אינני סבור שיש מכנה משותף ישיר וחד-ערכי בין ימי בריה"מ הראשונים להתרחשויות כיום בארה"ב, ובכללן להגדרה השכיחה יחסית של רוסיה כאויב. המניעים מגוונים ובחלקם קונפליקטואליים.
בימי בריה"מ, רוסיה הסובייטית אכן הובילה אידיאולוגיה קומוניסטית דורסנית, שכללה מרכיב אימפריאלי ברור וחזק. תומכי הקומוניזם במערב, קלטו את רעיונות "השוויון" היפים, אבל עצמו עיניים מול המציאות הדיקטטורית בפועל ברוסיה ובמדינות הכבושות על ידה או נתונות למרותה המלאה. המשק המתוכנן מלמעלה הוכיח כישלונות קולוסליים בזה אחר זה, דווקא בנוסחת היישום הכלכלי-חברתי-שוויוני שהיה הסמל המסחרי של השיטה. ההסתכלות על בריה"מ הייתה כעל איום גלובלי מונוליטי ותפיסה זו ביסודה נותרה במודעות האמריקנית גם כיום. ככל שהקיצוניות הפרו-סובייטית הייתה חריפה יותר בעבר, "משהתגלתה" האמת, הפך הקומוניזם "ההוא" לאחת הרעות המובהקות של העולם הישן. העובדה שרוסיה איננה בריה"מ, לפחות בינתיים, כמעט שאיננה משנה את התודעה.
אחרי שתי החוויות הטראומתיות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 - רוסיה הקומוניסטית וגרמניה הנאצית - חיפש העולם המערבי, המוכה, חרף נצחונו במלחמה העולמית במחיר נורא, "עולם אמיץ חדש" ותקווה לעתיד טוב יותר. יפן נספחה בתודעה זו לגרמניה הנאצית ולא היוותה גורם בדיד בתמונה העולמית הקשה של מלחמת העולם ה-2. ממלחמת עולם עקובה מדם דילג המערב ל"מלחמה קרה" אימפריאליסטית לא פחות ורוויית איומים על אושיות האידיאולוגיה הליברלית-דמוקרטית; כשני דורות עד להתפרקותה של בריה"מ בשנת 1989.
הקומוניזם ניצל להתפשטות פוליטית-אימפריאלית "תנועות מהפכניות אחיות", ברבות מהמדינות שתאורטית היו חלק מהגוש המערבי (אזור ההשפעה המערבי). מדינות אלו נמצאו בתחום האפור מבחינת התפתחותן הפוליטית והאידאית והיוו כר-פעולה נוח לניהול התמודדות אידיאולוגית וסמי-צבאית בין הכוחות העולמיים הראשיים על אזורי השפעה. עובדת היות רובן תת-מפותחות, בלתי יציבות וחסרות מסורת לאומית ופוליטית יציבה, הקלה על הקומוניזם לגייס בהן קבוצות מתנגדות לשלטון המרכזי מסיבות אישיות או סקטוריאליות. לקבוצות אלה סיפק הוא סיבות אידאיות להתנגדות ותמיכה בעיקרה צבאית-פוליטית ומיעוטה כלכלית. בכל התקופה שלאחר מלחמת העולם ה-2 הייתה הכלכלה הסובייטית כושלת לעומת המערבית שהובלה על-ידי ארה"ב. זו יצאה מהמלחמה כמעצמה עולמית עם כלכלה ומשק מפותחים ופעילים ביותר. בריה"מ השקיעה את עיקר משאביה בשיקום עצמי, בפיתוח תשתיות גרעיניות וטיליות ובתחום הנשק ההתקפי. האימפריה הענקית חייבה ייצור מסות גדולות מאוד של אמל"ח מהן הקציבה משלוחי נשק חינם או בהסדרי תשלום כובלים לזמן ארוך לבנות בריתה, וכך רתמה את גרעיני אי-היציבות לשירותה "כסוכני מהפכה אקטיביסטיים". התפתחות זו עמדה בניגוד לשכל הישר, אבל בהתאמה עם המציאות העולמית הבלתי-יציבה והמאבק על הגמוניה עולמית. הנשק הגרעיני, שהופיע בשלהי מלחמת העולם ה-2, כבר הוכיח את כוחו ביפן. בריה"מ הצליחה לגנוב את סודותיו מארה"ב ועד מהרה נוצר איזון אסטרטגי גרעיני, שקיבע את התמונה הגדולה של הגושים מבלי להגדיר גבולות קשיחים. לאורך גבולות "רוטטים" אלה התנהל משחק הכוחות האקטיבי בין הגושים ונבנו תיאוריות מעניינות להסברתו ולהנמקת ההתנהלות לאורכו, דוגמת "תיאוריית הדומינו" שחוללה את מלחמת וייטנאם (עוד טראומה אמריקנית).
