הפגזים הראשונים נחתו על משמר העמק בשעה עשרה לחמש אחרי-הצהריים. כשלוש מאות פגזים נחתו מצד דרום על הקיבוץ באותו יום. אילו היו קליעותיהם מדויקות, אולי היה קאוקג׳י שובר את רוחם של חברי הקיבוץ, כפי שתכנן, אבל רק פגזים מעטים נפלו בתוך חצר הקיבוץ. מפגז שפגע בבית-התינוקות נהרגו התינוקת אילנה, ואמהּ, רות רוזנקרנץ, שסוככה עליה בגופה. יוסף גאון, בן 83, אביו של אחד מחברי הקיבוץ, נפצע, ומת אחר-כך מפצעיו, ואחד-עשר חברים נפצעו. רוב הפגזים נפלו מדרום לחצר הקיבוץ או מצפון לה, ומקצתם התפוצצו ככפר הערבי אבו-שושא, פגעו בתושביו וגרמו בו נזקים רבים.¹ אחרי שנים-עשר יום כתב ג׳ון קמחי, בעיתון ״על-המשמר״: ״ההרעשה גרמה נזק צבאי מועט באופן יחסי למשק. היא לא השפיעה על מעמדם של המגינים.״ ״הותקפנו באש תותחים,״ כתבה אמה תלמי ביומנה. ״זו הפעם הראשונה הותקפה נקודת התיישבות בנשק כבד. כלומר: זה התחיל מראש בשניים-אפס לרעתנו. אחד, ההפתעה, שניים, חוסר נשק כבד. ההפתעה פירושה שכל מנגנון ה"הגנה", שהוכן מראש בעמל כזה, היה מכוון לדרכי הלחימה שהיו מקובלים עד כה... עמדות תמימות, הבולטות בחרכיהן האמתיים והמוסווים, מכריזות על עצמן מרחוק, מוגנות מפני נשק קל, מזמינות נשק כבד.״²

״באהבה בלבד אי-אפשר ללחום זמן רב נגד תותחים... גופותיהן של האימהות אינן הגנה מספקת לילדיהן כאשר על ביתך ניתך בלי הרף מטר של פגזים כבדים, והרי זה המצב אצלנו,״ אמר יעקב חזן לחברי הוועדה המדינית של הועד-הפועל הציוני, ארבעה ימים אחרי ההפגזה. ״חברותינו סוככו על ילדינו בגופותיהן ממש. החברה שנהרגה ביום הראשון של ההפגזה, נהרגה כששכבה על ילדתה. הפגז אשר פילח את גופה הגיע עד הילדה. הוא רצח את שתיהן. אני חייל ותיק. אני זוכר קרבות בחזית... אלה היו קרבות של צבאות. לרעמים ענו רעמים. היינו חיילים, אחזנו בנשק יעיל. לא כן במשמר העמק. כאן היינו, שעות רצופות, מטרה חיה ליורים עלינו, ואין בידינו לעשות כלום, ממש לא כלום... ראינו איך כל מה שבנינו וטיפחנו, בעשרות שנות עבודתנו במשק, נחרב במשך רגעים... הנוראות מכול היו הרעשת בתי-הילדים והרעשת הבניין הגדול של המוסד החינוכי. את הבית הזה חשבנו תמיד למבצר-עוז שלנו, הוא היה מקום-מקלט בטוח נגד כדורי-רובים ומכונות-ירייה. אך קירותיו נפרצו כדפנות של נייר, במהלומות הפגזים הכבדים. שם, בכיתה, על הגבעה, היו מאה ושישים ילדים שלנו, ולא היה לנו בשבילם מקום בטוח יותר. הרי זאת הייתה הפגזת תותחים ראשונה על ישוב עברי.״³

