איך להפציץ את הכור ולהישאר בחיים

אם מורידים את חמש הדקות האחרונות, "תמוז" הוא אחד הסרטים התיעודיים המקוריים, המרתקים והמרגשים ביותר שהוקרנו כאן לאחרונה. הבמאי, ניר טויב, שוב צלל לצומת מרכזי בהיסטוריה הביטחונית-פוליטית של המדינה, מבצע הפצצת הכור העירקי, ושלף ממנו סרט מתח שהצמיד אותי לכורסה, למרות שידעתי מה הסוף. מכל ההישגים של טויב (העיתוי המושלם, התחקיר היסודי, ההקלטות והצילומים הבלעדיים) בלטה במיוחד ההחלטה להתמקד בדרמה האנושית של שמונת הטייסים על חשבון הדרמה הפוליטית שהתחוללה מחוץ לקוקפיטים. זאת היתה הזדמנות ייחודית לפגוש את ישראל המיתולוגית שהלכה לאיבוד: אנשים שורשיים, מלח הארץ, חדורי תודעה היסטורית אותנטית, מקצוענים וצנועים.

הסרט היה במיטבו כל זמן שנצמד לסיפורים האישיים ולתיעוד המדוקדק. כל פעם שגלש לפרשנות פוליטית-היסטורית הוא איבד מכוחו וחטא במסקנות חד-צדדיות. הדברים אמורים בעיקר בהערצה המופלגת למנחם בגין, בתיאור הסלקטיבי והמגמתי של ההתנגדות למבצע (פרס שוב הוצג כמלך החתרנים), ובדיון האקטואלי המיותר בסוף, שבו קראו הטייסים להפציץ את הכור האירני. לטויב היה הכל, אבל הוא רצה עוד קצת. חבל.

להציל את אפרת בכר

אולי זה מפתיע, אבל דווקא אפרת בכר, הגיבורה הראשית של "אמאל'ה", היא הבעיה הגדולה שלה. הסיפור שכתבה לה תמר מרום דורך במקום, סובב סביב עצמו, ונראה כמו העתק מדויק מדי של חיי אם חד-הורית סטריאוטיפית בתל אביב. הדמות אמינה בזיקתה למציאות, אבל צפויה ושגרתית מבחינה דרמטית. דווקא דמויות המשנה, לווייניה של אפרת, זכו לסיפורים הרבה יותר מושקעים שמאפשרים להן להתפתח ומספקים לסדרה אנרגיה ועניין שכה חסרים לדמות הראשית. בולט במיוחד הרומן הטראגי-קומי בין האם אילנה לכוכב המקהלה צביקה, שמאפיל על הסיפור המרכזי, הרבה בזכות משחקם של תיקי דיין ואלי גורנשטיין, שניהם שחקנים מליגה אחרת.

בקיצור, הגיע הזמן שגם לאפרת יקרה כבר משהו מעניין, שיחלץ אותה (ואת הצופים) ממרירותה הכרונית ונטולת החן ויתניע סוף סוף את הסיפור שלה. מיצינו את הדייטים הכושלים ותלאות האמהות האובססיווית. זו העת לקשר משמעותי ומעורר הזדהות. ייתכן שאתמול זה קרה: הופעתו הדובית והחמימה של המתווך דורון (צחי גראד המצוין) בחייה של אפרת העלתה סומק חדש בלחייה והקפיצה את הסדרה מתרדמתה. לטובתה, רצוי שגראד לא יילך בעקבות קודמיו.

תמוז, 21:30, ערוץ 1; אמאל'ה, 22:00, ערוץ 2