להביא ישועה

גיבור הרומן המועמד, שהוא גם הדובר בו נקרא ארי. הוא בן 41, איבד את הוריו לפני כמה שנים, ומסלול חייו מעורר תמיהות. הקטע הפותח את הספר מציג אותו בתמציתיות רבת משמעות, ולכן אצטט אותו ככתבו וכלשונו:

רוב הוויכוחים בין בני אדם הם על עובדות ולא על דעות. לכן אמסור מיד את העובדות הבאות: איני נשוי לאישה, אבל שתי נשים נוהגות בי כבן זוגן האהוב. אין לי ילד משלי, אבל יוסי הקטן קרוב לליבי מאוד. אין לי מקצוע ברור, אבל אני מנהל מלון זעיר בעיר בני-ברק ומתקדם במעמדי הציבורי. במוחי אני מכנה את עצמי "המועמד", בינתיים אני לא מספר זאת לאחרים.

יכול להיות שהורי, בעיקר אבא, הכינו אותי בזהירות ובהתמדה לחיי השפעה על אחרים. איני בטוח שהם הכשירו אותי לכך מתוך מודעות מלאה, ובכל מקרה הסתירו זאת ממני, כי חששו מחולשתי הנפשית המסוימת (עמ' 5).

אדם מוזר

אריה וייסמן, או כפי שמכנים אותו מקורביו, ארי, מדבר כמו אוטיסט, למרות שאי-אפשר להגדירו ככזה. הוא גם מסגיר, לעתים, דיבורים המעלים מחשבות על סכיזופרניה, אך גם להגדירו כסכיזופרן יהיה לא מדויק, מה גם שהקורא אינו בהכרח איש מקצוע ואינו רשאי לחתום על אבחנות. ובכל זאת, באופן דיבורו של ארי וכמו-כן בהתנהגותו, כפי שהוא מתאר אותה, יש מן המוזר. האם חולשתו הנפשית היא מחלה? הוא מעיד על עצמו שהוא לוקח תרופות ורגיש מאוד לריחות. פה ושם שוזר ארי במונולוג הארוך שלו כמה מחלומותיו, כמו היה מדבר אל פסיכולוג אלמוני. התבוננות פנימית ובחינת הסביבה, ארי פעיל בקדחתנות בשתי הזירות.

השלם והמפורק

אביו של ארי, שגם הוא מצטיין במוזרותו ובמקוריותו, חינך אותו לא להאמין לאלה שאומרים שאפשר להפריד בין דברים. הכל שייך. והדסה, שחשוב לה להראות לו את הדברים במלואם, כמו ממשיכה לייצג עבורו את דמות האב ובעת ובעונה אחת גם את דמות האם. פיצול ופירוק לעומת ראיית השלם בכללותו, התמקדות לעומת התפזרות - זוהי אחת מהאובססיות של ארי, החושש, למשל, שחלקי גופו יתבלבלו והיד תרצה ללכת כמו הרגל. זאת ועוד, יחסי השלם וחלקיו מהווים רעיון חוזר בספר, לייט מוטיב המופיע בגרסות שונות.

כבר בתחילת הרומן מתגלה המתח הקיים בין הוריו של ארי, הכועסים זה על זה כעס כבוש. גם בענייני חינוכו של בנם אין הם מסכימים ביניהם, למרות ששניהם אוהבים אותו מאוד, כל אחד בדרכו, ואולי משום העימות בבית, מצא לעצמו ארי מטרה בחיים, לפתור סכסוכים אצל אחרים, לפשר, לתווך, להביא ישועה. פה הוא נכנס לבית ספר כדי לסייע לתלמידה שחבריה מציקים לה, שם הוא נשכר כדי לשפר את היחסים בעמותה למען פגועי עור, ועוד הוא מתערב במשרד עורכי דין כדי להשכין שלום בין השותפים ולשפר את ביצועיהם. אך בינתיים ארי לא מצליח להקים בית משלו, גר אצל אחרים ונגרר אחרי רצונותיהם שלהם. זה שניסה להיות מאכר, הופך להיות זה שאחרים מפשפשים בענייניו שלו, מתערבים בחייו וקובעים את מהלכם. ארי אינו קובע כמעט דבר בנוגע לגורלו. אנשים זרים שפוגשים בו מנווטים את חייו ומשפיעים על כיוונם, הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי.

זהות האב

רעיון נוסף המופיע בספר באופן בולט הוא חוסר הבהירות, בדרגות שונות, בנוגע לזהות האב של רבים מגיבוריו. עדינה מגדלת לבדה את בנה ולא ידוע כלל מיהו האב. בנה של הדסה, לא ברור האם אביו הוא המוסיקאי הגדול, יעקב ינאי, שממנו התאלמנה או שמא הוא גבר שני, שמו צבי, שאותו זנחה כדי להינשא לראשון. עמימות אף גדולה יותר אופפת את זהות אביה של אמו של ארי, שנעלם באופן מסתורי. האם מקדישה זמן ומרץ בנסיון לפתור את התעלומה, כנגד רצונו של בעלה. משפחות לא מתפקדות, סכסוכים ועימותים, כבושים וגלויים, מתגלים עוד ועוד במהלך התפתחות העלילה.