שיתוף ואחווה
אירופה המערבית, כערש תרבות המערב, יצאה ממלחמת העולם השנייה מוכה, הרוסה, חבולה נפשית ופסיכולוגית וכמהה לשיקום כולל. בתחום האידיאולוגיה, חיפשה תשובה למניעת רצח ההמונים אותו חוותה במלחמה, באמצעות שימור זכויות האדם ואמנות הבנויות סביבו והמנסות לשווא להבטיח ש"לא עוד". בתחום הפוליטי, בקשה למנוע עימותים וחיכוכים בעזרת הסכמי שיתוף ואחווה, שלימים הפכו לקהילה האירופית. בתחום הצבאי, סמכו האירופים על נאטו וארה"ב, מתוך הנחה שגם לאחר שישתקמו, תמשיך מסגרת הברית לתפקד כפי שנועדה לעשות בימי הקומוניזם העליזים. על-כן, העובדה שטראמפ מציג להם משוואה אחרת היא לדידם הפתעה טוטאלית. הדמוקרטים בארה"ב הפכו, במידה רבה, בזכות קלינטון ואובמה, לתאום-האידיאולוגי, ולשלוחה קונספטואלית של אירופה המערבית. אימוץ דוגמטי של הרעיונות משם, מחבל כיום בחוסן הלאומי האמריקני. בשילוב עם גידול דרמטי במרכיב המיעוטים באוכלוסייה המקומית, שרובם תומכים במפלגה הדמוקרטית, לאו-דווקא משיקולי אידיאולוגיה טהורים, הולכים הפערים ומעמיקים.
במידה רבה עושה הטרור האיסלאמי-פונדמנטליסטי כיום כמעשיה של רוסיה הסובייטית. אולם הוא איננו מגובש סביב מבנה מדינתי, למעט במקרה דאעש, שלא הספיק להקים מבנה יציב. את איום המבנה המדינתי, הבינו במערב היטב ולפיכך פעלו נגדו בהחלטיות יחסית. רוסיה הצטרפה ליוזמות, אבל בקשה גם להרוויח מכך משהו "פרטי". את הקונספט חוצה הגבולות של האידאולוגיה האימפריאלית-מוסלמית, מבינים או מעריכים במערב פחות טוב, ועל-כן נכשלים במאבק בו. הדמוקרטיות נכשלות בכך יותר מהדמוקרטיות למחצה, מפני שתנאי הסביבה שהן יוצרות עבורו בהשראת האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית השלטת בהן, מקלים עליו את פעולתו.
בעבר הייתה מדינת המקור מייצאת אידאולוגיה "מהפכנית" ומנסה לגייס עבורה תמיכה במדינות אחרות. כיום, היצואנית איננה מדינה אלא תנועה דתית שמייצאת "מהפכה דתית" - אידיאולוגיה ומהפכנים (הגירה מסיבית) - כמקשה אחת. יוזמה זו סומכת עליהם שישיגו את הנשק הדרוש במקום החדש ויחוללו את המהפכה על-ידי כיבוש מבפנים.
