"השפה מעצבת את המחשבה" היא לא רק סיסמה, היא דרך פעולה שנבחרה על-ידי אנשי שמאל כבר במאה התשע-עשרה. מאז נתקלתם בוודאי לא אחת במונחים שהשמאל ניכס לעצמו ועיצב לפי רצונו, כמו למשל "ליברליזם", שבעבר היה די ההפך משמאל ועוד מושגים רבים. הפעם רציתי להפנות את תשומת לבכם לשני מושגים שכמעט אין יום בו אינכם שומעים אותם בדיון הפוליטי בישראל, ותתפלאו, כבר מזמן הם לא מה שהם היו אמורים להביע. מישהו שיחק לכם במוח, והוא עשה זאת כל-כך בכישרון, שאפילו לא הרגשתם.
למי קראת כיבוש?
המילה "כיבוש" מהתלת בכם ביותר מדרך אחת. תחילה, בדו-משמעות שלה. כאשר איש ימין או אפילו איש שמאל לא קיצוני ותמים משתמש במילה הזו, הוא מתכוון לתוצאות מלחמת ששת הימים. כלומר "הכיבוש של 67". כאשר הערבים, או אנשי השמאל האנטי-ציונים משתמשים במונח, הם מתכוונים במקרה הטוב ל"כיבוש של 48", כלומר לכל השטחים שלא נכללו כשטחי המדינה היהודית בתוכנית החלוקה, שנשללה לחלוטין על-ידי הערבים, ובמקרה השכיח יותר הוא מתכוון לומר שארץ ישראל היא אדמה מוסלמית שנכבשה על-ידי הציונות. כלומר - כל ארץ ישראל היא שטח כבוש. מבחינתם קניית האדמות שעליהם קמה פתח-תקווה או האדמות שעליהם קמה תל אביב ועוד יישובים רבים אחרים בכסף מלא, היא כיבוש, וזאת מן הטעם הפשוט שהכסף היה כסף של יהודים.
לכן, כשאומרים לכם "רק תסיימו את הכיבוש, וכל הבעיות ייפתרו" תחשבו טוב למה הם מתכוונים. בדרך כלל זו שפה מכובסת לחיסולה של מדינת ישראל.
אבל זו לא ההטעיה היחידה. גם אם מתייחסים לכיבוש ככזה רק לגבי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, מורחים אתכם. גם שם אין כיבוש!
גם כאן, יש שתי דרכים להבין את המילה "כיבוש". האחת היא כיבוש של שטח. השנייה, "הנאורה" יותר, היא שליטה על אנשים. במקרה שלנו אין, לא את זה, ולא את זה.
לגבי כיבוש של שטח, קצרה היריעה במאמר זה מלמנות את כל הנימוקים ההיסטוריים, התיאולוגיים, הלגאליים, והמוסריים מדוע שטח ארץ ישראל בדין שייך למדינת היהודים, והיא רק שחררה שטחים אלה. אך הם אינם פותרים אותנו מהצורך לדון במשמעות השנייה של המילה. אז זהו, שאנחנו גם הפסקנו לשלוט באנשים.
יצאנו מעזה. לגמרי. הם יכלו לקחת את זה למקום של סינגפור. הם העדיפו לנסות להמשיך לעשות בנו פוגרומים, וכתוצאה מכך נאלצנו להטיל סגר (לא מצור!) כדי למנוע הכנסת אמצעי לחימה לרצועת עזה (לא בהצלחה מרובה), שלא לדבר על-כך שיש להם גם גבול עם אחיהם במצרים, ומכל בחינה הם עצמאים לגמרי. אין ברצועת עזה שום כוח כיבוש ששולט באנשים.
ביהודה ושומרון יש לתושבים הערבים אוטונומיה מלאה. נכון, לא עצמאות מדינית מלאה, אבל חוץ מהעניין הביטחוני אין הבדל. כך חיים מיליוני אנשים בצפון אירלנד, בדרום טירול, בהונג קונג, במקאו, בפוארטו ריקו, בניו קלדוניה, באי ג'רסי, בפוקלנד, בג'יברלטר ועוד הרבה. כל אלה אינן מדינות עצמאיות, אלא אוטונומיות מסוגים שונים, ואיש מתושביהם אינו נחשב לכבוש.
