"אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה (לצאת בני ישראל ממצרים) בשנה הארבעים". כך לדברי הפרשן אבן עזרא על הפסוק "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ',א'). המעשה הראשון אפוא באותה שנה אחרונה הוא מותה של מרים. בת 127 שנה הייתה. בת בכורה לעמרם וליוכבד, שביטאו במתן שמה 'מרים' -שמחה בלשון מצרים - את אושרם על שנתברכו בבת ראשונה. חכמים נטו לקשור מקור שמה למרי, מתוך רגשי הערצה על שנערה בת שבע חרפה נפשה להפר גזירת המלך שציווה על השלכת כל בן עברי היאורה. "וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה-יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ" (שמות ב',ד'). מכאן, עוד לפני קריעת ים סוף בה הובילה שירת נשים בתופים ובמחולות, שהייתה נביאה. שראתה רחוק. מדרשי אגדה עושים אסוציאציה בין "וַתֵּתַצַּ֥ב" לבין "וְהִנֵּ֨ה ה' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ" (בראשית כ"ח,י"ג), ואומרים "מכאן שהייתה בה רוח הקדש", אך מותר להניח כי כיוונו יותר לצירוף מֵרָחֹ֑ק - לְדֵעָ֕ה וממנו דרשו שראתה כי הילד עליו שמרה למרחוק, עד אשר אומץ על-ידי בתיה בת פרעה, עד שיגדל ויצא אל אחיו, עד שיהיה האיש משה אשר יוליך את עם העבדים למימוש נבואת ה' לאברהם. והנה באה עד שערי הארץ המובטחת, וַתָּמָת שָׁם.." - בקדש בה ישבו ישראל שנים הרבה - "...וַתִּקָּבֵר שָׁם" לא זכתה להיכנס לארץ 'לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ', לא בחייה ולא במותה. זה היה בא' בניסן.

לא יצאו חמישה חדשים של אותה שנה, עכשיו כבר בדרך מקדש לערבות מואב והנה מת גם אחיה של מרים, אהרון. "וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר עַל-פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר" (במדבר ל"ג, ל"ז- ל"ט). הוא היה בנם השני של עמרם ומרים. עצם הריונה של האם היה מעשה מרי. מדרשים מספרים כי ישראל שנגזרה עליהם גזירת "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ" ( שמות א',ט"ז) נמנו לעצור מלדת שמא יביאו ילד לעולם המתים. מרים, אומרים המדרשים גערה באביה ובאימה ובכל מי שהטיף להיאבק בפרעה בעצירה מלדת, כי אם פרעה גוזר על הבנים - העוצרים מלדת - גוזרים על הבנים ועל הבנות ומחישים את הקץ על ישראל. עמרם ויוכבד מרדו בהרותם, וקראו לבנם על שם ההריון, שכן herr במצרית קדומה - משמע להרות, וכן, הד להבנה זאת, אומר המדרש, "ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אהרן -כי בימי הריונה החל פרעה לשפוך זכוריהם ארצה ומהם להשליך ביאור" (ילקוט שמעוני שמות רמז קס"ב).

חכמים בישראל נטו לדרוש השם על-פי משמעויות עבריות. יש מהם שאמרו כי שמו היה 'ארון' לפי שנכנס לקדש הקדשים שם היה מונח הארון, ארון הברית, והוסיפו בלב שמו אות ה' כמו שהוסיפו לאברם שנעשה אברהם. יש שגזרו שמו מראשית על שם אחרית, שמת ב'הר ההר' ומהר-ההר עשו 'אהרון'. יש שראו בשם הלחם של 'הר-און', איש רם ורב כח, יחד אהרון, וכינוהו בלעז Der Bergige. כל אלה השערות כסות על שם שהיה שם מצרי מעיקרו.

מותו של אהרון בא שלש פעמים בכתובים. בכתוב אחד (במדבר ל"ג,ל"ט) "וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר". גם בכתוב נוסף בכתוב (שם כ',כ"ג-כ"ד) נאמר, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו". אבל בכתוב בבמדבר י',ו', יש שינוי מתמיה לכאורה, " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי-יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו". מת אהרון במוסרה ולא בהר ההר? בהר ההר ולא במוסרה? יש מי שאמר שמוסרה היא לרגלי הר ההר, ועל כן יש שציין את ההר בו מת אהרון ויש שציין את המקום בשפלה ממנו עלו לאותו הר,אהרון היה למעלה בהר ההר, העם למטה במוסרה. אולי. ואולי, לא היה לו להר שם בטרם ימות בו אהרון, ועל שם שמו נקרא ההר מעתה. השערה? אכן. יש עוד. רק מותו בטרם יבא אל הארץ הוא מעבר לכל השערה. גם הוא כאחותו. בא' באב, באותה שנה. ואל ארץ חמדה לא בא.