את רעיון הגלובליזציה הגתה ופיתחה דווקא ארה"ב, בעיקר מסיבות כלכליות: חיפוש שווקים וכוח עבודה זול. אולם כאשר מניחים ל"גולם" להשתולל הוא אינו יודע גבולות; גם הגלובליזציה כך. מרעיון שיסודו פיתוח שווקים, קשרים פיננסיים ומקורות כוח אדם זולים, לטיוב תהליכים כלכליים ופיננסיים של משק המוצא (ארה"ב בראש וראשונה), הופך התהליך למפלצת שקמה על יוצריה. ארגונים לאומיים עם שלוחות בעולם, הופכים לארגונים על-לאומיים או רב-לאומיים, כשמשקל מדינת המקור בהם נחלש והלך. בעזרת תקשוב חובק עולם, מואצים תהליכים אלה. עוצמה פיננסית בממדים אדירים - מאות מיליארדי דולרים - מחוללות השפעות פוליטיות לאומיות ובינלאומיות ודוחפות תהליכי אובדן שליטה של המדינות. כיום גלובליזציה, לפחות אצל חלק מתומכיה, היא כבר אידיאולוגיה ולא אמצעי. גלובליזציה היא חלק מעולם המחר הרב-לאומי, רב-תרבותי, שוויוני, כביכול, ואוטופי. אבירי חזיונות אלה הם כיום הליברלים הפוסט-מודרניסטים. מבחינתם, קדושת העולם החדש שהגו הפעם, שווה לפחות לקדושת העולם הקומוניסטי בימי הזוהר שאחרי המהפכה הבולשביקית.
קיצוניות היא תמיד תכונה שיש סכנה בצידה. הדמוקרטים
אינם מוכנים או אינם מסוגלים להודות ש: טראמפ ניצח בבחירות, מפני שהם ניהלו קמפיין כושל.
ראיית העולם והמדיניות הכלכלית והגלובלית הרופסת שניהלו בימי אובמה, פגעו קשות במשק האמריקני, הגדילו בו את האבטלה והרעו מאוד את מצבו של המעמד הבינוני.
הם אינם מוכנים לקבל שלא כל האמריקנים שמחים לראות הגירה בלתי מוגבלת ומרוסנת לארה"ב שמצטיינת במידה מוגבלת של טוב, אבל בהרבה מאוד רע. הם
מתקשים לעכל את העובדה שרעיונות אובמה וקלינטון, להילחם בטרור האיסלאמי באמצעות סיוע מדיני, התעלמות (איסור אזכור) מהטרור וחוזה לעידוד מדינת הטרור הראשית, אירן, שאף מפתחת נשק גרעיני, שהוא איום ישיר על ארה"ב - אינם מקובלים על רבים ופוגעים בתדמית ובמעמד מדינתם. הם
אינם מוכנים לקבל שהרטוריקה של אובמה לא פתרה את בעיות האפרו-אמריקנים בארה"ב ולא את בעיות האלימות בחברה שלהם; ועוד, ועוד.
הם זקוקים עתה לתירוץ ומצאו אותו בדמות טיעון על התערבות רוסית בבחירות בארה"ב, שהכול מודים שגם אם הייתה, לא השפיעה על התוצאות. הם רוצים גלובליזציה והתערבות אמריקנית בכל מקום, אבל "בידוד" חד-כיווני של השפעות בתוך ארה"ב ממקורות אחרים.
טירוף מערכות
בימים שנכתבות שורות אלה, אנו עדים לעוד ביטויים של סהרוריות בהתנהלות האמריקנית הפנימית ובכלל זה: חזרה לעיסוק בפרשיות המין של טראמפ (כן, לא או אולי...) מלפני 10, 20 ו-30 שנה; שיתוק הקונגרס בקבה"ח לטובת האינטרסים הלאומיים - תשתיות, בקרת הגירה, ריסון האלימות, ביטוחי הבריאות; עויינות מופגנת לניסיונות הנשיא לשפר את מאזן התשלומים הגרוע של ארה"ב; עדות שר החוץ, פומפיאו, בקונגרס, כניסיון לסחוט ממנו רמזים על אפשרות של קשר של טראמפ נגד ארה"ב בשיתוף עם פוטין; המשך האווירה של תקשורת "צהובה", חטטנית ומדיפת ניחוח ביבים ועוד. היסטריה סקטוריאלית זו מבזבזת הון אנושי עצום בארה"ב על פעילויות סרק, מחדדת את הקיטוב הפנימי ומקשה על הנשיא לעשות את שהציבור האמריקני הסמיכו לעשות ע"י "הצבעה ברגליים". אין כינוי טוב יותר לכך מ"טירוף מערכות" או סהרוריות.
