א. נח בשבע שגיאות

ארכיון צה"ל הפיק לעצמו סרט תדמית מביש בלשון המעטה. אני מצפה ממוסד כה מכובד לבדוק את דבריו, ולא לפרסם שטויות על חשבון התקציב הציבורי.

בחטיבה 14 היו אומנם טנקים פטון (מגח) במלחמת יום הכיפורים, אך היא לחמה רק בגזרת סיני; ומעולם לא תוכננה ללחום ברמת הגולן.

על כך נאמר במקורותינו - כותבים נח בשבע שגיאות (ותודתי למאור, שהפנה את תשומת-לבי לשערורייה).

ב. הכרה והוקרה

במלאת מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, מבקשות צרפת ובלגיה מאונסקו - ארגון האו"ם למדע ולתרבות - להכיר באתרי הזיכרון למלחמת העולם הראשונה אתרי מורשת עולמית. הרבה מהאתרים נמצאים על גבול צרפת-בלגיה, שבו התנהלו קרבות עקובים דם בין ורדן שבצרפת לפשנדייל בבלגיה. כשלושה מיליוני אנשים נהרגו בקרבות הללו, וכשני מיליונים קבורים בזירה.

ג. קול קורא במדבר

זכרו את שמו של אלוף (מיל') יצחק בריק, שאחרי עשר שנות כהונה עומד לפרוש מתפקיד נציב קבילות החיילים (נקח"ל). כשנעמוד שוב בפני שוקת שבורה, כמו ברוב מלחמותינו, אזכיר לכם, שבריק מתריע כבר כמה שנים, כי הצבא אינו מוכן למלחמה.

לפני כמה שנים שמעתי את בריק בהרצאה בפני אגודת חוקרי צבא וחברה בישראל. דבריו הקשים היו נוקבים מאוד, ונימתם לא השתנתה מאז. ומה אומר בריק בדוח השנתי האחרון שלו בתפקידו?

"אחד הסעיפים החמורים (בדוח בריק) עוסק במוכנות של צה"ל ללחימה אפשרית", כך דווח בעמוד פנימי של עיתון, שבעמודו הראשון הופיעה ידיעה חשובה ביותר על ביקור הנסיך הבריטי. "בריק מציין כי לוחמי המילואים הפסיקו לעסוק בניקוי נשק, טנקים ונגמ"שים באימון, מה שעלול לגרום לחוסר ידיעה כיצד לעשות זאת בקרב. 'במקרה הטוב הם טובלים את הנשק בתערובת (תמיסה של שמן רובים ושל בנזין)', כתב בדוח, 'ראיתי בימ"ח 1,500 כלי נשק, שהוחזרו חלודים ותקולים'".

בנוסף, תקף בריק את מדיניות הקיצוצים של צבאנו בשנים האחרונות. "הצבא קיצץ 4,000 אנשי קבע ובמקביל קיצר את שירות הבנים. המשמעות היא שבממוצע בארבע השנים הקרובות יהיו 6,000 חיילים פחות מהרגיל, כשמתוכם מחסור של כ-3,000 תומכי לחימה, 1,000 נהגים וכ-1,800 לוחמים. מפקדי החטיבות מספרים שהם לא מקבלים תגבורות של נהגים ושל טבחים ומחויבים להפוך לוחמים לתומכי לחימה", אמר הנקח"ל, "הקצינים והנגדים לא עומדים בעומס והקיצוץ יוצר שטחיות. מפקדי פלוגות קרביות מסרבים לפקד על גדודים כי הם צריכים להתפשר על איכות חייליהם. אנו נמצאים במשבר קשה". לפי תיק דבקה, אלה עיקרי דברי בריק:

• מערך המילואים של צה"ל איננו מתאמן על המטרות שנקבעו לו, ואינו מוכן למלחמה הבאה.

'יש יותר אימונים, אולם איכות האימונים במערך המילואים יורדת. מערך המילואים, שהוא רוב הכוח הלוחם של צה"ל במלחמה, אינו מתאמן על המִתארים הנכונים לו בזמן מלחמה, יש חוסר באנשי מקצוע, חוסר בציוד שמעמידים בספק את מוכנות צה"ל ביום פקודה'.

• מחסני החרום (ימ"חים) של צה"ל פועלים רק בחלקם ואינם מוכנים למלחמה. חלק מהציוד המאוחסן בהם אינו מבצעי.

• צה"ל אינו מצליח להפסיק את השימוש של קצינים וחיילים בקבע ובשירות סדיר בטלפונים סלולריים אזרחיים וביישומון 'ווטסאפ' לצרכים מבצעיים. במלים אחרות, מערך ביטחון השדה של צה"ל פועל רק חלקית.

התוצאה: חלק מהפקודות פשוט נמחק והן אינן ממולאות.

נוסף לכך: 'ישנם מפקדים הנוטשים את השיח הישיר עם פקודיהם ומעבירים מסרים בטלפונים ניידים, הגם שלעתים יש רק מרחק נגיעה בינם לבין פקודיהם הנמצאים בסביבתם. בכך עלולים המפקדים ליצור ריחוק ואף ניכור בינם לבין חייליהם. למותר לציין כי התנהלות זו פוגעת באחוות הלוחמים ובעקרונות 'רוח צה"ל'.

רק לפני שבעה חודשים, בדצמבר 2017 הודיע צה"ל על הכנסה לשימוש של מכשירי טלפון סלולריים מוצפנים לדרגים המבצעיים, שבפיתוחם הושקעו כ-100 מיליון דולר. מה קרה למכשירים האלה?

