ככלות חמש שנים

תענוג לחזות כיצד מנצים ופורחים מסיימי מחזור נ"ג של סטודיו ניסן נתיב במחזהו הסוריאליסטי של לורקה, והודות לבימויה הנפלא והרגיש של אנה בניאל הם יוצרים קומפוזיציה מופלאה, פיוטית של המחזה "ככלות חמש שנים". המחזה הועלה לפני כמה חודשים במסגרת שנה ג' שלהם, ואמש חזר חד-פעמית במסגרת הפסטיבל שעורך הסטודיו (וזה חכם מאד) בסיום כל שנת לימודים אחרונה שלהם, כמאסף, עבור מי שהחמיץ אחת מהצגותיהם במשך השנה. חרף הזמן שעבר מאז הוצג, הצעירים והצעירות המחוננים הגישו הופעה מלוטשת, קולחת ומקצועית ללא רבב.

כמו בכל מחזותיו הנודעים של לורקה, בהם האהבה בין שני צעירים מסתיימת בכך שאינם מגיעים לידי הגשמתה, עד הסוף הטראגי לעיתים (ירמה, חתונת הדמים). הפעם אהבת עלם צעיר וחמוד (בן זאב רביניאן שמשחקו מלא הרגש נובע מהבטן) ל(פז אלכסנדר) נערה תמה בת 15, כה עזה, עד שהם מתארסים, ונשבעים להתאחד כעבור חמש שנים, לכשיבשילו שניהם. המחזה טבול בשירים שכתב לורקה בתרגום רנה ליטוין, שעושה חסד לשירה היפהפיה הזו, בין הקטעים הסוריאליסטיים מלאי הדמיון, בהם מתוארת דרכו של העלם מתחילת מסעו ועד סופו, על שלל הטיפוסים והדמויות שהוא פוגש בדרכו.

למזלם של השחקנים כולם/כולן מחוננים בקולות משובחים, כך שהשירה המלווה בנגינת הפסנתר של טל מינקוב, בשילוב כמה כלים שהשחקן המחונן דניאל מיוני (בתור הזקן) נוטל בהם חלק, היא חלק מאוד מענג בצפיה בהצגה. כך בולטת בקולה נעם באר המופיעה כ"חתול" בגינונים ותנועה שובי לב, וכן ככמשרתת.

כך מלבבים במיוחד צמד הליצנים האקרובטים, אך בעלי הקול הנפלא ועושר ההבעות - ידין הרשקוביץ ועופר גרינברג. זאת, בתלבושות בסגנון ארלקינו קלאסיות, עמם נפגש העלם בדרכו. שליו גלבר החסון והמחוטב מרשים כידיד וכשחקן פוטבול; לין אשרוב מפליאה כידיד הגיבור בהופעה גברית מושלמת אך גם כבובה עליה מוצגת שמלת הכלולות המרשימה. דור בכר המתולתל כמשרת וכ-אב, מרשים בדיוק ובשלמות תנועתו, וכך גם הילה מן הכתבנית, שדמותה רק מדגישה את היאוש של המחזאי מהתגשמות האהבה. ואף היא, המאוהבת בעלם נידונה לאכזבה.

עיצוב הבמה הכה פנומנלי, המהמם והאמנותי של אריאל טל ארביב מחבר את המחזה לקשריו של המחזאי לאמן הסוריאליסטי בן דורו - סאלוודור דאלי. בסצינת הפתיחה נראית ביצת ענק על הרקע השחור, המשמשת בהמשך תוך סיבובה כמושב לגיבור. ועוד יותר מהביצה, שהייתה נושא חוזר אצל רבים מהציירים הסוריאליסטיים כמו רנה מאגריט ועוד, מרשימה הספה האדומה שכמעט משחזרת את פסלו של דאלי של הספה שצורתה דמויית שפתיים. פסל המוצג בגדולי המוזאונים בעולם. לאחרונה ברויאל אקדמי אוף ארט בלונדון לפני שנה או יותר.

עיצוב התלבושות מרהיב ומרשים לא פחות מעיצוב הבמה, והשימוש בדמיון, בצורות והצבעים משחק חלק מכל האווירה הקסומה של המחזה. כך יש לציין גם את טל קון על עיצוב התנועה, שהיא מרכיב כה חשוב בהצגה, תוך שהיא מעשירה את משמעות התוכן והאירועים. אין תמה שהמחזה לא הוצג בארץ, מלבד בסמינר הקיבוצים לפני שנה. הוא אינו רב מכר, שקורץ מחומר המתאים לקהל מעריץ תוכניות הריאליטי הרדודות. המחזה עומד כקליבר בין טובי המחזות של זרם הסוריאליזים שהחל בהם כבר אוגוסט סטרינברג.

לסטודיו ניסן נתיב ולמסיימים השנה - ברכות על הההישג האמנותי.