המעצמה השביעית

בין יהודית לדמוקרטית

המחאה הדרוזית על כך שהעדה לא נכללה בחוק הלאום, למרות השירות הצבאי שלה, היא חסרת שחר.

חוק הלאום מצביע בבירור, שהמדינה היא יהודית. זאת עובדה. אולם מכאן ועד לכרוך הפרת שוויון זכויות לעדה, אין כל קשר בין השניים. לצד אופיה היהודי ישראל כמדינה דמוקרטית הכריזה על מתן שוויון זכויות לכל אזרחיה, ובכללם הערבים, הכל כפי שכתוב במגילת העצמאות.

אולי יש מי שרוצה לתפוס טרמפ על החוק, איך לא, השמאל, כדי לסכסך בין הממשלה לעדה. אולם טוב שח"כ איוב קרא לא נכנע, ויודע להבחין בין השניים. מה הפלא? גם השמאל הנאור צריך לעבור שיעור בלוגיקה כדי להבחין בין המהות היהודית לדמוקרטית של המדינה ומשמעותן והשלכותיהן החוקיות. אולי אז יפסיק לשטוף את מוחות העדה בסוגיה ולהטעות את דעת הקהל.

הרצחת וגם שוחררת?

עם כל הכבוד לקמפיין הציבורי וּלמרכזי הסיוע שפעלו למען שיחרורו של הרוצח יונתן היילו, אם ירצו או לא ירצו, לא רק שהשיחרור המוקדם אינו משקף את חומרת הפשע - רֶצח, שהוא הפשע החמור ביותר בסולם הפשיעה, ובניגוד לפשעים פליליים אחרים אין לו תקנה, אלא בעקיפין האירגונים נותנים יד לשני תהליכים שליליים. האחד - נטילת החוק לידיים, והשני העדר הרתעה של רוצחים פוטנציאליים אחרים, תוך מתן לגיטימציה לרצח.

רֶצח הוא רֶצח. אם עבריין פגע ביונתן, עליו לפנות לרשויות החוק - המשטרה או הרווחה שיטפלו בפושע. יש לזכור שטוהר הנשק מופעל אפילו כלפי מחבלים ארורים, המבקשים להשמיד את עַמנו באכזריות, ולמחוק את מדינת ישראל מהמפה, שהיורים בהם בניגוד לחוק, נענשו בחומרה (עיין ערך קו 300 ופרשת אלאור אזריה). מדוע אפוא הוא מוּפר כלפי עבריינים. האומנם הרצחת וגם שוחררת? איפה שלטון החוק? אין לי ספק ששיחרורו של הרוצח היילו, אחרי 7 שנים בלבד, עושה צחוק מהחוק.

אמת בתקשורת?

אם היינו צריכים שיעור בתקשורת מגויסת, נדמה לי כי ההפגנה הלהט"בית, בעיצומו של יום האבל על החורבן הלאומי, סיפקה אותו.

כל מהדורת חדשות (ויומני חדשות) ברדיו ובטלוויזיה נפתחה, איך לא, בהפגנה המדוברת והעלתה אותה לראש סדר היום הציבורי, כששאר החדשות נדחקות יחסית לשוליים. והאמת שזה המצב כבר כמה ימים. ההפגנה המתוקשרת כל כך לא חדֵלה לפמפם בראשינו ולשטוף את מוחות ההמונים. זאת כאילו אין ירי בדרום וּמתיחות ביטחונית בצפון, אין תשעה באב (וּלהפך הטיימינג נוצל למטרות רייטינג). ובכלל אין עוד חדשות חשובות שהן היו אמורות לתפוס את הכותרות הראשיות ואת תשומת הלב התקשורתית.

כשקהילת להט"ב והתעמולה האנטי-ביבית, מבית היוצר של השמאל, מככבות על המסך, היכן האמת בתקשורת - כלל יסוד בעיתונוּת - והגילוי הנאות שמדובר בתועמלנוּת הבעת דעה והתגייסות עיתונאית למען הקהילה, הרחוקים מדיווח אוביקטיבי. עם כל הכבוד, יש לזכור כי 750 אלף איש שהשתתפו בהפגנה הם פחות משמינית מכלל אזרחי ישראל, מיעוט רעשני שאינו משקף את דעת הרוב שאינו תומך בקהילה. לכן קצת צניעות לא תזיק.

חרדים לחוק?

יש מעֵין חוזה בלתי כתוב בין החרדים הקיצונים לתקשורת, שבו שני הצדדים המשחקים זה לידי זה, מרוויחים. המתפרעים הקיצוניים מרוויחים פרסומת חינם, המזכה אותם במענקים כספיים מכובדים מחו"ל, על הדרת החילונים והשפלתם הבוטה. התקשורת, איך לא, מרוויחה רייטינג על ההתפרעות העסיסית שלהם, המצטלמת כל כך טוב.

אבל יש לי חדשות בשבילכם: המתפרעים בבית שמש וּמאה שערים מהווים קבוצה שולית זניחה, והם לצנינים גם בעיני הקהילה החרדית (ח"כ גפני וליצמן זכו לנחת זרועם). אז למה להכליל על כל הקהילה? כאמור, העובדה שרענן מעניק לתעלוליהם בימה נרחבת לעומת תופעות אנרכיות אחרות בישראל של לקיחת החוק לידיים, המתמצות בכמה שורות בלבד, רק משרתת אותם וּמעודדת אותם להמשיך בכך.

המשטרה איבדה את כוח ההרתעה במקרה זה וּבכלל לא רק בגלל מחדלים ניהוליים וּמדיניות לקוייה וּבלתי אחידה - יד רכה מדי בהפגנות וּבכלל לעומת תוקפנות יתר כלפי האזרחים. אך לא פחות בשל עבירות צמרת שלה שעלו לכותרות במיוחד בתחום הטרדות נשים. איזה מודל היא משמשת לציבור?

יחי ההבדל

בטורו של מאור זגורי ב-7 ימים עמדנו על כוחה של נקודה, שמיקומה הדקדוקי הוא שעושה את ההבדל בין פוסט-ציונות לציונוּת אמיתית. כל זאת בהתבסס על ההצהרה המיתולוגית של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה". הפוסט ציונים הציניים אומרים "אם תרצו, אין. זו אגדה". והפטריוטים הציונים משיבים, כמיטב המסורת הציונית "אם תרצו. אין זו אגדה". כך שמעֵבר לשיעור בלשון דרך שתי הנקודות עובר הפער בין שתי תפיסות עולם קוטביות בסוגיה הציונית.

זגורי מצטט קטעים מאלטנוילנד של הרצל ומאיר אותם באור אקטואלי למצב החברתי והאידיולוגי של המדינה בימינו. על הנאמנות למדינה, שמגלם הכותב והציונים הדתיים, לעומת המיואשים האנוכיים והציניים החילונים החיים באזור הנוחות בערי המרכז.

הקו החוצה בין מתיישבים ציונים בארץ ועולים מהמזרח בפריפריה ליורדים ציניים לגרמניה בעבור מילקי זול, ואולי גם הקיבוצים שהאידיולוגיה הציונית שלהם פשטה את הרגל. וכך גם זגורי, בעקבות הרצל, מדבר בין היתר על חיים בכבוד הדדי במדינה, כפי הביטוי היפה שלו "שונים ביחד".

מה הפלא שהציניים הפסימיים רואים את הקושי בהזדמנות המופלאה של המדינה, בעוד הציונים האופטימיים, הרואים את ההזדמנות שבקושי, מביטים קדימה. יחי ההבדל הקטן - הגדול!