גם ביהודה ושומרון הם יכלו לקחת את האוטונומיה לכיוון של פריחה, אבל הם העדיפו להתפוצץ באוטובוסים בישראל, מה שהכריח אותנו לנקוט אמצעי ביטחון, שלא פגעו כהוא זה באוטונומיה שלהם, ולא הטילו שום מגבלה על חייו של כל מי שלא בוחר להיות מחבל. בשורה התחתונה, למרות הכל חייהם של ערביי יהודה ושומרון טובים בהרבה מחייהם של מיליוני ערבים אחרים במדינות עצמאיות שאין בהם "כיבוש" כמו סוריה, עירק, תימן, לוב ועוד מקומות רבים.
אם כך, אז מה הפתרון?
אוקיי, אז אין כיבוש, ובכל זאת אין חולק על כך שהמצב אינו אידאלי. אז מה אתה מציע? מה הפתרון? בוודאי שמעתם לא פעם את המשפט הזה (אולי בלי החלק הראשון). אם תשימו טוב לב תגלו שבמשפט הזה בעצם עבדו עליכם. משום שהמצב הנוכחי הוא הוא הפתרון, או לפחות מה שהיה אמור להיות הפתרון. אז מה? הפתרון לא עובד. הפתעה!
כן רבותי, זוכרים למה יצאנו מעזה? מה הייתה הסיסמה של תוכנית ההינתקות? זוכרים את אוסלו? למה מסרנו את הערים הערביות ביהודה ושומרון לשלטון כנופיות הטרור? זה היה הפתרון! או לפחות זו הייתה אמורה להיות הדגמה של איך הפתרון אמור להראות פחות או יותר. משבשים את החשיבה שלכם בעצם העובדה ששוב מדברים על חיפוש פתרון לאחר שבעצם ה-פתרון יושם.
ערפאת קרא לזה "תוכנית השלבים". בכל פעם שננסה ליישם "פתרון" הוא לא יצליח, ואנחנו נידרש ל"פתרון" חדש. למעשה, השיטה הזו אינה חדשה. כבר בשנת 1921, שר המושבות הבריטי
וינסטון צ'רצ'יל (אני בטוחה ששמעתם עליו), יישם את הפתרון. הוא חילק את פלשתינה-א"י לשתי מדינות - עבר הירדן (טרנסג'ורדן בלע"ז) ממזרח לירדן, והשטח שיועד לבית הלאומי היהודי ממערב לירדן (כן! זו המשמעות המקורית של המונח הפוליטי "גדה מערבית". עוד מונח שבאמצעותו משטים בנו).
באופן לא מפתיע, הפתרון הזה לא עבד. בין היתר בזכות פועלם של פקידי המנדט, שתכתובות שלהם, שנחשפו בארכיונים הבריטיים, אינם משאירים מקום לספק בכך שהם היו שונאי ישראל (המונח היותר מדויק למה שקרוי "אנטישמיות". אז אם לא הבנתם - כן. כוונתי שהם היו אנטישמים). בין שאר פעולותיהם מלבד ליבוי הסכסוך, הייתה גם העלמת עין מוחלטת מהגירה ערבית לשטחי הבית הלאומי היהודי, בצד הגבלות ואיסורים על הגירה יהודית שנכפו בכוח רב. דבר שגרם לכך שבמשך לא מעט שנים הגרו לפה יותר ערבים מאשר יהודים.
ומאז זו השיטה. מכשילים את הפתרון הקודם, כדי שיידרש פתרון חדש. מה היעד הסופי של כל הפתרונות הללו? התשובה חבויה בתוך השאלה במילה "סופי".
חשבתם אולי פעם, שבהינתן התנאים הקיימים אין פתרון? שבלי שינוי עמוק בתפיסת העולם של אויבנו לא ייתכן פתרון? או אם להתייחס להצעות הפתרון מהצד הקיצוני השני, שאין פתרון שהוא בר יישום בטווח הנראה והוא גם הומאני?
תחשבו! זה לא מזיק לפעמים. יש אפילו כמה מומחים שממליצים על זה.
