אחי ואחיותיי בעוטף עזה

אני מבקש בשורות הבאות להזכיר נשכחות, מהשנה שקדמה למה שרבים מכם מכנים הינתקות ואילו אנו מכנים גירוש וחורבן. הימים ימים קשים של מאבק, ניסיונות רבים לשכנע ולהסביר לעם ישראל כולו את הפשע אותו זומם לבצע הדיקטטור אריק שרון, אשר במסע כוחני דרס את הדמוקרטיה, התעלם מזכויות אדם, ובגד בארץ ישראל. ימים של מאבק.

בשנה הזו ביקרתי עשרות פעמים בגוש-קטיף. זאת לשם השתתפות במחאה, חיזוק והתחזקות, עמידה על מצוקות וצרכים של אחים המועדים לגירוש ועוד. בין היתר הוקדשו הנסיעות הרבות לפעילות של שכנוע. תקווה גדולה בלב שאולי הדברים ייקלטו שהרי אמת מארץ תצמח וגם אמונה שלב אחים ייפתח אל אחים. קיווינו שאתם תושבי העוטף, תבינו, תזדהו, תגלו השתתפות ואף רחמנות יהודית.

בכאב גדול השמור עמי עוד מאותם הימים אני יודע לקבוע שכל הציפיות והתקוות התנפצו על אוזניים ערלות ולב של אבן. באופן מדהים הפניתם עורף לאחיכם היהודים אותם האשמתם בהאשמות שווא שאינן קשורות עם המציאות.

"חיילי צה"ל שומרים עליכם, מתים ונפצעים בגללכם", הרהבתם עוז להתריס. "אתם מונעים את השלום", ליהגתם, "בגללכם תושבי עזה סובלים" ועוד.

זכורה לי משמרת קבועה שלכם תושבי העוטף בצומת גמא בואכה כיסופים. שלטים עם מסרים קשים, שלטים עוינים, האשמות וטרוניות נגד יהודי גוש-קטיף האמיצים, התמימים והישרים שמסרו נפשם על הפרחת נחלת אבות. ולא רק שלטים - במו אזני שמעתי גידופים, האשמות ושנאה. בתחילה הייתי עוצר ליד המפגינים בעד ומנסה להחליף כמה מילים, עד אשר גיליתי שהאוזניים וגם הלב ערלים.

"חברים מקשיבים"

במפגש טעון עם תושבי העוטף ניהלתי ויכוח עם אדם מבוגר ונעים סבר מקיבוץ יד מרדכי. הוא טען ש"ההינתקות" תביא עמה שקט שלום ושלווה. השבתי לו שדבריו מופרכים וכי במהרה ייווכח לדעת שהגירוש יביא להפגזת יד מרדכי, כל עוטף עזה ואף יותר מכך. האיש הביט אלי כשתימהון שפוך על פניו ואמר "אתה שם לב למה שאתה מדבר? מנין לך ההשגות המשונות האלה, הרי ברור שהביטחון יגבר והשקט יובטח".

בפגישה טעונה אחרת של "חברים מקשיבים" פנתה אחת מתושבות הגוש אל חברתה ל"הקשבה ולחברות" במה שנשמע כקול תחינה - "בסדר, הבנו שאת בעד, גלי לפחות הבנה לסבל האנושי שלנו, הפגיני מעט חמלה, אמרי לנו שאת אוהבת אותנו ומשתתפת בכאב". ה"חברה" ענתה - "אני לא משתתפת בצערך, את הבאת את זה על עצמך בכך שהתיישבת כאן. וגם, גרמת להרג חיילים ששמרו עליך". לב של אבן כבר אמרנו?....

סוד גלוי הוא שהנטייה הפוליטית בהרבה מיישובי העוטף היא שמאלה. תמימות? ריחוק משורשים יהודיים? נאיביות גדולה? אלא שאהבת האדם, שלא לדבר על אהבת אחים, את זה לא הרגשנו מכם. להפך, חשנו עוינות, שמחה לאיד, ביקורת ואף שנאה. "ילמדו אתכם לקח", "תפסיקו להוות נטל ביטחוני", ו"גרורות סרטניות". לא המצאתי הביטויים הקשים לעיל, שמעתים יותר מפעם במו אוזני.

ובפרוץ הגירוש הפגינו חלק מכם רשעות לשמה. בעת שאחינו המגורשים מבתיהם מובלים באוטובוסים ודחוסים משל היו בהמות או אשפה, עמדו חלק מכם לצדי הצירים מוחאים כף - "הגיע היום המיוחל"!

חלפו כשלוש עשרה שנים ומהאמת המרה אי-אפשר לחמוק. אלפי פצצות, הרג ותבערה, מנהרות מוות נחפרות מתחת לבתיכם, ילדים עושים במכנסיים בשנתם. כמה מבצעים צבאיים שלא פתרו את הבעיה, כעת גם עפיפונים המכלים את שדותיכם. ואתם... כמו אותו קוזק נגזל מתראיינים מעל כל במה ומלינים - כך אי-אפשר לחיות.

שומע אני את הראיונות הרבים בהם קולכם נשמע, ער אני למצוקה וקשוב לבעיות. מבין אני ללבכם שהרי הנכם טועמים מעט מן המעט ממה שעבר על תושבי הגוש עזי הנפש שמסרו נפשם על ביצור ביטחון יישוביכם וביטחון המדינה כולה - נושאים בעול באצילות ובענווה.

את כל הראיונות, בין הבכי לנהי, תוך שמיעת ההזיות שעדיין לא הרפו מחלקכם אני שומע ברוב קשב. מילה אחת חסרה וטרם שמעתיה נאמרת - סליחה.