לא יהסס לפעול בהתאם לעצתו. רכוב על הסוס הוא עשה את דרכו למאלגה, ושב אחרי יומיים ללא תוצאות.

השמועה על היעלמותה של בת הנסיך (העלימו את שמו של שלמה מטעמים מובנים) הכתה גלים בכל ערי הממלכה. חיילים ושוטרים על סוסים ומרכבות החלו בחיפושים. בטירה ישבו אותה שעה ההורים מוקפים בפמליה המלכותית ובבני האצולה שהביעו תדהמה וצער, וכמקובל גם לעודד ולייעץ. השיחה זלגה גם לדברי ביקורת על היהודי הקטן שאותו הוקיעו כיהודה איש קריות, והשוו את הנערה התמימה שהלכה שולל לאותם ילדים נוצרים תמימים שהיהודים השתמשו בדמם למצה של פסח. ההורים דחו את האשמה בתוקף תוך דברי שבח על אופיו, חוכמתו והתנהגותו של הנער, והדגישו במיוחד את החיבה שאוראקה רחשה כלפיו. "אני בטוחה שהרגש הנפשי התפתח בין שניהם באותה מידה", פסקה ויאולנטי, "ולו הבחנו במה שהתרחש ביניהם, כי אז היינו מתייחסים לכך באהדה, והאסון היה נמנע", היא הוסיפה למורת רוחם של כמה מהאורחים. הופעתו של אנטוניו קטעה את השיחה, וכל המבטים הופנו אליו. אולם התקווה שפעמה בלבם הפכה בין רגע למפח נפש. חלפו כמה חודשים של חיפושים שלא העלו דבר, ולא נותר להורים, אלא להשלים עם היעלמות הנערים...

חלפו כשתים עשרה שנה כשבבוקר אחד יצא אנטוניו מפתח ביתו לבוש בבגדי שרד כמוכן לביקור שגרתי בבית המלוכה, הוא הבחין באיש אחד צועד לעברו. הוא עצר לרגע בהניחו שמדובר במישהו מכובד ממלכת אורגון. "אדון אנטוניו, זכור לך בוודאי נער בשם שלמה", סח לו האיש בקול רוגש כשהתקרב אליו כדי שתי פסיעות. אנטוניו פלבל בעיניו רגע: "זה אתה?", שאל אנטוניו כלא מאמין שהגבר המטופח העומד לפניו הוא אותו נער כחוש שאסף מן הרחוב. "אני הוא ולא אחר", אישר שלמה. הם עטו זה על זה בחיבוק סוער כשהם פולטים מפיהם משפטים קטועים. "רגע", קרא שלמה כשהוא מנסה להשתחרר מחיבוקו של אנטוניו. "זאת אשתי רות עומדת שם, הוא הצביע על הכיוון כשהוא מאותת לה להתקרב. "איזו אישה יפהפייה", התפעל אנטוניו בעומדה לפניו ביד מושטת. "אני נוהג לחבק נשים", התבדח אנטוניו, וחיבק אותה. "מדוע עמדתם שם כאנשים מסכנים", שאל אנטוניו. השתדלנו להסתתר מעין רואים ככל האפשר. הוא הזמין אותם לביתו והתרווחו באותה חצר המוכרת היטב לשלמה בחלונותיה המקושתים ובפרחיה. אנטוניו פשט את בגדי השרד, הורה למשרתת להכין כיבוד, ותוך כך הודיע על פטירת אשתו לפני שלוש שנים. ההודעה היממה את שלמה עד כדי דמעות, ושניהם הביעו צער ותנחומים. "ידידי היקרים", פנה אליהם אנטוניו, "חלפו יותר מעשר שנים מאז שנעלמתם מבלי להשאיר עקיבות, רבים מתושבי הממלכה היו בטוחים באובדנכם, הגיע שתספרו את אשר עבר עליכם", הוא ביקש.