הלוחמים נטשו את העמדות הבנויות ועברו לתעלות. שם הרטיב אותם הגשם עד לשד עצמותיהם, אך הפגזים לא פגעו בהם. בלילה נהרגו מאות תרנגולות ועשרות פרות, סוסים וכבשים. געיות בעלי-החיים הפצועים שברו את הלבבות, וחברי הקיבוץ ירו באחדים מהם כדי לקצר את סבלם. מערכת-הטלפונים הפנימית נפגעה, ורצים העבירו פקודות וידיעות מתעלה לתעלה ומעמדה לעמדה. חמישה משוריינים שנראו באים מכיוון לג׳ון (מגידו) מדרום, הגיעו עד מרחק חמישים מטרים מהקיבוץ, והמטירו עליו אש ממכונות-ירייה כבדות. משה פורמנסקי נהרג כשרץ בין העמדות. בכדורי רובים עצרו חברי הקיבוץ את המשוריינים של התוקפים, והם לא הצליחו לפרוץ לתוך החצר. אחרי שעתיים נסוגו המשוריינים וההפגזות פסקו. חברי הקיבוץ סברו שעתה ינסו הערבים לפרוץ לחצר. רות פלד ישבה בעמדה הדרומית, הסמוכה לרוביה-תחתא. היא סיפרה: ״שמענו קולות בערבית ובגרמנית. בשעות הקטנות של הלילה שמענו רשרוש ליד הגדר. אחד הבחורים יצא מהעמדה וזרק רימון. למחרת ראינו שהגדר הייתה חתוכה במקום ההוא.״ הרימון היחיד שזרק הבחור מנע את ניסיון-הפריצה. דרוזי, שהשתתף בניסיון הזה, וששירת בצה״ל אחרי שנה, אישר: הרימון הבריח אותו ואת חבריו".⁴ הרגמים של מרגמות 52 81 מ"מ העידו כי נורו פצצות אחדות על לוחמי קאוקג'י שהתקרבו לגדר והם נסוגו.⁵ גרסת קאוקג'י שמפקד הפלוגה המסתערת נטש את פקודיו ומפקדים אחרים לא גילו מנהיגות וחלק מפקודיהם ברחו.⁶ לפי עדות של לוחם יהודי בשם דאוד ששרת ביחידה עירקית של צבא ההצלה ועלה אחר כך לישראל: "איזה מפקד למעלה קיבל שוחד מהיהודים וציווה עלינו לסגת".⁷

כשצרו כוחות ״צבא ההצלה״ על משמר העמק, ארגן מפקד גדוד 14 יעקב דרור פלוגת חי״ש מהישובים שהיו באחריותו, רובם בעמק-יזרעאל המערבי. הוא שלף אנשים ממקומות העבודה, כעשרה מכל קיבוץ, וצייד אותם בנשק מתוך הסליקים של הקיבוצים. הגיוס והציוד נמשכו שעות רבות. היחידה המקובצת של דרור חנתה בקיבוץ גבת. ובאותו זמן התאספו בכפר-ברוך אנשי חי״ש מהישובים מזרע, שריד, כפר יהושע, נהלל ועפולה, והתכוננו לפרוץ את הכיתור ולהצטרף למגיני משמר העמק. למפקד הפלוגה שהתקבצה בכפר-ברוך מינה דרור בתחילה את פסח בוכמן, חבר המושב בית-שערים, ואחר-כך החליף אותו במאיר עמית,⁸ מקיבוץ אלונים. בגלל חילופי המפקדים התעכבה התגבורת בכפר-ברוך.

מחלקת החי״ש של משמר העמק שהתה ב-4 באפריל בעפולה והתאמנה בלחימה בשטח בנוי. מפקדה, אוריאל לין, השתתף בתכנון תמרון של גדוד 14 לאותו לילה. כשנודע ללין ולפקודיו שהקיבוץ שלהם במצור, התייצבו במפקדת הגדוד בקיבוץ שריד, ונשלחו לגבת. זמן רב עבר עד שקיבלה הפלוגה שהתקבצה בגבת את הנשק, מפני שהקיבוצים לא ויתרו כל כך מהר על נשקם המועט. מגבת עברה הפלוגה לכפר-ברוך, והצטרפה לפלוגה של מאיר עמית. בעקבות ידיעה, שהערבים הניחו מארב בכניסה למשמר העמק, התעכב הכוח של עמית בכפר ברוך עוד שעות אחדות, ויצא לדרך רק בחצות. למשמר העמק הגיע בשעה שלוש אחרי חצות, אור ל-5 באפריל. תשעים איש הגיעו עם עמית למשמר העמק: רובם נשלחו אל מחוץ למשק, לחורשה שממזרח, כדי להפתיע את האויב מן האגף, אם ינסה לתקוף את הקיבוץ, ומקצתם איישו את העמדות במקום חברי המשק העייפים. אוריאל לין יצא עם חוליה אל הכביש שמדרום לקיבוץ, לפוצץ מעביר-מים על הכביש. חומר הנפץ שהניחו פקודיו לא התפוצץ.

