השופטים - משקפים את הסיפור הישראלי

יקירנו השופט אורי שהם;
חבריי שופטי בית המשפט העליון;
נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, השופטים אהרן ברק, דורית ביניש, אשר גרוניס ומרים נאור;
שופטי בית המשפט העליון בדימוס;
שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד;
פרקליט המדינה עו"ד שי ניצן הממלא היום בטקס את מקומו של היועץ המשפט לממשלה;
היועץ המשפטי לכנסת עו"ד איל ינון;
ראש לשכת עורכי הדין עו"ד אפי נווה;
בני המשפחה היקרים של אורי;
מכובדי כולם.

התכנסנו כאן היום לכבוד פרישתו של חברנו השופט אורי שהם, שיחגוג מחר את יום הולדתו ה-70 ולפיכך במצוות המחוקק הוא פושט את גלימתו לאחר קריירה ארוכה ומרשימה בשירות הציבורי, מתוכה 6 שנים כשופט של בית המשפט העליון בישראל.

המשוררת זלדה כתבה כי "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ". לכל איש יש שם "שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ [...] שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו [...] וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתו".

אכן, ההורים והבית נותנים לאדם את שמו במובן העמוק של הדברים. הם שותלים בו ערכים אשר נובטים ומעצבים לאורך השנים את בחירותיו, את ייעודו ואת נתיבות חייו.

סיפור חייו של אורי משקף זאת היטב.

אורי נולד בעירק בשנת תש"ח, בן בכור למשפחה שהייתה פעילה במחתרת הציונית ועל כן לא פלא שאורי ינק כבר מיום שנולד את אהבת ארץ ישראל ואת השאיפה להגשים בה את חלום שיבת העם לארצו. בשנת 1951, כאשר המדינה וגם אורי היו בני שלוש, עלתה המשפחה לישראל ואת שנות ילדותו ונעוריו עשה אורי בתל אביב. תחילה בשכונת מחלול שקווי המתאר שלה התאפיינו בפחונים וצריפים. לאחר מכן עברה המשפחה לדירה אחרת באותה הסביבה ובה גידלה אמו של אורי, עליזה, אשר זכתה להיות איתנו כאן היום את ארבעת ילדי המשפחה: אורי הבכור, אחיו חיים זכרו לברכה וסימה וציון האחים התאומים. באותה הדירה, בקומה שלישית ללא מעלית, המשיכה האם עליזה, שהיום היא בת 93, להתגורר עד לפני מספר שנים. אלה הכתלים וזו האם שעיצבו את אישיותו של אורי שהוא בעייני דוגמה ומופת למשרת ציבור משובח ומסור.

יעידו על כך כל תחנות חייו. אלה שבהן כבר עבר ואלה שעוד נכונו לו. במסגרת הצבאית הלך אורי מחיל אל חיל בשורה של תפקידי מפתח שאותם מילא ובהם, בין היתר, הפרקליט הצבאי הראשי ונשיא בית המשפט הצבאי לערעורים באזור יהודה, שומרון וחבל עזה.

בתום השירות הצבאי הקפיד אורי שלא לנתק את שרשרת השירות הציבורי אשר לה הוא מחויב בכל נימי נפשו ועל כן הציג את מועמדותו לכהן כשופט גם במסגרת האזרחית. כך פשט אורי בשנת 2001 את גלימת השופט הצבאי, וכבר באותה השנה עטה עליו את גלימת השופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו כיהן למעלה מ-10 שנים עד מינויו לבית המשפט העליון בשנת 2012. במובן זה נמנה אורי עם קבוצה נבחרת ומפוארת של שופטים צבאיים שהצטרפו עם שחרורם למערכת בתי המשפט האזרחיים ותרמו בה מניסיונם העשיר ומן הבקיאות והידע השיפוטי הרב שצברו בצה"ל, בעיקר בתחום המשפט הפלילי. ואכן, אורי נודע כאחד השופטים המנוסים והמשובחים שקמו לנו בתחום המשפט הפלילי. הוא ישב בדין כראש הרכב ברבים מתיקי הפשיעה החמורה שנדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ולפני כ-6 שנים כשמונה לבית המשפט העליון, המשיך לתרום מניסיונו העשיר בתחום הפלילי שהוא תחום התמחותו המובהק, ולפתח את המשפט הפלילי על כל רבדיו - המהותיים והדיוניים כאחד.

כל המעיין בפסקי הדין שכתב אורי, אשר ידו רב לו גם בתחומי המשפט האחרים, ייווכח עד מהרה כי הם מתאפיינים בבהירות רבה ובהקפדה דקדקנית על פרטים על-מנת שלא תמצא אבן שלא נהפכה בתהליך הבירור וההכרעה החותרים לחקר האמת. לצד החריצות, היושרה והרגישות לזכויות בעלי הדין שבעניינם הכריע, התברך אורי גם באישיות מלבבת ואין ספק כי הרוח הטובה המאפיינת אותך אורי תרמה רבות לאווירה החברית השוררת בין שופטי בית המשפט העליון.

