כולנו יודעים שממזרח למדינת ישראל, פחות או יותר לאורך הירדן, עובר השבר הסורי אפריקני. השבר הוא אוסף של קטעי שברים באורך כולל של כ-6,000 ק"מ שמשתרע מדרום טורקיה ועד מזרח אפריקה. בחלקו הוא גלוי לעין (בקעת הירדן) בעוד חלקים אחרים מוסתרים ע"י שטחי ים דוגמת ים-המלח ומפרץ אילת. השבר הוא אזור המגע בין שני לוחות טקטוניים שהם חלק מקליפת כדור-הארץ ובו רופף המגע ביניהם. התזוזה היחסית בין הלוחות נאמדת בממוצע של כ-4 מ"מ בשנה, ובחלקה היא תנועת התרחקות (התרווחות) ובחלקה התקרבות (לחץ). הגאולוגיה מלמדת אותנו שקווי מגע מסוג זה מועדים לפורענות, משום שבתנאים מסוימים הם עשויים לזוז בתנועה לא חלקה (מעין קפיצה), שמשמעותה רעידת אדמה. את עוצמת הרעידות נהוג למדוד לפי סולם מדידה המכונה סולם ריכטר [סולם ריכטר מודד בעקיפין את האנרגיה המשתחררת ברעידה. הוא סולם לוגריתמי וכל יחידה בו מייצגת עוצמה גדולה פי 10 מהיחידה הקודמת. (עוצמה 5 גדולה פי 10 מעוצמה 4 ופי מאה מעוצמה 3). מקובל לחשוב שעוצמות עד רמה 3.5 אינן חזקות. מרמה 6 הן נחשבות חזקות והרסניות. רמות 8 ומעלה נחשבות קטסטרופליות. כיום מוחלף סולם ריכטר בהדרגה ע"י סולם אחר ("מגניטודה", בעיקר בעוצמות הגדולות)].
רעידות אדמה באזורים מכוסי-ים, הן הסיבות הראשיות לגלי צונאמי, שכפי שלמדנו עשויים להיות מפתיעים והרסניים ביותר. הסבר התופעה במלואו מורכב למדי, מפני שהוא עוסק במכניקה ודינמיקה של קליפת כדור-הארץ, הכוחות הפועלים עליה והגורמים המאזנים כוחות אלה ומיצרים יציבות זמנית. אנו מבינים את יסודות התהליכים. מדענים אספו ואוספים נתוני-עבר על רעידות אדמה גדולות וידועות ונתוני עבר-קרוב והווה על רעידות חלשות (תזוזות קטנות). חרף כל המאמצים, עדיין אין בידינו מודל שלם ואמין לחיזוי של רעידות אדמה, אבל במידע הרב שנאסף יש כדי להתריע על אפשרות התהוותו של מצב אי-יציבות, שעשוי לגרור אחריו רעידה.
אי-הוודאות הנובעת מהעדר אמצעי בדוק לחיזוי רעידות אדמה ומהקרבה היתרה של מרבית היישוב האזרחי של ישראל למקור פוטנציאלי של רעידות, שכבר הוכיח את יכולותיו ההרסניות בעבר - גדולה. ניסיון עבר באזור מצביע על רעידה חזקה אחת ל-100 שנים בקרוב. הרעידה הגדולה האחרונה הייתה בשנת 1927, פגעה במיוחד באזור הצפון וגרמה לכ-300 הרוגים [ב-1837, התרחשה רעידת אדמה חזקה שהרסה את העיר צפת, גרמה נזקים גדולים לסביבה ונזקים נכרים נוספים במקומות מרוחקים יותר. אומדן ההרוגים ברעידה זו עומד על מספר אלפים]. יש לזכור שבאותה תקופה היה היישוב בארץ קטן ומפוזר, למעט בערים, שגם הן היו קטנות יחסית. ככל שהיישוב העירוני גדול וצפוף יותר, הסיכון לאנשים גדול יותר, משום שמרבית הנזק והאבדות נגרמים בגלל התמוטטות מפתיעה של מבנים (לעיתים בשעות הלילה והשינה), קונסטרוקציות, גשרים, התבקעות כבישים ועוד [ההתמוטטות מחוללת נזקים משניים קשים בדמות שריפות, ניתוק צינורות גז, חוטי חשמל קרועים, צינורות מים שנבקעו ועוד].