ארה"ב קרובה לכלוא עצמה בפיתול של מהלך ההיסטוריה, שאינו ממתין למפגרים ולמאחרים. הגלובליזציה, המיקוד האינדיבידואליסטי בזכויות הפרט, (מבלי לאזנן כהלכה מול צרכי וזכויות שאר הפרטים במערכת החברתית שבתוכה אמור הפרט להתקיים) והתפתחות הענקים האולטרא-גדולים - חברות ששווי השוק שלהם הוא
מרבע טריליון דולר ומעלה - הם איום חמור על הדמוקרטיה. בניגוד לטיעון המקובל, המערכת המשפטית אינה מיועדת ליצור איזון זה, ואינה מסוגלת לייצרו. את כוחו של הכסף הגדול יכולה לבלום רק חקיקה כוללת המכוונת לכך שמסתייעת באמצעי אכיפה אפקטיביים. את אלה יכולה לספק רק המדינה. ובכדי שתעשה זאת, היא זקוקה לציבור פעיל שמשתתף בקבלת ההחלטות ובפיקוח על המנגנונים המדינתיים.
אם יאבד הציבור את אמונו במערכות אלה ויפסיק להשתתף בהן ולגבות אותן, שום בית משפט לא יועיל כאן; זה יהיה סופה של הדמוקרטיה. זו בעיה אמריקנית אבל גם כל הדמוקרטיות האחרות, במיוחד באירופה, מאויימות על ידה.
הסכנה בטיפוסים דוגמת
סטיב בנון, שלהערכתי מבין עובדות אלה, היא באקסטרימיזם היישומי שלו. בצד ניסיון לאזן את האנרכיה ואת הכוחות המחוללים אותה בתירוצים שונים ומשונים, הוא מחייה ומחזק גם חוגים קיצוניים מימין - פשיסטיים ואחרים; שום צורך אלקטורלי אינו מצדיק זאת.
מה שבאמת נדרש הוא שינוי נקודת האיזון ולא טלטלת המסגרת כולה לעבר "עולם אחר". טראמפ עושה זאת בדרכו הפרגמטית תפעולית, אבל הוא חסר דובר אידיאולוגי מאוזן, להסברת הקשר בין המעשה לרעיון הכולל העומד מאחוריו. לפיכך, גם לא כל מפלגתו מבינה נכון את כוונותיו ומקשה עליו ללא צורך. דווקא הציבור הפחות "נאור כביכול" חש את הדברים נכון, כשהציבור "הנאור", מפגר מאחור. אם יכשילו אותו הרפובליקנים, הם יכשילו בראש וראשונה את עצמם, והתוצאה עבורם תהיה חמורה מאוד. אין ספק שרוסיה אינה שפוטה של ארה"ב. יש לה שאיפות משלה והיא נאבקת עליהן. הבנת שאיפותיה וחיפוש דרכי פשרה סבירות לשני הצדדים, עדיפים על לחץ ברוטלי וגס, שריד לימים האפלים של העבר, שימשיך אותם באופן מלאכותי. ארה"ב חזקה, יכולה להתמודד עם כל מה ומי שצריך, השאלה היא אם תישאר כזו. לדעתי, חרף הקשיים ברוסיה כיום, מבחינה לאומית פנימית, נראית רוסיה כיום חזקה מארה"ב, וזו בעיה אמיתית שהאמריקנים דוחקים לשולי תודעתם.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