• שירותי הרפואה בצה"ל, כולל היחידות הקרביות, אינם יעילים, ויש מחסור חריף ברופאים צבאיים.

• קיצור השירות לבנים בצה"ל הביא למחסור חריף בכוח אדם, כולל בכוחות לוחמים. המבקר סבור, כי אין לצה"ל די כוח-אדם לעמוד במשימותיו בזמן מלחמה.

העיתון מצטט את תגובת צה"ל: "ב-2017 שיעור מאריכי שירות הקבע בחתימה שנייה עלה בשבעה אחוזים בהשוואה לשנים קודמות בקרב עתודאים טכנולוגיים. המהלך לקיצור שירות הגברים אינו פוגע ביכולות צה"ל, וזאת בעקבות יישום פתרונות חלופיים כמו הארכת משכי חתימת הקבע ביציאה לקצונה, וכן מענה תקציבי". בנוגע לטיפולים לכלל סוגי אמצעי הלחימה בצבא נמסר כי "צה"ל ימשיך לבצע את הפעילות הנדרשת, לרבות במסגרת ביקורות פתע, ולפעול להעלאת מודעות היחידות לצורך בשיפור כשירות האמל"ח".

ד. אפליה

אפליה עקיבה של בית המשפט העליון כלפי עתירות, שהגיש הצד הימני של המפה הפוליטית, כך חושף דוח 'הכל מדיד' של תנועת רגבים. אנשיה ניתחו יותר מ-110 עתירות לבג"ץ בשנים 2017-2005 בנוגע לבתים, שנבנו בצורה בלתי-חוקית ביהודה ובשומרון - כמחציתן בידי ארגונים שמאלניים, והשאר בידי ארגונים ימניים. פרק הזמן חופף כמעט במדויק את תקופת כהונתם של שלושת הנשיאים בדימוס - דורית ביניש, אשר גרוניס ומרים נאור. "עתירות שני הצדדים עוסקות לרוב בסוגיות משפטיות זהות. לכן, התמקד הדוח בבחינת המרכיבים הפרוצדוראליים של ההליך, המתקיימים בהליך עוד בטרם נבחנו הסוגיות העולות בו לעומקן, משום שאלה משקפים את נקודת המוצא ואת העמדה הבסיסית שממנה ודרכה ניגשים השופטים אל הסוגיה" - כותבים אנשי רגבים.

בעתירות השמאל קצב בית המשפט למדינה 18.5 ימים בממוצע להגיש את תגובתה המקדמית לטענות העולות בעתירה. בעתירות הימין ניתנו למדינה 30.5 ימים בממוצע - פי אחד וחצי לרעת עתירות הימין. בפרק ההמתנה מהגשת העתירה ועד לדיון הראשון בה, יש פער של שלושה חודשים לרעת עתירות הימין. למרות שהעתירות מעוררות שאלות משפטיות דומות, כמות צווי-הביניים, שניתנו לבקשת העותרים משמאל, גבוהה פי שבעה (!) מההיענות לבקשות העותרים מימין.

עוד מציינית רגבים, כי השתתפות נשיא בית המשפט בהרכב שדן בעתירות, מלמד על מידת חשיבותה של כל עתירה בעיני הנשיא/ה. בעתירות הימין ישב/ה הנשיא/ה בראש ההרכב רק ב-21% מכלל העתירות, ואילו בעתירות השמאל ב-58% מהן. מתוך 61 עתירות הימין, שהתבקש בהן צו-על-תנאי העניקו שופטי בג"ץ צו כזה בעתירה אחת בלבד (1.7%). מתוך 43 עתירות השמאל ניתן הצו ב-19 עתירות (44%). עתירות השמאל זכו לכפול דיונים ממה שקיבלו עתירות הימין. ובהתאמה, נותרו עתירות השמאל פתוחות ופעילות על שולחן בג"ץ במשך כ-33.3 חודשים בממוצע, ומשך חייה של עתירת ימין עומד על כ-16.7 חודשים בלבד.

'הכל מדיד' מתפרסם כדוח מעקב לדוחות דומים, שפורסמו בשנת 2010 ובשנת 2015. מאז ועד היום נמצא בחלק מהמדדים שיפור קל, אם כי כמעט בלתי-נראה, ולכן קשה לתלות מגמה זו ביד המקרה.

ה. אבודים

מנגנון הפיצוץ העצמי של מפלגת העבודה הופעל שוב, ונראה, כי אין אופוזיציה של ממש. בינתיים, אבי גבאי, יו"ר העבודה, ניצב מול אי-אמון מתרחב של אנשיו במפלגתו המתמעטת. ונעזוב לרגע את הקנסות, שספג עם יצחק בוז'י הרצוג על חריגותיהם מהוצאות המותרות בפריימריז. אכן, דוגמה מעניינת לדרכם בכיבוד החוק (להרצוג, דרך אגב, יש היסטוריה בתחום העברייני ...).

מצד שני, נטש הרצוג את הספינה הטובעת של גבאי, ומסתער על כס יו"ר הסוכנות היהודית - תפקיד, שאיני מבין את זכות קיומו.

וכמובן, אי-אפשר להתעלם מעוד מסמר בארונה של מפלגת העבודה - ציפורה לבני, שעטה כמו צבוע על הפצע המדמם, כדי לשדרג את עצמה לראש האופוזיציה