הרעידה היא אחד הביטויים המובהקים לעוצמה הבלתי-נשלטת של הטבע ואינן ניתנות למניעה. אולם, מהכרת האופן בו מחוללת הרעידה את נזקיה, ניתן להכין את אזורי היישוב למזעור נזקי רעידה שאיננה קטסטרופלית. התכוננות דרושה לשלושת פרקי הזמן המאפיינים הופעת רעידה - לפני, במהלך ואחרי הרעידה. רעידה קצרה בדרך כלל נמשכת עשרות שניות עד דקות בודדות. לרוב מתלווים לרעידה העיקרית תנודות עוקבות, שמשכן ארוך יותר ונזקן לא מבוטל. הדבר היחיד האפשרי מול רעידה הוא נקיטת צעדים להקטנת ההיפגעות, בשילוב שינון של צעדים מונעים שתורגלו מבעוד זמן. הדבר העיקרי שניתן לעשותו לפני הרעידה הוא חיזוק המבנים והמתקנים שרעידה חזקה עשויה למוטט. ככל שיתמוטטו פחות מבנים, יהיה הנזק הסביבתי והאנושי מצומצם יותר. חיזוק מבנים מוכר וידוע כיום היטב. קיימים תקנים מחייבים לבניה חדשה, אותם יש ליישם במהלך הבנייה. מאז שנות ה- 80, נבנים כל הבניינים והמתקנים לפי תקנים עדכניים של עמידה ברעידות אדמה חזקות. אולם, לפי סקרים שונים יש בישראל כיום כ-800,000 מבנים שנבנו לפני שנות ה- 80 ואלה אינם מוגנים מפני רעידות אדמה.
על-רקע ההתקרבות לשנת ה- 100 לרעידה הגדולה משנת 1927, הוחל כבר לפני כעשור בתהליך לחיזוק מבנים ישנים. ברור שחיזוק 800 אלף מבנים זו הוצאה אדירה של מיליארדים רבים של שקלים. הכסף לכך אינו נמצא בידי המדינה ובמקרים רבים גם לא בידי בעלי המבנים הדורשים חיזוק. בכדי להציע תוכנית כלכלית שתאפשר לבצע חיזור מודרג של מבנים אלה בתנאים כלכליים, הוגדרה ואושרה תוכנית
תמ"א 38 (1, 2 ותיקונים נוספים). תוכנית זו נועדה לנצל את המחיר הגבוה של הקרקע באזורי ביקוש (רוב המבנים החלשים נמצאים במקומות אלה), להתיר בניה רוויה באזורים אלה, ובמחיר הדירות החדשות שתוקמנה, לממן את חיזוק המבנים הקיימים בשני אופנים: תמ"א 38 (1) - מיועדת לחיזוק מבנים קיימים בשילוב עם שיפור מוגבל בהם והוספת מספר דירות חדשות בקומות עליונות. תמ"א 38 (2) - מיועדת להריסת המבנים החלשים ובנייה של מבנים חדשים, בתוספת נפח בניה מוגדל, שמשלב שיפורי דיור עם חיזוק המבנה ומוסיף מספר גדול יותר של דירות חדשות (מכונה "פינוי -בינוי").
שלוש בעיות גדולות המתגלות ביישום רעיון זה: א. קצב תהליכי התכנון ומתן האישורים, הקובע את קצב הבנייה, נמוך בהרבה מהמתוכנן או הצפוי. ב. מחירי הקרקע באזורי הפריפריה, שגם בהם נדרש לשקם מבנים רבים שאינם תואמים את תקני השרידות ברעידות אדמה, אינם יקרים כבאזורי הביקוש, ואינם מצליחים לממן את בצוע תוכניות תמ"א 38. ג. הגדלת מספר יחידות הדיור בשטחי הביקוש, מגדיל גם את צפיפות האוכלוסין והתנועה, מצמצם שטחי חנייה ומכביד על התנועה. לפיכך, ביצוע תמ"א 38 מחייב גם שיפורי תשתיות שאינם מבוצעים כחלק משדרוג המבנים. שיפורים אלה יש לממן מתקציבי הרשות המקומית, או מתקציבים ממשלתיים יעודיים. תקצוב זה חסר למעשה בתכנון הלאומי. קשיים אלה פוגעים באופן חמור באיכות ובקצב הביצוע.
