לשרה איבראהים לא הייתה ברירה של ממש כאשר בעלה הודיע לה, שהמשפחה עוברת ממרוקו לסוריה משום שהוא מצטרף לדאעש. לאחר שנעלם – כנראה נהרג בהפצצה – היא ברחה עם שני בניה, הם נתפסו ומוחזקים מאז במחנה מעצר מאובק ומלוכלך בצפון סוריה. 2,000 נשים וילדים זרים במצב דומה מוחזקים בשלושה מחנות כאלו, לכודים בתסבוכת מדינית וחוקית שהמוצא ממנה אינו נראה באופק – מדווח בן הוברד בניו-יורק טיימס.

מדינות המוצא שלהם מסרבות לקבל אותם, מחשש שיפיצו אידיאולוגיה איסלאמיסטית קיצונית. גם השלטונות הכורדיים השולטים באזור לא רוצים אותם, ואומרים שאין זה תפקידם להחזיק לנצח באזרחים של מדינות זרות. "אמרתם לנו לעזוב את דאעש, עזבנו – ואנחנו עדיין נחשבים לדאעש. אז מי אחראי לנו? מי יחרוץ את גורלנו?", אומרת איבראהים בקול חנוק מדמעות.

"אנחנו עובדים בצורה אחראית, אבל הקהילה הבינלאומית מתחמקת מאחריותה", אמר לטיימס כרים עבד אל-עומר, המנסה (ללא הצלחה) מטעם הכורדים לשכנע ממשלות זרות לקבל בחזרה את אזרחיהן. "זהו כדור של אש שכולם מנסים להיפטר ממנו ולהשליך אותו עלינו". לדבריו, רוסיה קלטה בחזרה 35 מאזרחיה, אינדונזיה הסכימה לקבל משפחה בת 15 נפשות, יש שיחות עם קנדה ודנמרק – אך כל יתר המדינות פשוט מתעלמות.

העדרה של תוכנית כלשהי לטיפול בנשים ובילדים הוא חלק מהבלגן הכולל בשטחים ששוחררו מידי דאעש. רבות מנשות לוחמי דאעש בעירק מוצאות להורג אחרי "משפטים" מהירים, בטענה שתמכו בארגון. בסוריה הן למעשה אסירות במחנות השוכנים באזור שאין בו שום רשות המוכרת בידי העולם ושיכולה ללחוץ על ארצותיהן לקבל אותן.

יש שם גם נשים מערביות, אבל אותן – מציין הוברד – לא הרשו לו הכורדים לראיין, מחשש שהדבר יסבך את המאמצים להשבתן. עם זאת, תוך כדי הליכה במחנה הוא שוחח בצורה לא-רשמית עם נשים מצרפת, גרמניה, דנמרק והולנד; המלווים הכורדים מנעו ממנו לשאול לשמותיהן. אחת מהן, גרמנייה בת 24, הגיעה לסוריה עם בעלה ויש לה שלושה ילדים. היא מאשרת שבאה מרצונה, אך אומרת שהחיים בחליפות של דאעש היו גרועים מכפי שציפתה; לא הייתה אפשרות לברוח, ומי שהיה מנסה – היה נרצח.

ממשלות זרות, כולל האמריקנית, מספקות סיוע מסוים לשלטונות המקומיים, אבל זה שבריר ממה שהן מוציאות על פעילותן הצבאית באיזור. נושא האסירים רגיש במיוחד, לנוכח הסיכון הביטחוני המובן. הכורדים הקימו בתי משפט הדנים בעניינם של סורים שפעלו בדאעש, אך לא באזרחים זרים – ובוודאי שלא בנשים ובילדים, שאינם מואשמים בעבירה כלשהי.

במחנה רוג', בו ביקר הוברד, מוחזקים 1,400 אזרחים זרים – כולל טורקים, תוניסאים, רוסים ואמריקנים. הנשים לרוב מתנהגות יפה, אם כי קשה לדעת האם ואיזה תפקיד מילאו תחת שלטון דאעש ועד כמה ספגו את האידיאולוגיה של הארגון, אומר רשיד עומר, מן המפקחים במחנה. הבעיה הגדולה ביותר היא הילדים, רבים מהם פעוטות. במחנה יש 900 ילדים, חלק ניכר מהם סובלים מבעיות בריאות, הם לא הלכו שנים לבית הספר ואין להם אזרחות כלשהי. רוב האירופים רוצים לחזור הביתה, גם אם משמעות הדבר היא לעמוד לדין; הערבים מפחדים שיעונו או יירצחו אם יחזרו לבתיהם.

נדים חורי מארגון Human Rights Watch אומר, כי הנשים והילדים כלואים ב"חלל חוקי". החוק הבינלאומי דורש מארצותיהם לקבל אותם אם ישובו בכוחות עצמם, אך אינו מחייב אותן לפעול בצורה מעשית להשבתם. לדבריו, הסיבה האמיתית לסירוב לקבל אותם היא חוסר רצון פוליטי; מי שעבר עבירה – שיעמוד לדין, ולא יישאר גם כלוא וגם ללא משפט, דורש חורי. וכזכור, מדובר על מאות רבות של ילדים שבוודאי לא עשו דבר.

דואא מוחמד בת ה-44 הגיעה לסוריה עם בעלה, שנתפס לרעיון המדינה המוסלמית, אבל עד מהרה הם התפכחו. בשנה שעברה הצליחו לברוח מדאעש, נתפסו בידי הכורדים, בעלה הושלך לכלא ומאז לא שמעה ממנו. דואא מוחזקת במחנה עם ארבעת ילדיה, בני 15-6. "עשינו טעות, אבל כולם עושים טעויות. כמה זמן נמשיך לשלם על הטעות? כל ימי חיינו?".