בני אנוסים

מסבי עליו השלום שמעתי", פתח שלמה את סיפורו, "שההפלגה מספרד למרוקו נמשכת יום אחד בלבד, לכן העדפנו להפליג למרוקו בגלל הדרך הקצרה והזולה, ובעיקר משום שיש בה מגורשים רבים, כפי ששמעתי מסבי ז"ל. הספן שאליו פנינו ביקש שתי מטבעות, ואז הבנתי שהכסף שברשותנו יחד עם התכשיטים יספיק לנו לזמן רב. הגענו לטנג'ה בשעות המאוחרות של אחרי צהריים, והתהלכנו ברחובות הומים מאנשים שכולם דומים בלבושם-תרבוש וגלאבייה, ודיברו ערבית שונה מערבית ירושלמית. הטרידו אותי במיוחד המבטים שהעוברים ושבים לטשו ברות, ופחדתי מאוד שמישהו יניח יד עליה. נסיתי לשכנע אותה שתתחזה לצולעת ולעיוורת, והיא שיחקה את התפקיד בחוכמה רבה. בלי שים לב נקלענו לסמטה צרה של בעלי מלאכה, סנדלר, חייט, ספר, ועוד. אך היחיד שמשך את תשומת לבי היה הצורף, שנראה לי כיהודי, לפי המצנפת השחורה שעטה על ראשו, וזקנו הצפוף דמוי סהרון. עמדתי ליד פתח בית מלאכתו והתבוננתי בו ארוכות. הוא היה כה עסוק שלא שם לב אלי. לפתע הגיח בחור צעיר ובידו ספל קפה. הוא הניח את הקפה על השידה. והפנה מבט אלינו. "אברמיקו, מי אלה", הוא שאל את הצורף. הלה זקף את ראשו כדי להביט בנו: "איני יודע, הם עומדים שם בלי לדבר", ענה. שמו של הצורף אישר את ניחושי שמדובר ביהודי. אותתי לרות שתבטל את זהותה הנכה. "מי אתם", שאל אותנו הבחור. סיפרתי להם שאנחנו בני אנוסים שהוצאו להורג לפני שבוע. הורינו דאגו להציל את חיינו על-ידי שוחד ששלמו לקצין אחד כדי שיבריח אותנו למרוקו. הקצין הסתיר אותנו בביתו במשך שבועיים .לפני יומיים הביא אותנו לנמל מלאגה, מסר אותנו לספן אחד, והורה לו להוריד אותנו בטנג'ה. "כאן חיים הרבה מגורשים", אמר. הגענו לפני זמן קצר, בלי לדעת למי לפנות. "אני לוקח אתכם למישהו שיטפל בכם", מיהר הבחור להבטיח לנו בשעה שהצורף בוחן אותנו במבטו. לבי הגביר את פעימותיו מחרדה, שהצורף מפקפק בסיפורי. לפתע הוא הסיט את מבטו לעבר הבחור: "היכנס הביתה ותביא להם מזון ושתייה, הם בוודאי רעבים, ותשאיר לי את הטיפול בהם", הורה הצורף לבחור, והלה נעלם מיד. חשתי הקלה, אף שהחרדה מחקירה טרם משה ממני. למזלי האיש שב לעיסוקיו שחצצו בינינו, וזה הרגיע אותי. בינתיים הגיע הבחור ובידו מגש שהכיל לחם, כופתות מדג ומשקה קר ומתוק. "תאכלו לשובע, ואל תתביישו", אמר לנו הצורף בחיוך משדר חיבה. היינו כה רעבים שטרפנו את כל המזון.

ישבנו דומם עד החשכה. הצורף הניח את עיסוקיו, נכנס לביתו שהיה מחובר לבית המלאכה, התלבש ויצא. "בוא נלך לתפילת ערבית, ואציג אותך בפני אדם חשוב שיטפל בך. שנינו התלווינו אליו. כשהגענו לבית הכנסת, הוא הורה לרות לשבת בעזרה, ושנינו נכנסנו פנימה. לאחר תפילת ערבית הוא שוחח עם איש אחד, ואחרי זה הוא הציג אותי בפניו. "אדון בן שושן יטפל בך לאחר שישמע את סיפורך", הודיע לי ופנה לדרכו. אדון בן שושן הניח ידו על שכמי, והוביל אותי לאחת הפינות: "בואך לשלום, בני", הוא ברך אותי, וביקש ממני לספר לו איך הגעתי לכאן. התנצלתי קודם על הפרטים הלא נכונים שמסרתי לצורף מפאת הפחד שקינן בי כל הזמן, ואחר זה סיפרתי לו את מה שעבר עליי מאז שנשביתי ועד הגיעי לטנג'ה.