אין בתוכניות תמ"א פתרון לבעיות של מבני-ציבור, כבישים, גשרים ושאר האמצעים המהווים תשתיות בנויות בשטחים מאוכלסים. ראוי לציין שבעת רעידה, הימצאות בקרבת מבנים גבוהים שאינם מחוזקים, מגדילה את סכנת ההיפגעות, גם של מי שמתפנים מהמבנה או ממבנה סמוך מחשש התמוטטות.
השלב השלישי הוא, כאמור, לאחר הרעידה, כאשר מתעצמות פעולות הגשת העזרה וההצלה. אלה עשויות להידרש בעת ובעונה אחת במספר גדול של מקומות ולמספר רב של אנשים. דרכי גישה פתוחות ונוחות הן צורך חיוני ולעיתים קריטי. כמן-כן נדרשת התארגנות המערכים האנושיים והמכניים התומכים בפעולות ההצלה.
ברור שרעידת אדמה חזקה מובילה לאסון המוני, שמספר הקורבנות בו יהיה פונקציה של היערכויות מוקדמות נכונות ומקיפות. מעבר מהתנאים הקיימים כיום לתנאים הנדרשים הוא פרויקט לאומי עצום ממדים, יקר ומורכב. לא נראה שיש בישראל כיום מי שמתייחס לנושא השלם ברצינות הראויה. אי-אפשר להימנע בנסיבות אלה מהגדרת המצב כמחדל לאומי וכאסון צפוי מראש, שאינו מטופל כהלכה.
ראוי להדגיש שהאזורים הפריפראליים, הקרובים לשבר הסורי-אפריקני יותר משפלת החוף והמורדות המערביים של הרי יהודה והשומרון, הכרמל או הגליל, מועדים לפגיעות חמורות יותר מאזורים אחרים; דווקא בהם פעילות תמ"א 38 היא הלקויה ביותר.
בכל המקרים האחרים, הדרך להתמודד עם רעידות האדמה, או למען הדיוק להשתקם מהן, היא שיקום מבנים שנפגעו - תיקון, חיזוק או אפילו בניה מחדש. אצל מרבית האזרחים פרוש הדבר הוא השקעה כספית עצומה. פגיעה ברכוש כתוצאה ממלחמה ופעולות איבה, מבוטחת בקרן הממשלתית לביטוח נזקי מלחמה (של האוצר) ובגוף ונפש ע"י הביטוח הלאומי [הסדרי הביטוח אינם שלמים, ערכיהם אינם ראליים, והם מפוצלים, כאמור, בין ארבעה גורמים לפחות. זאת ועוד: לכ-800 אלף בעלי דירות מכלל 2.5 מיליון בעלי הדירות בישראל, אין ביטוח רעידות אדמה (ראה: "ל-800 אלף בעלי דירות אין ביטוח רעידות אדמה",
יהודה שרוני, מעריב, 11.7.18)]. נושא רעידות האדמה, נמצא באחריותם האישית של בעלי הדירות - ומושג על-ידי ביטוח בחברות הביטוח המקומיות הרגילות, כשסכום ההשתתפות העצמית הנומינלית הוא 10% משווי הנכס. כאשר שווי הנכס הוא מיליונים, כבאזורי הביקוש, מדובר במאות אלפי שקלים, מלבד הנזקים לרכוש ולגוף. ניתן להקטין את ההשתתפות העצמית, בתמורה להגדלת הפרמיה, אולם הגדלה זו הופכת את תשלומי הביטוח השנתיים, לגבי אחוז גדול של הציבור, לפרוהיביטיביים.
