הגיחה של
איימי ויינהאוס לתודעה זוכה בשבועות האחרונים להד גדול בכלי התקשורת האמריקניים ועוד יותר מכך באתרי המוזיקה הרלוונטיים באינטרנט. "בחזרה לשחור" ("Back To Black"), הדיסק השני שלה, יצא בבריטניה כבר בסוף השנה שעברה, אבל הגיע לארצות הברית רק במרץ ומעורר שם עניין רב. עיתונות המוזיקה משוועת לגיבורים וגיבורות חדשים. בהעדרם, היא תסתפק בדמויות שיארזו מחדש באופן נוצץ מסרים ישנים יותר.
ויינהאוס היא זמרת יהודייה בריטית בת 23 ש"פרנק", האלבום הראשון שהוציאה לפני כארבע שנים, לא זכה כמעט לתשומת לב בארצות הברית, חרף הצלחה גדולה במדינה האם שלה. "פרנק" היה גרסה אנגלית של נורה ג'ונס - ג'אז-פופ מנומס (הרעיון מעניין בערך כמו שהוא נשמע). אלא שבאחרונה ויינהאוס המציאה את עצמה מחדש: עכשיו היא זמרת פרועה, חובבת אלכוהול ושערוריות, שגילתה את עתידה בעבר הרחוק - בתקליטים הישנים של הסול האמריקני.
"בחזרה לשחור" יוצר סינתזה יפה של סול משני בתי מדרש שונים ומתחרים, של חברת מוטאון המצוחצחת מדטרויט ושל סטאקס המחוספסת יותר מממפיס, טנסי. כשמחברים לכך צליל מעודכן, הפקה משובחת (של מארק רונסון, נער הפלא החדש של הדאנס האמריקני ושל סלאם רמי, מפיק היפ-הופ ותיק) ואת השתלת האישיות שעברה כנראה ויינהאוס, מקבלים את האלבום המוצלח של השנה עד כה.
לוויינהאוס יש קול מוצלח בעל נפח דרמטי, שבשמיעה ראשונה נשמע יותר "שחור" מ"לבן". עכשיו נוספה לו גם נוכחות. צריך לראות ביו-טיוב את הקליפ שלה לשיר הנושא, אפוף בדימוי של אלמנה לבושת שחורים ומקועקעת, סקסית ומסתורית, כדי להבין במה מדובר.
וישנו כמובן גם "Rehab", הסינגל הראשון, הפנטסטי, שבו היא מודיעה על סירובה הנחרץ להיגמל משתייה, עם נגני ליווי היישר מהמרתף של סטאקס. או אולי זו מוטאון, בכלל? שימו לב לסקסופון שנכנס לתמונה במלוא המרץ אחרי כחצי דקה. לרגע אפשר לחשוב שזה ג'וניור ווקר הוותיק ששב לתחייה. ודקה אחריו מופיעות גם חצוצרות, שכמו נגזרו מלהיט ישן. הטקסט, מכל מקום, אותנטי, כפי שיעידו הדיווחים הרבים על הופעות שבהן היא התקשתה לתפקד בגלל שכרות.
בארצות הברית מדביקים עכשיו לויינהאוס ולצעירה בריטית לבנה אחרת,
ג'וס סטון, תת-ז'אנר משלהן, "רטרו סול". כל הסיפור מעורר, לא במפתיע, גם את הוויכוח העתיק על מוזיקה וצבע עור. האם מותר לויינהאוס לגזור קופון כה גדול ממוזיקה שאינה לקוחה ישירות מהד-נ-א התרבותי שלה? ואיך מסבירים את ההצלחה של שתי צעירות לבנות כמו ויינהאוס וסטון, כששרון ג'ונס, זמרת שחורה מעולה שכבר עברה את גיל 50, זוכה בקושי לעשירית מתשומת הלב (או המכירות) שלהן?
זו מחלוקת שימיה כימי הרוקנרול, לפחות. מדוע אלביס זכה במיליונים כשצ'אק ברי נידון למאבק מייגע על כל דולר? אבל האמת היא שבמקרה הנוכחי, הדיון נשמע קצת כמו העלאת גירה מלומדת. מוטב להקשיב לדיסק היפה של ויינהאוס, שביכולת המרשימה שלה הופכת את כל ההתפלספות הזאת לדי מיותרת.
Amy Winehouse - Back to Black - Island - יבוא: הליקון
