תמיר ונעלם

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים." ציטטה זו המיוחסת ליאנוש קורצ׳אק פתחה את דברי אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו לתחילת שנת הלימודים לפני שנה. המסר סיים:

לתלמידים, למורים ולהורים, לכולנו, אני מאחל שבשנת הלימודים הזאת נמצא את הדרך להנחיל לדור העתיד שלנו את המאחד ולא את המפריד. שנדע להעביר להם את המסר שערכים חשובים לא פחות מציונים. שנשכיל לעודד יצירתיות, יוזמה ויצירה. שנהיה בטוחים שכל ילד וילדה בישראל ירגישו שהם יכולים להגשים כל חלום.

שתהיה שנת לימודים פוריה ומוצלחת!.

בסוף שנת הלימודים מקבל כל תלמיד תעודה עם ציונים. איני יודע אם משרד החינוך מעריך גם את תוצר עבודתם של המורים, אך טוב מדי פעם בפעם לעשות פסק זמן ולבחון עד כמה התקדמנו, מה טעון שיפור והיכן ניתן לשנות הרגלי עולם. טוב לתלמידים, טוב למורים כמו גם לביורוקרטיה הנלווית שבלעז קוראים לה "אדמיניסטרציה." ירצה הקורא, יבדוק את מצגות גוף בשם "שורש" הטוען שרב הדורש תיקון במערכת החינוך במדינת ישראל. אך אני דובק בדבריו של גבאי, שכן כולנו רוצים היינו לראות אחוד במקום פרוד, יצירתיות, יוזמה ויצירה, דברים שיאפשרו לנו לחלום, ואולי גם לראות את אותם חלומות מתגשמים.

כמו שנת הלימודים שהסתיימה עם בוא הקיץ והעומדת להתחדש עם בוא הסתו, כך גם חילופי גברי בלוס אנג׳לס בעומד בראשות הקונסוליה.

הגיעה תקופה לקיצה. קונסול כללי אחד חוזר ארצה ואחר מגיע במקומו. (הגיע הזמן שתכהן אישה כדיפלומטית הבכירה ביותר בחוף המערבי. כולנו נאהב זאת, ביחוד כאן בקליפורניה. ואולי, רק אולי, תהיה זו מישהי הדומה רק במקצת לשגרירת ארה"ב לאו"ם, ניקי היילי, שאין כמוה לארה"ב, למדינת ישראל ולהגיון הבריא באשר הוא.)

הרשו לי לבחון את שתי שנות כהונתו של הקונסול הנוכחי.

"מיאמי סמי" הוא כינוי החיבה שהודבק לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס, סם גרנדוורג. יהודי אמריקני ממיאמי שעלה לארץ. חזר לארצות הברית, חזר ארצה, נהיה עורך דין (כאן או בארץ) עבד במשרה בכירה בהסתדרות הציונות או בסוכנות, נלקח ע"י נתניהו להיות הדיפלומט הבכיר בחוף המערבי לתקופה של שלוש שנים וחוזר עכשיו ארצה אחרי שנתיים בלבד בכדי להיות עם אשתו ועם ילדיו שכבר עזבו אותו כאן בדד לאחר זמן לא רב.

כל רגע מעניין

משעמם ודאי לא היה לו, שכן בלוס אנג׳לס לא יכול להיות משעמם לדיפלומט הבכיר של מדינת ישראל.

יש לו כאן קהילה ישראלית עניפה במיוחד, אחת הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל. אלו רוצים אותו לארוחת בוקר שבועית, האחרים לפגישות ולביקורים הדדיים. אך בגדול, לישראלים כאן לא אכפת במיוחד מהקונכ"ל, ביחוד כשזה מדבר במבטא "אמריקקי." הישראלים חיים כאן את חייהם, ולמעט קבוצה שמעורה ומקורבת לקונסוליה, לכל השאר לא כל כך אכפת (כך בשגרה, ולצערנו, כך גם בחרום).

יש לו את הקונסוליה עם צוות של כמה תריסרים, וגם אם נוהג הוא לתת קרדיט לכל אחד ואחת בנפרד, הוא האחראי, והדברים חייבים לזרום קדימה בכיוון מסוים - זה שהוא התווה.