"עז" נוספת שאינן לה פתרון חוקי והבעייתיות הכרוכה בכך איננה מדובררת די הצורך, נוגעת לשיקומם של בתים משותפים. בבתים אלה שייכים לכל בעל דירה גם שטחים ומתקנים משותפים וגם חלק לפחות מהקירות החיצוניים של המבנה השלם. ניסוח הפוליסות הקיימות אינו מגדיר שכיסויין כולל גם שטחים אלה, ולפיכך כלל לא ברור שהפיצוי לנפגעים ביום פקודה יכלול את מלוא התשלום הדרוש לשיקום הכולל של הנכס. במילים אחרות: מלבד ההשתתפות העצמית יצטרך בעל הנכס לשלם מכיסו סכומים גדולים נוספים. כ"כ לא ברור מה משמעות "ערך כינון" ביחס לרכוש הפרטי שנפגע בתוך הדירה ובשטחים המשותפים, או במגרש החנייה.
חוסר המוכנת המסתמנת מתיאורים אלה, אינה מסתיימת בהם. יש להוסיף לתמונה הכוללת נושאים רבים, כגון הצפיפות והמחסור ברופאים בבתי-החולים, מצב תשתיות התחבורה, יעילות וזמינות חברות הבנייה שיצטרכו לטפל בשיקום, הביורוקרטיה הכרוכה בכך ועוד. הבעיות הקשורות בשיקום מבנה של בית משותף שניפגע - הסדרי ההסכמה בין הדיירים והפיצוי הביטוחי (ראו לעיל), אינם פתורים כהלכה בחוקים ובתקנות, ואין להם רשות מתאמת אחת. מבחינות רבות סומכת המדינה על צה"ל ופיקוד העורף, שיטלו על עצמם את הטיפול האופרטיבי הכולל גם במקרים של אסונות טבע. דומני שתקווה זו אינה עומדת במבחן היכולת הריאלית של גורמים אלה.
במקרה פורסם בימים אלה גם דוח
מבקר המדינה באותו נושא. כדרכו של המבקר, הדוח אינו נמנע מפופוליזם והפחדות, כאשר הוא מציין, למשל, מספרי נפגעים משוערים (7,000 הרוגים, 170 אלף נטולי קורת גג, 9,500 לכודים ועוד). מספרים אלה ללא הנמקה הם ניחוש פרוע בעלמא ועל כן מיותרים. טוב היה עושה המבקר אילו נמנע מלנקוב מספרים מפורשים, ובמקום זאת היה מפרסם את "קטלוג הנושאים בהם לא נתנה המדינה פתרון אופרטיבי שלם", דוגמת: מערך כיבוי אש, בתי החולים, חיזוקם של מבנים ציבוריים מומלצים, לקונות ארגוניות - מי אחראי על מה, לקוניות חוקיות-משפטיות וכ"ב. טוב תעשה ועדת ביקורת המדינה של הכנסת, אם בין שאר הנושאים תדון גם בכך ותטיל על המבקר להשלים את הדוח.
דומה שהרוח הציבורית שהוטרדה בעקבות רעידות השבועות האחרונים, שככה במידה רבה. קצב האירועים במקומותינו, אינו מותיר לנו נשימה להתרגש אפילו מנושאים גדולים ומהותיים, מעבר למספר ימים או שעות. אולם, התרגשות רק מעלה את לחץ-הדם אך אינה פותרת אף בעיה אופרטיבית. כדאי שהציבור - כגורם מדרבן וכצד מעוניין מאוד - יתחיל לדרוש מחברי הכנסת ומן הממשלה להיכנס לעובי הקורה ולהיערך לשעת חרום אפשרית ללא פניקה, אבל מתוך חשיבה מסודרת וגישה שיטתית. אין שום סיכוי להתמודד עם נושאים ממין זה בשיטת "סמוך" הישראלית או בלוחות זמנים אוטופיים. זו משימה ל-10 - 20 שנים, גם אם תעשה באינטנסיביות והתמדה. היא אינה באה במקום דברים גדולים אחרים דוגמת פרויקטי תשתית, אלא בנוסף להם. רק אויבינו ישמחו אם תתממש נבואת "הזעם" ולאחר רעידת אדמה גדולה, תצטרך ישראל לסגת 30 שנה לאחור ולהתחיל לבנות את עצמה מחדש. המצב הקיים מעורר חשש כבד שזה יהיה אופי המשבר שיעמוד לפנינו, אם נמשיך להתנהל בדרך הנוכחית.