נציגים יוצאי דופן

למרות שהחברה הישראלית סובלת מפילוגים ושסעים לא מעטים, אין הספר משרטט לא דמויות האופייניות לה ולא מצבים שהיא מורגלת בהם. עדינה, אם יחידנית וציירת בסתר, שייכת לקהילה האורתודוכסית בבני ברק שלא רבות בה, כמובן, הנשים היולדות מחוץ למסגרת הנישואים. חלק מהעלילה מתרחש בפנסיון קטן בעיר זו, בני ברק, שלא רבים בה, כידוע, המלונות. הדסה, אשת תרבות דעתנית, מנהלת חיים יוצאי דופן. בעבר, בתקופה בה הייתה נשואה למוסיקאי הגאון, הניחה לו להתעמר בה ולהשפיל אותה. ובהווה, בזמן שבו היא מחזרת אחרי ארי ומביאה אותו לביתה, היא מוכנה ליחסים בשלישייה. וארי עצמו הוא דמות יוצאת דופן, מין ילד שלא התבגר, שמכשיר עצמו באופן כפייתי כדי להתמודד עם מצבי משבר ולהשפיע על אחרים. האם יגדל ארי להיות "מאכר" מוכשר ומצליח?

אך בינתיים מתומרן ארי על-ידי דמויות שונות, הן מהעולם החילוני והן מהעולם הדתי. הרב לוי משמש לו תחליף לאב בעוד שהדסה ועדינה משמשות לו תחליף לאם. ויוסי הקטן, בנה של עדינה, משמש לו תחליף לבן בעוד שהילד מתגלה, מבחינות רבות, כבוגר יותר מהגבר בן הארבעים האמור להשגיח עליו ולהעסיק אותו.

הספר מפגיש את המגזר החילוני והמגזר הדתי שמשתלבים בו באופן מופתי. הדתיים מתגלים כסובלניים באופן מיוחד לגבי האם היחידנית שחיה ביניהם, עם בנה, בהרמוניה ובאושר ומאמצים אל חיקם בחור חילוני ועוד מעודדים את נישואיו עם זו.

התרשמות אישית

בתחילת הקריאה עוררו בי התבטאויותיו המוזרות של ארי אי-נוחות מסוימת אך אט אט החל הרומן לייצר בי עניין, לכבוש את תשומת לבי, לחלחל לתוך תודעתי ולעורר בי הרבה מאוד מחשבות: באיזו מידה אדם הינו בובה, דוגמן, פסל, כלי משחק, ובאיזה מידה הוא זה שמפעיל את החוטים? עד כמה יש לתת לאחרים להתערב ומתי יש להחליט החלטות באופן עצמאי? מדוע אדם זה מכוון את חייו יותר מאדם אחר? האם יכולתו של אדם להתמודד תלויה בחינוכו? מהי השפעת אירועים חיצוניים על חייו של אדם וכיצד משתלבות ביניהן מקריות ואחריות בניהולם? עד איזה גבול רשאים אדם או החברה להתערב בחיי האחרים? התערבויות והשפעות המגיעות עד לכלל עסקנויות, הספר עולה בהן על גדותיו, מטה אותן בכל הזמנים והצורות, בוחן אותם לפני ולפנים באופן מקורי ובסגנון שוטף.

טעימות

הדסה מבוגרת ממני בשלוש-עשרה שנים. כשראיתי במשך השנים גברים עם נשים מבוגרות מהם התלבטתי. מעניין שהתופעה עניינה אותי גם בעבר והתרשמתי שהיא הולכת ומתגברת ככל שחולף הזמן. לעתים מדובר בנשים שמותחות במלאכותיות את בגדיהן ואת עורן, ולעתים דווקא אלה המרוצות מגופן ומלבושן וללא כל מאמץ מתחברות לאנשים צעירים מהן. ראיתי צעירים המרבים לדבר באוזניהן, והן בסבלנות או באדישות נהנות ומהנהנות. ואלה המרבות להדריך את אהוביהן ואלה שאינן עוזבות כמעט לרגע את הפנים והידיים של בני זוגן.