״התגבורת נכנסת לעמדות, מצב הכן, מתכוננים להסתערות. כל העת יריות בודדות ממזרח,״⁹ כך נרשם ביומן מפקדת משמר העמק ביום ב׳, 5 באפריל, בשעה 4.15 לפנות-בוקר. שמונים מדריכים וחניכים של קורס מפקדי הכיתות של חטיבת ״גולני״, ומפקדם שמעון אשד יצאו מג׳וערה לכיוון משמר העמק, על-פי הוראת המח״ט, משה מָן, בלילה שבין 4 ל-5 באפריל, ושהו זמן-מה בחירבת בית-ראס שבהרי-אפרים. שתי כיתות פיטרלו על הדרך שבין עין השופט למשמר העמק, והחניכים האחרים הגיעו לקיבוץ המותקף בבוקר השכם ואיישו את העמדות ואת מוצבי החוץ. משה מָן דיווח לישראל גלילי וליגאל ידין שמאתיים לוחמים חמושים מתגברים את משמר העמק ״במגמה למנוע פריצה.״¹⁰ לימים העריך יעקב דרור שהתגבורת הזאת מנעה את התמוטטות מגיני משמר העמק והמערך היהודי בגזרה, ובלמה את האויב, במשך שלושה ימים, עד התקפת-הנגד.¹¹

בלילה שבין 4 ל-5 באפריל האזין בחור יהודי לשיחה בין קאוקג׳י לאחד ממפקדי המשנה שלו בג׳נין, ופיזר מקצת מן הערפל שכיסה את מטרותיו של מפקד ״צבא ההצלה״. היה זה חיים ישראל מרקוס, בן התשע-עשרה, שעבד כמרכזן במרכזיית הטלפונים של עפולה. בגלל המלחמה נותקה עפולה מהמרכזיות של יפו, בית-שאן, נצרת וג׳נין, שיחות לא הגיעו אליה ומרקוס השתעמם. הוא האזין למרכזיות הערביות כדי להתבדר. ובלילה ההוא קלט שיחה בין שכם לג׳נין. ״נכנסתי לשיחה.״ סיפר מרקוס, ״ושאלתי בערבית, ׳מי אתה?׳ התשובה הייתה עצבנית: ׳רד מהקו!׳ המשכתי לשאול. התפתח בינינו ויכוח, שבסיומו הזדהה אחד המדברים: ׳אינזל מין אלחט, אנא קאוקג׳י׳ (רד מהקו, אני קאוקג׳י) אני נותן הוראות לפיקודים בג'נין ובנצרת.. השיבותי, ׳טייב׳ (טוב), והמשכתי להאזין. ההוראות היו: 'לפנות בוקר יש לתקוף את משמר העמק ולעלות על חיפה ודרומה יש לעלות עם משוריינים לכיוון חדרה וצפונה לכיוון עפולה ולאגוף מהרי נצרת״

קאוקג׳י הבין שערבי סקרן מאזין לשיחתו ודיבר טורקית. מרכוס העביר את השיחה למא״ז עפולה, מיכאל ניצני. ד״ר גילון ויצחק טסלר, שישבו אז בחדר של ניצני, הבינו את דבריו. קאוקג׳י סיפר לפקודו על תוכנית תקיפת משמר העמק ועל התותחים הכבדים שהכניס למערכה, וניצני דיווח למפקדיו. נשלח שליח על אופנוע להעביר את המידע למא"ז משמר העמק. ¹²

הישג מודיעיני אקראי זה לא הועיל הרבה, מפני שהקרב כבר היה בעיצומו. תוצאות הקרב היו תלויות בנחישות רצונם של הלוחמים.

____________

בשבוע הבא: סיכום יום הקרב הראשון; מה ומתן על הפסקת אש בתיווך בריטי; הבריטים פינו את הפצועים ממשמר העמק; הדילמות של קאוקג'י; כוחות של צבא ההצלה נשלחו לסייע לערבים במערכת הקסטל; מחלקת זאב אשכולות הגיעה כתגבורת למשמר העמק; ביום השלישי של המערכה לפנות ערב ודשה ההפגזה על הקיבוץ; ביום הרביעי הועברו הילדים מבתי הילדים למערה ביער.

1. א"צ, מצפע לטנא, שם; ראיו עם רות פלד; לובקה שם; בנימין אברמזון ברב שיח.
2. אמה תלמי, שם.
3. יעקב חזן, שם.
4. אוריאל לין, "מוביל המים" בתוך משמר העמק במערכה, עמ' 98-95; ראיונות עם יעקב דרור, אוריאל לין וזאב אשכולות.
5. אזוב, עמ' 97.
6. שם, עמ'99-97.
7. שם, עמ' 101.
8. לימים אלוף בצה"ל וראש "המוסד".
9. ראיון עם מאיר עמית; עמירם אזוב, "משמר העמק", שם, עמ' 105-104לובקה, שם עמ' 16-15
10. א"צ גולני לידין; א"צ, עדות של אמוץ בן מרחביה; ראיונות עם שמעון אשד ואריה נחמקין.
11. דרור, שם.
12. חיים מרקוס, "ולפתע שמעתי את קאוקג'י על הקו", הד גימלאי הדואר, אפריל 1999; יוסף וקסמן, "מרכזן מעפולה עלה על שיחה", מעריב, 30 באפיל 1968; תגובה של בנו דוד בNews1 ב-15 ביוני 2018.