רג'פ טאיפ ארדואן רוצה גם וגם: ללכת בדרך משל עצמו ולהרגיז לעיתים קרובות את בעלי בריתו בנאטו, ולקבל סיוע צבאי משמעותי מהם. השבוע האחרון הדגים זאת היטב, ונצחונו של ארדואן בבחירות (יום א', 24.6.18) לא יפתור את הסתירה – כותב סימון טיסדול בגארדיאן.

בשבוע שעבר התקיים בטקסס טכס הגלילה של מטוס F35 הראשון מבין המאה שהזמינה טורקיה מחברת לוקהיד-מרטין. ממשלתו של ארדואן מרוצה מאוד מעסקת הענק: מטוס הקרב המתקדם בעולם יאפשר לה להרחיב את השפעתה הצבאית במזרח התיכון ומחוצה לה, היוקרה הלאומית תגבר – וזה בדיוק מה שארדואן אוהב.

אבל ההתלהבות אינה מנת חלקה של וושינגטון, שם מנסה הקונגרס לחסום את מימוש העסקה. הכעס הנקודתי מתמקד במעשיה של טורקיה בסוריה, שם היא משתפת פעולה עם אירן ומסייעת למשטרו של בשאר אסד המבצע פשעי מלחמה חוזרים ונשנים. במבט רחב יותר, המחוקקים כועסים על כך שבמקביל רכש ארדואן טילי נ"מ S-400 רוסיים – שתוכננו כדי ליירט את ה-F35. זוהי דוגמה בולטת, אך ממש לא יחידה, לדו-ערכיות שמאפיינת את ארדואן.

ארה"ב ואירופה זקוקות לטורקיה כבסיס אסטרטגי, פוליטי, מעשי וגאוגרפי. אבל תחת ארדואן, טורקיה רחוקה מלהיות ידיד נאמן. היא נראית פחות כבעל ברית ויותר כאיום, כותב טיסדול. טורקיה חותרת תחת האינטרסים האמריקניים בעולם, כתבו שורה של חברי קונגרס בשבוע שעבר במכתב פומבי יוצא דופן לארדואן. הפנטגון כבר שאל לצידה של מי ניצבת טורקיה במלחמה בסוריה, שם פעולותיה מאיימות במישרין על הכוחות האמריקניים בצפון המדינה. בריתו של ארדואן עם אירן היא מקור נוסף לדאגה ניכרת.

מצד שני, ארה"ב רוצה וצריכה את טורקיה. היא משתמשת בבסיס חיל-האוויר רב-החשיבות אינצ'רליק, המעניק לה אפשרות לפעול ברחבי המזרח התיכון. טורקיה היא – או לפחות הייתה – מחסום חשוב בפני התפשטות רוסית לעבר הים השחור, הקווקז והבלקנים. לאיחוד האירופי יש בעיה דומה: הוא רואה את טורקיה כמדינה חילונית, דמוקרטית ופרו-מערבית בו כל התכונות הללו נדירות, אבל ארדואן לוקח את טורקיה בדיוק בכיוון ההפוך. במישור היום-יומי, אירופה עודנה זקוקה לטורקיה כדי להתמודד עם מיליוני הפליטים מסוריה, המגיעים אליה ומנסים לעבור משם לארצות האיחוד.

דו-ערכיות הוא גם ביטוי מוצלח לתיאור האופן בו רואים הטורקים את נשיאם. בעיני תומכיו הוא המושיע של טורקיה והם משווים אותו לכמאל אתאטורק, המייסד הנערץ של טורקיה המודרנית ואף רואים אותו כמי שהתעלה עליו בכך שהוא מבטיח את המורשת החילונית של טורקיה באמצעות ניאו-איסלאם ושנאתו לאליטות הישנות. הוא נתפס כמי שמעניק לטורקיה כלכלה מודרנית ומחזיר אותה למקומה הראוי בין המדינות המובילות בעולם.

מתנגדיו של ארדואן מצביעים על הצד האפל של משטרו: רבבות בני אדם שנכלאו ללא משפט או איבדו את משרותיהם לאחר נסיון ההפיכה לפני שנתיים, שלטון מתמשך באמצעות צווי חרום וכמובן הסמכויות הנשיאותיות הדיקטטוריות שנטל לעצמו. הם מדברים על כלכלה הנמצאת בהתדרדרות ועל מחסור נרחב במוצרי מזון בסיסיים, לצד גילויי השחיתות של משפחת ארדואן ומקורביה.

המתח בין הדמויות הסותרות של ארדואן לא נעלם בבחירות, ואולי אף התחזק לנוכח סירובה של האופוזיציה להכיר בנצחונו. בעולם המראות של טורקיה, מטוסי F35 גורמים לשמחה – אך המחסור בתפוחי אדמה גורם לכעס. כדאי לחבוש קסדות התרסקות ולהדק את חגורות המושב לקראת הקדנציה הבאה של ארדואן, מסכם טיסדול.