עובדה היא, שעכשיו איני עסוק בפער הגילים ביני לבין הדסה. נכון שאני ממשיך להביט בעניין בבחורות צעירות, אבל ממעט לדבר עמן, חוץ מחילופי דברים משעשעים וטיפשיים. פעם אמרה לי הדסה שאבי המנוח הביט בה בשנה האחרונה לחייו בחשדנות, כמבקש לומר לה:"מה את רוצה בכלל מהבן שלי, אישה מתקמטת שכמותך". ייתכן שהיא צודקת, זאת התנסחות שמתאימה לאבא, אבל גם אם לא חשב כך, אין סיכוי שאשכנע אותה.

הורי הכירוה עוד לפני, כשהייתה אשתו של אותו מוסיקאי גדול. הולכת לצידו, אולי אפילו קצת מאחוריו, בשמלות ארוכות, לוחשת לו שימתין לה, שלא ירוץ, ואחר-כך בדרך כלל מוותרת, צועדת בקצב משלה, ואפילו (לדעתי) מתעכבת בכוונה לשיחות עם אחרים, כדי שיתחיל לחפש אותה. זמן מה לאחר שהתאלמנה הזמינה אותי אליה ואמרה",אתה יודע שהוא היה גאון. לא במובן המגוחך שבו מכנים היום כל מי שעובר בחינה שגרתית בתיכון או באוניברסיטה. הוא תפס את המוזיקה במקום העצמאי שלה, לא במקומות שמכריחים אותה. הם לא אהבו אותו, כי הוא כל-כך יותר מוכשר, וגם בגלל עמדותיו הפוליטיות. תבין ארי, לא אהבו אותו, אתה חייב לדעת שיש אנשים שממש לא אוהבים אותם ולא מדובר בעניינים פעוטים".

ואז היא פסקה לדבר לכמה רגעים והביטה בי. אני לא בטוח שעד אותו יום הביטו בי כך בשתיקה. ופתאום, "הזמנתי אותך אלי לומר לך שהוא העריך אותך. הוא אמר לי 'הדסה, יש באיש הצעיר הזה עניין נכון'. והוא אף פעם לא טעה באנשים. היה יכול להיות אכזרי, אבל לא לטעות באפיונם של אנשים. אז רציתי לומר לך את הדברים הפשוטים האלה, עוד לפני שברור לי עד כמה אתה אכן הגון ומוכשר. עכשיו אם תרצה, יש לי פנאי בשבילך. זה לא היה אפשרי בחייו, אבל כעת הדברים אחרים" (עמ' 13-12).

לא סיפרתי להדסה, שמשה, בנו של הרב לוי, הציע לי ממחר עבודה נוספת אצלו. מסתבר שיש לו חנות לבגדי גברים, משהו רק שלו, אם כי כמובן אביו לא מתנגד. "עלה לי רעיון חדשני ארי", הוא אמר לי, "גם אצלנו צריך חידושים כדי למשוך קהל. מה דעתך שאתה תדגמן בתוך החנות? כמובן הכל בצניעות ובנוחות, שלא תהיינה אי-הבנות. לפעמים תעבור בין הקונים ותציע להם שיתרשמו כיצד הבגדים נראים עליך. אתה נראה לא רע, וזה יכול להועיל, או לצמצם את הפקפוקים. ולפעמים, רק אם תסכים, נלביש אותך בחליפה חדשה ואתה תשב על כיסא ללא תזוזה. ראיתי את זה פעם בלונדון והתפעלתי. אנשים באים ומנסים לנחש האם מדובר בפסל, או פשוט באדם שאינו זז. אתה מתאר לעצמך כמה התרגשות והתפעלות תוכל לעורר בשבילנו? לא נרשה להם כמובן להציק לך, או לצבוט את הרגל, כדי לבדוק אם אתה פסל או אדם. אבל תוך כדי שמירת הגבולות של הסבירות וההגינות, אני בטוח שתוכל לרתק אותם. ונדמה לי שגם מבחינתך זה רעיון לא רע. אשלם לך בעין יפה (יחסית) ואתה לא תצטרך לדבר, רק להתרכז בעצמך ובבגדיך. הבנתי שאתה מנסה לעבוד על עצמך, זאת אומרת להכשיר את האופי שלך, או משהו כזה, והעבודה שאני מציע לך עשויה לעזור".

זה היה נאום ארוך של משה. אני לא מאמין שאביו המלומד והזהיר היה חושב על הצעת עבודה מסוג זה. ייתכן מאוד שעליי להמתין, להתייעץ עם הדסה, לשקול כמה ימים. אולי הוא רוצה להשפיל אותי? אולי זאת רק הכנה לשימוש אחר שהוא מתכנן בעבורי? עוד יבקש ממני להסתובב ולשחק עם ילדי השכונה, או להקריא ספרים בקול. אבל מצד שני, מה כל החרדות האלה? הוא נראה לי אדם סביר ומסודר, וגם אני מסוגל להסתלק כשצריך. את זה אני כבר ממש יודע. ונכון שגם מושך אותי לעשות משהו קצת שובבי בלי לספר להדסה (עמ' 25-24).