השמאל הקיצוני בישראלי סיגל לעצמו דרך התנהלות בנושאים לאומיים, שמשרתת היטב את צרכיו הסקטוריאליים אבל מחבלת כמעט תמיד, לעיתים באופן חמור, באינטרסים הלאומיים ובדימוי הקיבוצי. להלן לקט צרכים ברורים מסוג זה:
צורך אחד, הוא שרידות פוליטית, בכנסת. משמע קיום סיעה בבית הנבחרים, שהוא הבמה הלאומית להשמעת עמדות ודעות ולמאבקים לקידומם. לבמה זו תהודה תקשורתית חזקה וההשתייכות אליה מעניקה לכל סיעה את הגרעין הפוליטי האופייני לה. גרעין זה נהנה מהחסינות המהותית הרחבה של הח"כים בישראל. כל מי שמיוצג בכנסת על-ידי סיעה, "מורשה" להתפרע במעשה ובדיבור כמעט בכל נושא, עד כדי יצירת פרובוקציות של ממש.
עליו לשמר את נאמנותה של קבוצת-תמיכה ציבורית - מפלגה, תנועה, התאגדות או קבוצה פוליטית, שמהווים תשתית פעילה ותומכת לסיעה שבכנסת. במסגרת בלתי-קבועה זו חברים "רשומים" ותומכים ואוהדים שאינם רשומים. מספר החברים חייב להבטיח היקף המשמר את הנציגות שבכנסת.
צורך שני, הוא מגבירי שמע חברתיים. משמע: נוכחות ותמיכה בחוגים חברתיים שלהם השפעה ותהודה תקשורתית. אלה מושגים באמצעות גיוס תומכים באקדמיה, בצבא, במערכת המשפט, ובאירגונים חברתיים אקסצנטריים - ארגונים שבהם קבוצות קטנות מיליטנטיות ורעשניות יכולות להתבלט בנקל.
צורך שלישי, הוא בידול. צורך זה מתממש על-ידי נקיטת עמדות קיצוניות או לעומתיות כמעט בכל הנושאים שבהם קיימת סולידריות לאומית רחבה. העיקרון המרכזי כאן הוא עקרון "הפרובוקציה הפעילה". בתחום זה מנצלים ארגוני מיעוט את נהיית לב הציבור אחר "סקנדלים" ושערוריות, מעשי שחיתות אמיתיים ומדומים, שמועות, רמזים והשערות, שמוטיב הקשר המרומז בהם חזק במיוחד. למעשה, כל מהלך המשדר יצירת חתרנות או חשיפת חתרנות, עשוי להיות מועיל בקונטקסט זה.
הבל פה
צורך רביעי, הוא ניצול "הזיכרון הקצר של הציבור", חוסר בקיאותו בעובדות ורגישותו למצבים הנתפסים כניסיונות להונות אותו במכוון. בהופיעם כלוחמי "האמת והצדק" אד הוק, כמחוללי מאבקים ציבוריים הדורשים צדק במקום שזה נגזל כביכול על-ידי גורמים מושחתים ו"במפעלים" מוחצנים המקדמים רעיונות "חדשניים", הם מעמידים עצמם בראש החץ "המתקדם" בציבור. כך, במידה רבה של עורמה, מקוששים הם לעצמם פופולריות. הואיל וזו אינה מושתתת על אמת מובהקת, הציבור אינו מתבלבל לפרק זמן ארוך והרווח הזמני שהושג באמצעות "הבל-פה", מתנדף עם הרוח החולפת. מצעדי ה"גאווה" שהפכו בשנים האחרונות "לחג הלאומי של החריגים", הם דוגמה לפעילות מסוג זה.
צורך חמישי, הוא להיות רלוונטיים, או לפחות רעשנים מספיק, בכל הנושאים שבאמת מעסיקים את הציבור ובכלל זה: נושאי הביטחון הלאומי, נושאי כלכלה וחברה ונושאי דת ומדינה. הצורך קיים, אולם בשל דעותיהם הקיצוניות, הדמגוגיות והדוגמתיות, רלוונטיות עמדותיהם בנושאי הליבה, אינה מקובלת והשפעתה מתנדפת במהירות, בעיקר בהשפעת המציאות - כשהפער הנצחי בין הרצוי למצוי ממלא גם כאן תפקיד מפתח.
צורך שישי, הוא לצטט באופן בלתי מדויק או בלתי רלוונטי גורמים שיש להם תמיכה ציבורית בסיסית רחבה, בכדי לחזק עמדות שרוב הציבור מפקפק בהן, או עייף מהן. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא מערכת הביטחון (או צה"ל) והתנהלותה מול המציאות ההזויה לאורך רצועת עזה.
הואיל והם אינם עונים על צרכי הציבור הרחב, אין הם מצליחים להפוך לתנועת המונים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני בישראל ב-70 שנות עצמאות, מלמדת זאת ומוכיחה יציבות מופתית של תופעה זו. מר"צ, המפלגה היהודית הקיצונית ביותר על המפה הפוליטית שלנו, מהווה כבר עשרות שנים מפלגת שוליים של 5%-4% מהבוחרים
1. זכות קיומה היא עצם היכולת להשמיע ביקורת בלתי-אחראית. היא לעולם אינה צריכה להוכיח שניתן להגשים את טיעוניה, משום שלעולם אפילו אינה מתקרבת למעמד של מפלגת שלטון. אולם, במשטר פרלמנטרי כשלנו, כאשר השלטון מושתת על קואליציות, מובטח לציבור שמר"צ לא תרצה ולא תוכל להיות חלק מקואליציית ימין, ומאידך לא תוכל שלא להיות חלק מקואליציית שמאל. תפקידה בכל קואליציה יהיה והיה גם בעבר, כאשר השתתפה בממשלות שמאל או ממשלות אחדות לאומית, לפגוע, לחבל ולצמצם את יכולת הפעולה של הממשלה שרוב חבריה אינם מאמינים בדרכה, או להוות אופוזיציה פעילה ומרדנית בתוך הקואליציה - שוב דרך לחבל בעבודה השוטפת.
