לפני בערך חמש שנים הגיע כתב טלוויזיה שבדי לכותל המערבי בירושלים לצורך צילום כתבה. תוך כדי הצילומים, נכנסה לו לפריים אישה שנשמעה קוראת לגבר בשם הרצל. הסיטואציה גרמה לכתב לצחוק. כל מי שעוסק במדיה מכיר את המצבים האלה ובדרך כלל "תקלות" מסוג זו נשארות על רצפת חדר העריכה. אבל בעוד שמקרים דומים בדרך כלל לא זוכים לתשומת לב, הסיפור של הרצל הפך להיות ויראלי, והוא, ובעיקר האישה האומללה הזו, הפכו להיות שק חבטות, ומושא לדאחקות ולהערות פוגעניות.

האירוע הזה הוא שיא מביש, ויותר מכל מדאיג, בתולדות השיימינג ברשת הישראלית. השילוב בין האישה והשם הרצל עם הקונוטציות המתאימות רק העצים את הוצאת הרוע שיש לאנשים רבים בידיים (או נכון יותר בראש) שמקישות על המקלדת. זו שבאמצעותה הם משחררים את כל העולה במוחם, עם כמויות של ארס, השפלה והעלבות ללא מעצורים.

אותו הרצל כבר הספיק להתראיין באחד התוכניות והעלה בקשה בסיסית: "אם מישהו יכול להוריד את הסרטון הזה בבקשה". כמה תמימות יכולה להיות באדם מהיישוב, שכנראה לא מבין עד כמה ממלכת צוקרברג שולטת בעולם, ובעצם שולטת לא רק על המרחב הווירטואלי, אלא גם על החיים עצמם.

הרצל והאישה מהסרטון אינם הראשונים ולמרבה הצער, לא יהיו האחרונים. בתקופה האחרונה אנחנו מגלים שהממלכות הווירטואליות איבדו כל רסן, ולא מפני שיושבים שם אנשים רעים, אלא כי מדובר במערבולת, ביציאה מכלל שליטה של האלגוריתמים, עד כדי כך שבמקום שאנחנו, בני האדם, נשלוט עליהם - הם שולטים עלינו.

מי יגן על הילדים?

חציית הגבולות נעשתה בכמה זירות, אבל שתיים מהן מעוררות הדים, ומחוקקים מנסים להילחם בזה. הזירה הראשונה היא המשתמשים הצעירים, הילדים, שנולדו אל תוך מרחבי הרשת וחיים בה 24 שעות ביממה. ענקיות המידע יודעות את מה שכל מפרסם מתחיל יודע - שהילדים הם כוח הקנייה הכי קל ללכידה, ובדרך כלל הם גם מביאים את ההורים שלהם, והן נוהגות בהתאם ואוספות עליהם מידע רב.

את התופעה הזו זיהה ח"כ מיקי רוזנטל מהמחנה הציוני, וזה הביא אותו להציע הצעת חוק שמטרתה להטיל על ענקיות המידע, ובעיקר על גוגל (Google) ופייסבוק (Facebook), סנקציות שיגבילו את היכולת שלהן לעשות שימוש כלשהו במידע על קטינים, ויחייבו אותן לסנן טוב יותר תכנים ובעיקר לעשות את הדבר המתבקש: לשאול את ההורים של הקטינים לפני שבכלל נוגעים במידע עליהם. באופן די נדיר, הצעת החוק הפרטית של ח"כ רוזנטל לא נפלה בקריאה טרומית (מה שהיה סיכוי סביר שיקרה, עקב היותה מוגשת על-ידי ח"כ מהאופוזיציה) והיא מונחת (יום א', 24.6.18) על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה. יש לקוות שהיא תעבור את הוועדה ולאחר מכן את המשך הליך החקיקה, עד שתיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

הזירה השנייה שאיתה מנסים להתמודד המחוקקים היא זו שבה נפגעו האישה מהסרטון והרצל, ידידינו מהכותל. ביום ג' השבוע ידונו ועדת המדע והטכנולוגיה וועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת בהצעת חוק ממשלתית, שעיקרה הוא מתן סמכות לבית משפט לעניינים מנהליים להורות לענקיות המידע להסיר מיידית פרסום שיש בו כדי לפגוע באדם, שיש בו הסתה לטרור או שיפגע בביטחון המדינה. ההצעה, שמקורה בהצעת חוק פרטית של ח"כ רויטל סויד, מוסברת בכך שפרסום פוגעני שלא מוסר מיידית גורם נזק בלתי הפיך, עד שמכונות הצדק יתחילו לעבוד.

בממשלה, בכנסת ובכלל בציבור יש ציפייה לשים גבולות לעוצמה של צוקרברג וחבריו, אבל מצד שני נזהרים מאוד לא לפגוע בנשמת הפלטפורמה: חופש הביטוי. במקרה של ההצעה של ח"כ סויד הסיפור קצת יותר מורכב, וישנה התנגדות לחוק מצד מומחים וארגונים כמו איגוד האינטרנט. המתנגדים טוענים שהחוק לא יעצור את ההסתה, וגם אם הוא יעשה זאת בישראל, הפוסטים האלה עדיין ייחשפו למיליוני גולשים בכל העולם.

הם מציינים שההחלטה אם פוסט מסוים פוגע בביטחון המדינה היא סובייקטיבית והחשש שהוא שמתן ההחלטה בידי גורמים מסוימים, משפטיים או ביטחוניים, עלולה להידרדר למדרון חלקלק, שיצנזר תכנים אחרים, שלא מתאימים לגורמים מסוימים.

דבר אחד בטוח, אומרים המתנגדים: ההצעה לא תגן מםני תופעות כמו שיימינג ועל תופעות פליליות אחרות יש כבר מספיק חוקים. לשיטתם, רק הסדרה מרצון עם פייסבוק, גוגל והגופים האחרים, ופעולות שהם עצמם ינקטו, יכולה לצמצם את התופעה.

אתמול פרסם החיזבאללה הודעה שטענה שנחסמו החשבונות של הארגון בפייסבוק ובטוויטר (Twitter). זהו צעד מהצעדים שמפעילות הרשתות החברתיות יכולות לעשות לחשבונות שמפיצים הסתה וטרור. אבל, בסופו של יום, איש עוד לא נתן את המענה מי יגן על הגולש הקטן, זה שאין לו סוללה של עורכי דין או יח"צנים. או, במילים אחרות, מי יגן על הרצל ורעייתו התמימים, שכל חטאם היה שנקלעו למצלמת טלוויזיה בכותל המערבי?