יש לו את הקהילה היהודית, גם היא (כמו זו הישראלית) אחת מהגדולות ביותר בעולם. זו קהילה תומכת-ישראל במיוחד, אך קהילה שתומכת בצורה מסוימת - צורתה שלה. עיקר המאבק ב"מתווה הכותל" פורץ לו מכאן, ולדיפלומט הבכיר שעל ראשו כיפה סרוגה ומעל לראשו התואר "מתנחל" (בשל המקום בו הוא ומשפחתו גרים - מעבר לקו הירוק בשטחים הכבושים מידי ה"פלשתינים"), לא קל כלל ועיקר לעבוד בצורה אפקטיבית מול הקהילה היהודית. נחמדות אישית ותואר דיפלומט אינם מספקים לגשר על התהום שנפערה בין הקהילה לבין מדינת ישראל. הנתק הולך וגובר, והנזק עצום - ליהדות העולם, יותר מאשר למדינת ישראל, אך תפקיד המדינה הוא לדאוג להם.

יש קהילות שפעם היו מוגדרות כקהילות יעד - הלטינים, השחורים, האסיאתים, הסגל הדיפלומטי, התקשורת, ביטחון פנים, ... - אך נראה שכל אלו נזנחו לאחר כבוד, והקונסוליה התאימה פניה למאוייו וסדר העדיפות של הקונכ"ל. קצת קשה לעשות סדר ולהבין, שכן אין זה סדר עדיפות לאומי או אפילו של משרד החוץ: מחד עתונאים חוקרים ואנשים מחוג ה"ימין הקיצוני" בארץ, מאידך אנשי "קומביה" עם האיסלאם (מסוג אלו שמבטיחים להשפיע על שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, או אלו המכריזים קבל עם ועולם שאיסלאם היא דת שוחרת שלום ואוהבת אותנו - היהודים והנוצרים - ביותר), אך בעיקר, לא אלו ולא אלו (שתי הקבוצות הן יותר קוריוזים המאפשרים כיסוי תקשורתי נרחב בארץ, שכן כאן באמת לאיש לא אכפת) כי אם ... תעשיית הסרטים.

קונסולית הוליווד

הקונסוליה הפכה להיות "קונסולית הוליווד" וזה נראה עיקר עיסוקו של "מיאמי סמי." (אולי יהיה לנו סיקוול.)

אמרנו שלמרות הגעגועים למשפחה שבארץ, משעמם כאן אפילו לא לרגע אחד! בין גל גדות לבין פאודה, החגיגה בעיצומה, ובמרכזה אדם ברקוביץ מסוכנות CAA ונטפליקס. כיון שלוס אנג׳לס בירת הסרטים, מדי שנה טרם הוכרזו פרסי האוסקר היינו עדים לתכונת יתר בקונסוליה, למרות שלרוב, המועמדים מישראל נגחו בה בעוצמה. אך כרגע נשכחה תעשיית הקולנוע הישראלית ובמקומה חוגגת תעשיית הסרטים לטלוויזיה, או מה שנקרא בעגה המקצועית "קונטנט" (תוכן). לחברת נטפליקס כל כך הרבה מילארדים נכנסים מדי שנה, שהיא זקוקה לתוכן כמו אויר לנשימה, ומה יותר טוב מסדרות שהמוח הישראלי רוקח לנו?!?

כיון שכל כך טוב, ואין בעיות של ממש, ניתן להתרכז בעיקר, ולקונסולית הוליווד, העיקר הוא תעשיית הסרטים-סדרות-ותוכן מבית היוצר הישראלי. הרשו לי לדייק, אין הקונסוליה עוזרת בהכרח בקידום סרט או סדרה, בגישור מפיקים וחברות עם תקציבים שקיימים לעידוד פרויקטים (לדוגמה להסרטה בירושלים הבירה). נזכר אני במפיק שביקש שיעזרו לו בקישור מקומי בקשר לסרט על גבעת התחמושת. הוא לא זכה בתגובה. דוגמאות נוספות למכביר. אך אם הקונסוליה לא עוזרת ברמת השטח, מה בדיוק היא עושה בתור "קונסולית הוליווד?" לוקחת קרדיט עבור הצלחות שאין לה יד ורגל בהן? הס, אסור לשאול. מי שצריך לדעת יודע!

חבל רק שבעיצומה של החגיגה המתמשכת קורים דברים כמו "נטלי פורטמן" או סרוב הקהילות היהודיות לארח את ראש ממשלת ישראל (אותו ראש ממשלה של ששה או שבעה מיליוני ראשי ממשלות), ושניהם קשורים הן בלוס אנג׳לס והן בתעשיית הוליווד, קרי תחת משמרתו של הקונכ"ל וגולת הכותרת של שהותו בלוס אנג׳לס שהפכה את הקונסוליה ל"קונסולית הוליווד."