מהבעת פניו ותנועות ראשו הבנתי שהסיפור הימם אותו, הוא נשא עיניו הדומעות למרומים כששפתיו דובבו משהו על סבלם של היהודים, וסיים בהבעת צער עמוק על אסונם של הוריי שבוודאי אבלים עליי. הוא הניח את ידו על ראשי: "הנסתרות לה' אלוהינו, בני", ציטט מהמקרא והוסיף: "אביך דוד אבוהב שליט"א(שיחיה לאורך ימים טובים אמן) הגיע למרוקו כשד"ר לפני שלוש שנים, ותחנתו הראשונה הייתה כאן בטנג'ה, ואירחתי אותו בביתי במשך חודש. הוא היה דרשן מעולה שהלהיב את הקהל בדרשותיו, עתה אני שמח שהקב"ה זימן אותך אליי לאחר ייסורים רבים", הוא גילה לי דברים שנחתו עליי כשפעת רביבים, ומתוך שמחה פרצתי בבכי. כשיצאנו מבית הכנסת, מצאתי את רות יושבת לבדה בעזרה וממתינה בשקט. היא עמדה מיד כשדוק של מבוכה על פניה היפים. "בואי, נסיכה, לחסות בצל כנפי השכינה כמו רות המואבייה", פנה אליה ביד פרושה. היא הגיבה בחיוך מבויש, ספק אם הבינה. הוא אירח אותנו במשך שבועיים. בוקר אחד לאחר תפילת שחרית הורה לי להתכונן להפלגה יחד עם קבוצת יהודים שפניהם מועדות לארץ הקודש: "הגיע הזמן שתוציא את הוריך מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב", הוא ציטט את דברי המקרא על יציאת מצרים. הוא מסר לי מכתב המיועד לאבי, ושנינו הודינו לו על הכול, ונפרדנו ממנו בהתרגשות. אחרי שבועיים הגענו שנינו לירושלים. הופעתנו עוררה רוח תזזית בקרב הקהילה. רבים נמנעו מלדרוש בשלומנו מחשש שמדובר במעשה כשפים. אציין רק שאמי אחזה בבגדיי במשך שבוע לבל איעלם. מה ששכנע אותם בקיומי הממשי, היה המכתב ששלח אדון בן שושן לאבי, והופעתה של רות כדמות ממשית. בקיצור אחרי זמן די ארוך התאוששו הוריי להסתגל לקיומי, רב העיר גייר את רות וערכו לנו חתונת פאר, נולדו לנו שלוש בנים. ויום אחד החלטנו לבוא לספרד במיוחד כדי להודות לך, ונשוב הביתה במהירות האפשרית", סיים שלמה את סיפורו כשהוא מושיט לאנטוניו שני מכתבים מאביו ומרב העיר. אנטוניו יצא מכליו כתום הסיפור, והכביר מילים על תושייתו של שלמה: "אמרתי להורייך שיסמכו על המוח של היהודי הקטן", הוא פנה לרות. "ואני ניבאתי לו פעם שהוא נועד להגשים תוכנית אלוהית, ולא האמין לנבואתי". גילתה רות. "אכן גייורך הוא בעצם תוכנית אלוהית", שיבח אותה אנטוניו, "חבל שהתענוג הזה נשלל מהורייך", הוא הסיף. "מה קרה להוריי", היא שאלה בחרדה. הם נסעו לארץ רחוקה מאד, שרק תושבים מעטים הגיעו לשם באין שום קשר עמם", הסביר אנטוניו.