יצאו שישה חדשים נוספים בשנה. בסופה, מת משה. גם הוא על הר. שני אנשים בפסגת חייהם מחזירים נשמתם לבורא בפסגה. לא כהתה עינם, אבל הם רואים בה את הארץ רק מנגד, מול. משה היה בנם השלישי של עמרם ויוכבד, אולם לא הם העניקו לו את השם בו נודע בעולם. בת פרעה לא יכלה לדעת שם הפעוט שמצאה. הוא היה, בן בלי שם, ילד. גם הכתוב חוזר וקורא לו הילד "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד...", "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד.." (שמות ב',ו'-י). אחרי שהביאה את האסופי הזה לביתה, לא גילתה לאיש כי מילדי העברים הוא זה פן תאשם בבגידה במלכות, באביה. היא הציגה אותה כבנה "וַיְהִי-לָהּ לְבֵן" כך גם קראה לו בשפתה המצרית, 'בן', 'Mes', 'משה', בני. רק היא ידעה כי מן המים 'משתה' אותו, כי אמו העברייה הייתה מינקתו. כאמור, היא הייתה מתחייבת בנפשה אילו לאיש זולתה היה נודע "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" משמע, כי מילדי העברים הוא זה. על כן הוא היה מֹשֶׁה, הַיֶּלֶד, .בנה, וילד ובן, כמו בשפה העברית, הם לעתים קרובות שמות נרדפים, כמו בני-ילדי, בתי-ילדתי.

והנה כמן הבת הראשונה 'מרים' והבן השני 'אהרון', גם בנם השלישי של עמרם ויוכבד, 'משה', נקרא בשם מצרי, אך גם לשמו שלו כמו לשם אחותו ולשם אחיו, הוועידה האומה הישראלית משמע עברי. לא משה מיסוד Mes המצרי, אלא משה משרש מ.ש.ה העברי, 'המשוי', שהצילוהו מן המים, ואולי לא 'המשוי' אלא המושה שהציל את ישראל מן ממימי ים סוף, כאמור בפסוק בישעיה ס"ג, י"א, "... מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם" קרי משה על שם שהוא משה, בעבר, העלה את עמו מים סוף.

והנה, על סף הכניסה לארץ ישראל, מיד אחר שקרא שירת האזינו באזני ישראל, אמר לו ה' (דב "עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב,מ"ט-"ב). זה היה בז' באדר. מרים בניסן, ראשית השנה, אהרון באב אמצע השנה, משה באדר, סוף השנה. חזל קראו את הפסוק האניגמטי בזכריה ח',י"א "וָאַכְחִ֛ד אֶת-שְׁלֹ֥שֶׁת הָרֹעִ֖ים בְּיֶ֣רַח אֶחָ֑ד וַתִּקְצַ֤ר נַפְשִׁי֙ בָּהֶ֔ם" כפסוק המתייחס לשלושת בני עמרם ומרים, היא נביאה-רועה, אחיה כהן גדול-רועה, ואחיה הצעיר נביא, רועה ישראל, לא בירח אחד, אלא בשנה אחת. ארבעים שנה הוליכו את ישראל במדבר, כרועים את 'עדרי ישראל', ובשנה אחת, מתו שלושתם. אם חטאו ומתו בעוונם, חטאו בשנה הראשונה, ארבעים שנה לפני שנפרע מהם הקדוש ברוך הוא, מרים - על שדיברה במשה, אהרון - על שנכנע לעם שנטרף ביצר עבודה זרה ועשה להם עגל זהב, משה - על שנכנע לקטני האמונה שדרשו לרגל את הארץ המובטחת ולהתנות כניסה אליה בממצאי שהעלו בתורם את כנען. על פחות מעוונות מעין אלה נגזרה מגפה ומיתה מידית, לאלתר, על המוני בית ישראל שחטאו באובדן אמונה בה' ובמשה עבדו. ארבעים שנה המתין השופט כל הארץ עד שקנס, וכל אשר קנס בו את הרועים, את הנביאים והכוהנים, קנס במיתה בזקנתם, ובנעילת שערי הארץ המובטחת בפניהם? דבר זה טוען דרשני.

כל ימי של מרים במדבר, הייתה באר שלה מפכה. משמתה, נסתמה הבאר. כל ימיו של אהרון במדבר, הוגן מחנה ישראל בענני כבוד שהצלו, תרתי משמע, על העם החשוף לשמש המדבר היוקדת ולרוחות הרעות הנושבות מתוהו ומישימון. משמת אהרון, בטלו ענני הכבוד. ארבעים שנה אכלו ישראל את המן, ופרנסו עצמם ואת ילדיהם בלחם מן השמים שאלמלא ירד עליהם היו גוועים ברעב. משמת משה, שבק המן. יוצאי מצרים אלה, שנולדו בשביה, ונשאו שמות שהיו שמות של שביה, לא יכלו להיות נביאים וכוהנים בארץ נושבת שצריכה הייתה להגנה של לוחמים, להקמה של בונים, לחריש של איכרים. הנהגת מרים ואהרון ומשה הייתה ניסית. אין סומכים על הנס בארץ אותה נוחלים ומנהלים הלכה למעשה באחריות הרואה יעדים ומכינה עצמה לחתור אליהם, להגיע, לשמור ולעשות. אכן חטאו, וחטאם לא נשכח, אך מעתה כשהעם בשל ליטול גורלו בידו, ולא לסמוך כל הנס, בטלה מרים שבזכותה הייתה באר, ובטל אהרון שבזכותו היו ענני הכבוד ובטל משה שבזכותו היה המן. בארץ נושבת, לא שלא היה בהם חפץ עוד - ומתו, אלא שאי-אפשר היה לישראל להישען על מנהיגות ניסית שבנס הוציאה את ישראל ממצרים, בנס בקעה להם את הים, בנס היכו את עמלק, בנס שימרו נפשם במאוד מאוד. בְּיֶ֣רַח אֶחָ֑ד וַתִּקְצַ֤ר- נַפְשִׁי֙ בָּהֶ֔ם. הגיע שעתה של הנהגה היוצאת לדרך מארץ ישראל.