באופן פרדוקסלי, החברים המהווים את מנהיגות המפלגה אינם טיפשים, אבל בה בעת גם אינם נוהגים בחכמה יתרה. הם אינם טיפשים בכל הנוגע להפעלת הכללים והעקרונות המשמרים את המפלגה, אבל אינם חכמים בכך שאין הם מסוגלים לפרוץ לחוגי תומכים, שאינם רדיקליים או דוגמטיים כמותם.
קמצוץ ספקנות
הבוקר (7.6.18) צפיתי בתוכניתם של
גיא מרוז ו
אורלי וילנאי, אשר ארחה את מנהיגת מר"צ החדשה,
תמר זנדברג. התוכנית עסקה במצב בעזה. מזמן לא ראיתי מנחי תוכנית שהופכים אותה בצורה בוטה כל כך לשופר להבלטת עמדותיהם הפוליטיות, משל היו משדרים ברשת פרטית משלהם. את תמר זנדברג לא שמעתי כבר מספר שבועות. ראשת מר"צ דלגה בקלילות על הזמן שחלף וחזרה לעצמה -
אותה החלטיות, אותה נחישות שאין בה מקום לקמצוץ של ספקנות או ביקורת עצמית ואותה בלתי רלוונטיות כבעבר. עזה - נותרה עזה, זנדברג - נותרה זנדברג והמציאות - נותרה מציאות, ובין אלה לא היה שום קשר; לא מצאתי אפילו שבב אחד של חידוש.
זנדברג ציטטה בשקיקה דברים מודלפים מחדרי חדרים של מערכת הביטחון, בדבר "צורך דחוף" למצוא פתרון לבעיות החברתיות כלכליות של עזה. מאידך-גיסא, לא הסבירה אפילו במשפט אחד מדוע זה תפקידה של ישראל, אחרי שיצאה משם. בהתלהבות בלתי מוסתרת הסבירה שהקבינט עומד בקרוב לקיים דיון במצב בעזה ובעיצוב המדיניות כלפי הרצועה, על-רקע אירועי השבועות האחרונים. באותה נשימה חזרה על עמדות מערכת הביטחון בנושא; אבל נמנעה מלהסביר ממתי מערכת הביטחון היא גורם המקבל החלטות מדיניות ואסטרטגיות ומדוע בכלל מתבטאת מערכת הביטחון בפומבי בנושאים אלה. בהתייחסה ל-12 השנים שחלפו מאז יצאה ישראל מעזה (2005), הסבירה שנוהלו כבר "חמש מלחמות" (האמנם? זו טעות או שקר מכוון?!) שלא פתרו את הבעיה, כאילו אין היא יודעת שפתרון תלוי ברצון כל הצדדים ואינו נתון לגחמות של פוליטיקאים חסרי אחריות. ב"נון-שלנטיות" טיפוסית לה "ברחה" ממורכבות הסוגיה ומכלל השיקולים המורכבים שעושה ממשלה אחראית בנסיבות אלה, ובפופוליזם השגור היטב על פיה, הסבירה שאין בעיה: - עזה תישאר עזה, חמאס יישאר חמאס, ישראל תספק כל מה שיעלה על דעת הבוחשים בקדירה בשם הצדק האבסולוטי, והבעיה תיפתר מאליה - צביעות טיפוסית לזנדברג ולארגון שבראשו היא עומדת.
זנדברג פקחית אך לא חכמה. היא יודעת היטב שהמניעים להדלפות המגיעות מצה"ל אינם תמיד טהורים וברים. היא גם יודעת היטב, שלא מעט הדלפות נובעות מחשש של חלק מהקצונה הבכירה בצה"ל ליטול על עצמה את האחריות למימוש ייעודו של צה"ל: לנהל, כשנחוץ, מערכה קצרה ואפקטיבית שתכה את האויב ותשיג את המטרות שתוקצנה לו על-ידי הדרג המדיני. אצל אחרים, הסיבה היא השקפת עולם, גרידא. אם צה"ל הוא היועץ האולטימטיבי, מדוע היא פונה לממשלה שתפתור את בעיות עזה? אם הממשלה היא הכתובת, מדוע צריך להקשות עליה לתפקד, בעזרת הדלפות נבזיות שינסו לכפות עליה ביצוע מדיניות, שאינה תואמות את מדיניות הממשלה? ואולי דווקא משום כך בחרה בדרך זו?!
ומה בקשר ליחסי חמאס עם אירן ולחתרנות הטורקית? מה בקשר להמשך הברחות הנשק והתעצמות החמאס, שתואץ ותגדל עשרת מונים אם תניח ישראל לאספקה לזרום לעזה באופן חופשי או באמצעות בקרה מרחוק? ומה בקשר לאפשרות שעזה בהנהגת חמאס תישאר מורסה ביטחונית קבועה בשכנות קרובה מאוד לישראל, שעלולה לחבור לכל אויב או שונא - חיזבאללה, אירן, טורקיה, דאעש ואחרים - וללחום בישראל כאשר יחליטו אלה לעשות כן?
זנדברג, כדרכה, אינה עוסקת בזוטות. היא פותרת בעיות בהבל פה ממנו יש לה בשפע. מה שחסר לה זה יושר אינטלקטואלי, אמירת אמת וקצת פחות התלהמות.