מי יזכור נסיעה לארץ ופגישה עם הנשיא, של מספר מפיקים או אנשי מפתח יהודים השולטים בתעשיה (חשובים ככל שיהיו), כשאשת מפתח אחר איש מפתח ינקטו בצעדים של ממש, בדיוק כמו שעשתה נטלי פורטמן וסטרה לכולנו בצורה כואבת עד מאד?

דיסוננס חוזר על עצמו

הדוגמה של קונסולית הוליווד שעושה ועושה ואת תפוקתה ניתן למדוד דרך נטלי פורטמן וחבריה מזכירה את העבר.

היה כאן בעבר קונסול כללי (גם הוא מינוי מלמעלה, אם כי לא מינוי חיצוני) שתחת משמרתו צמחה לה - בדיוק בטריטוריה תחת אחריותו - תנועת החרם. הוא היה עסוק בארועים נוצצים ובתכנונים גרנדיוזים (שלא הגיעו לידי ביצוע של ממש), כך שלא הבחין, או אולי לא רצה לעסוק, בזוטות. אלו הלכו ותפחו, התרחבו והתפשטו, התבססו והתעצמו עד כדי כך שהפכו לתנועה השנייה המשפיעה ביותר בתחילת המאה העשרים ואחת.

בשנתיים שלוש אחרונות, נשמע הן מלוס אנג׳לס והן ממשרד ממשלתי מאוד מתוקצב ש"ידינו על העליונה!" "אנחנו מנצחים את תנועת החרם!" ועוד מוסיפים אלו שלא מבינים בעניין "תנועת החרם נכשלה כשלון נחרץ להשיג את מטרותיה!" (עד כמה טועים הם, שכן המטרות אינן אלו עליהן הם חושבים.) הכספים זורמים, בעיקר מאידלסון לארגון המחמד שלו, לגופים שונים ברחבי ארה"ב ומאותו משרד ממשלתי, וכל זאת בעשרות מיליונים (דולרים כאן, ש"ח בארץ). כסף, כמובן, הוא לא ערובה לנצחון או לתועלת או לתפוקה, ואלו פשוט לא קיימים; קרי זורם לו הכסף ותועלתו שולית אם בכלל.

חוני המעגל ושותל עצי החרוב

בתלמוד בבלי (תענית דף כג ע"א) מסופר (לפי רבי יוחנן) על חוני המעגל ששאל "איש שהיה נוטע חרוב: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פרות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם הראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני."

בחר נתניהו ב"מיאמי סמי" לשרת שלוש שנים בתור קונכ"ל. קודמו היה איש משרד החוץ, דיפלומט בהא הידיעה. האם מוצדק להצניח אדם מבחוץ, למשרה שהשפעתה יכולה להיות כה רבה וארוכת טווח? איזה ערכים מייצג הנציג - אלו של מדינת ישראל? אלו של הבוס שלו שדאג לו לתפקיד? אלו שלו עצמו? אלו שמזכים אותו בכיסוי תקשורתי של רגע לעומת מאמץ של יזע ועבודת כפיים, שיניב פרות או צל רק בעוד שנים רבות?

השנתיים האחרונות היו טובות לנו עד מאד, מעין פסק זמן ("הודנה" לצורך התארגנות מחדש וצבירת כוחות). לא היה משט טרור. לא היו פיגועי טרור מתמשכים, אותה חגיגה-נמשכת תחת הכותרת "אינתיפאדה". לא היה מבצע קרקעי עם כניסה לעזה. לא הייתה מלחמה בלבנון או בסוריה, ירדן, עירק או מצרים. לא נחטפו חיילים והוחזקו בשבי. לא הייתה מתקפת סייבר ששיתקה את מדינת ישראל. היו ספיחים, ומעט עפיפונים, וגם שריפה או שתיים, אך הכל זניח יחסית לחיים הטובים, לאקסיטים, להשקעות בארץ, למספר התיירים שהולך וגדל ואינו פוסק לרגע, לפוליטיקה המהפטנת אותנו, את כולנו, לטיסות לחו"ל, להשקעות בחו"ל, לכספים שישראלים מחזיקים בחו"ל, למספר הדירות שכל אחד מחזיק בידו בארץ להשקעה, לחיים הטובים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

היה קצת רעש, מדרום ת"א, עם מהגרים בלתי חוקיים. הייתה גם תקיפה אחת ושניה ושלישית בסוריה. היה דין ודברים עם אירן, אחרי שהמסמכים הסודיים ביותר של תוכנית הגרעין שלהם הוצגו בירושלים הבירה. הייתה הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת מספר שגרירויות מהשפלה אל ההר. בקיצור, שנתיים טובות עד מאד, פרות דשנות מאד-מאד.