בהיותנו משרתי ציבור, אנו השופטים איננו שמים עצמנו במרכז העשייה השיפוטית. לכן על-פי רוב סיפור החיים האישי של כל אחד מאתנו אינו חשוף לציבור. לעתים, אני מצרה על כך. נדמה לי שאילו הציבור היה נחשף מעט יותר לסיפורי החיים של כל שופטת ושופט במערכת, היה מגלה כי הפסיפס האנושי המרכיב את קהילת השופטים בישראל הוא פסיפס מרהיב המשקף נאמנה את הסיפור הישראלי כולו. היום, לעת פרישה, במעמד המרגש והחגיגי הזה מצאתי לנכון לספר מעט על אורי האדם ועל אבני הדרך והחוויות שעיצבו אותו ואת דמותו כמשרת ציבור. נדמה לי שלא אחטא אם אומר כי אחד האירועים אשר קושרים אותך, אורי, באופן כואב אך אמיץ ובל יינתק לסיפורה של הארץ הזו הוא האובדן של אחיך, חיים אשר נפל כחייל מילואים בשנת 1989 במהלך האינתיפאדה הראשונה בחאן-יונס.

עד כמה הייתה לאירוע זה השפעה עליך כשופט ניתן ללמוד, אולי, מן הנימים הרגישים שאותם טווית ושזרת בפסק הדין שכתבת בעניינו של סמל ראשון אסף וקסמן ז"ל, שנהרג בשנת 2007 בתאונת אימונים, ושאותו בלי שתיאמנו הזכירה גם שרת המשפטים בדבריה.

הוריו של אסף הגישו עתירה לבג"ץ שנגעה להחלטת הפרקליט הצבאי הראשי שלא לערער על תוצאת ההליך המשפטי שהתנהל נגד מפקדיו של אסף, אשר הואשמו בגרימת מותו ברשלנות. באותו מקרה ומן הטעמים המשפטיים שהיטבת לפרט בפסק הדין, הגעת אל מסקנה כי דין העתירה להידחות. אך טרם חתימה חרגת מהאיפוק שכה מאפיין את כתיבתך ופנית להורים השכולים בנימה אישית ואולי לא למותר לשוב ולצטט מן הדברים, וכך אמרת:

"מבינים אנו לליבם של העותרים שאיבדו את בנם בתאונה טרגית ומיותרת וכל מבוקשם שמשפחות אחרות לא ידעו את האובדן שהוא מנת חלקן. עתירות מסוגה של העתירה דנן הן מהקשות ביותר שבית משפט זה נאלץ להכריע בהם. בצר להן מגיעות משפחות החללים לבקש צדק לבניהן שנפלו, ולבנו נוטה להן, שמא נוכל להקל במעט על צערן. אך אנו מחויבים על-פי הדין, ואין לנו רשות לפסוק אלא על פיו".

אחד השופטים הדגולים שקמו לנו בישראל, מאיר שמגר, אשר אף הוא הגיע אל מערכת בתי המשפט מן הצבא, כתב בספרו האוטוביוגרפי כי "ממלכתיות פירושה הצבת הקהילה והדאגה לה בראש [...] פירושה עשיית המעשה הנכון, על-פי עקרונות ברורים ובהירים לכל, גם אם הוא מתנגש עם טובתו האישית של האדם. ממלכתיות פירושה נטילת אחריות אישית". אתה אורי, בפועלך רב השנים כמשרת ציבור הגשמת עקרונות אלה של ממלכתיות באופן מרשים ומעורר הערכה. אין זה פלא, אפוא, כי גם היום בתום למעלה מ-40 שנות שירות ציבורי הבעת רצון להמשיך ולשרת ולרשום פרק נוסף, חדש וחשוב בשרשרת התפקידים שמילאת בשירות הציבורי עד כה. בעקבות כך המלצנו שרת המשפטים איילת שקד ואני לפני ימים אחדים לוועדה למינוי שופטים למנות אותך לתפקיד נציב תלונות הציבור על שופטים בסוף שנה זו, לכשהשופט בדימוס אליעזר ריבלין יסיים את תפקידו.

לסיום, בשמי, בשם כל שופטי בית המשפט העליון ובשם מערכת בתי המשפט כולה, אני מבקשת להודות לך מעומק הלב על פועלך המבורך ולאחל לך ולאֶמִי רעייתך האהובה - ההולכת עמך לאורך כל הדרך - ימים טובים ומאושרים בחיק המשפחה הנהדרת שהקמת. בנותיך, איילת ואפרת, נכדיך - אוהד, עומר ורותם - וברכה מיוחדת לבריאות ואריכות ימים לאמך עליזה שהייתה ונותרה עמוד תווך בעיצוב דמותך כשופט וכאדם.

תודה רבה.