דוקא בשנתיים כאלו, כשלא צריך להוכיח את עצמך בשעת משבר אקוטי או מתמשך - כפי שהייתה מנת חלקו של כל קונכ"ל בעבר - ניתן היה לבסס, למסד, לצור יש מאין, לחזק, לתמוך, לעשות דברים שהחיים הנינוחים והנוחים וזו השעה מאפשרים.

ניתן היה לעבוד על פשרה עם הקהילה היהודית, שלא יהיה מתווה הכותל סימן "בקיעת החומות" שאחריהן חורבן בית. שלום בית, איזה רעיון מעולה.

ניתן היה לעבוד עם הלטינים והשחורים ומיעוטים רבים אחרים, שכן כה רב המשותף בין המהגרים הישראלים לארה"ב לבין מהגרים ממקסיכו או סין. אנחנו מיעוט שבמיעוט, וכולנו מהגרים (ובינינו רבים כל כך שנמצאים כאן בצורה בלתי חוקית).

ניתן היה לנצל את שנת החמישים לאיחוד ירושלים לעבוד על איחוד מבית, ואת שנת ה-70 למדינת ישראל המודרנית לקדמה בקרב העיתונות האוהבת לשנוא אותנו, והדיפלומטים הזרים והפוליטיקאים המקומיים, מהודו ועד כוש (קרי בכל רחבי הטריטוריה המערבית, מהוואי עד אריזונה ויוטה).

יש גם קהילות שאף פעם לא זכו לפגוש קונכ"ל ישראלי - לדוגמה החרדים השחורים של הישיבות באזור שדרות לה-בראה.

יש גם קהילות אחרות, חשובות לא פחות, שגם אותן זונחים, כי הן קהילות חלשות, והחשובה בהן היא קהילת ניצולי השואה שהולכים ונעלמים, הולכים אחד אחת לעולמם.

וישנה את הקהילה הישראלית, לא זו המקורבת למילארדרים ולמולטי-מיליונרים - הם עם בדד ישכון, בדד מרצון כמובן, שכן העמחא לא בשבילם - וגם לה צריך לדאוג פן יתקיים בה "ואבדתם בגויים", שכן מדוע יושבים פה כה הרבה ישראלים כשיש להם מדינה משלהם? ומדוע הם מעדיפים לאבד את הדור הבא ואת צביון הישראליות, ולהתנתק ע"י כך מהארץ אחת ולתמיד? ומה יקרה כשכבר לא יהיה כאן נוח ונעים, וינסו הישראלים לחזור ארצה (כמו שקרה, לדוגמה, בסוף 2008-תחילת 2009 אחרי המשבר הכלכלי האחרון)?

ויש גם את מזכר ההבנה בין ישראל לבין קליפורניה וערים בה הרבה, ואיך אותו מזכר שנחתם ע"י ראש הממשלה שגם הכניס את הקונכ"ל לתפקידו, מיושם בשנתיים האחרונות? האם מנוצלת ההזדמנות הזו של ה-MOU עד תום?

ראו כמה דברים אפשריים ניצבו נכונים מהלך השנתיים האחרונות. נשמח כולנו ללמוד מה נעשה, לראות אותות ותוצאות בשטח, כך שלא צריך יהיה להעסיק יחצ"נים ודוברים ושאר אנשים האמונים על יחסי ציבור, כי ניתן יהיה לראות דברים במו עינינו ממש.

משפשף אני את עיני, שכן הציפיה מורטת את העצבים. איני רואה, למרות שאני מנסה בכל כוחי. רוצה אני כל כך להוכיח לעצמי שלא בוזבזו השנתיים. אין זה מספיק להגיד "אנחנו יודעים מה עשינו", צריך לראות את הפעילות או את התוצאות בשטח. אך כאן - מדבר שומם. דבר אחד ברי לי - קונסולית הוליווד הגיעה לאולימפוס, ואולי כדאי לרדת משם. מזהירה אותנו התורה "לבלתיע רום לבבו מאחיו" ומפני "ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן." באולימפוס אולי חיים להם האלים, ומעניין שם ביותר - אינטריגות ורציחות, מניפולציות ומזימות, סרטים וסדרות - אך כאן, בינינו, החיים של ממש, ורק כאן ניתן לזרוע ולקצור.

חלקת גן כה טובה נזנחה לה משך שנתיים. נגנזו תקוות וציפיות גדולות מתחילת התקופה. הרגע חזק וגבר לו על ראיה ארוכת טווח, ותוהה אני עדין אם הדרך לודא שאין דבר זה ישנה על עצמו היא שנדרש איש משרד החוץ לכהן ולשרת כדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי.